בית על גלגלים

אוריה ואבצן לוי בסך הכל חיפשו לשכור דירה לתקופה בת חודש ימים. מבלי להתכוון הם מצאו את עצמם מתגוררים במשאית. לא חודש, אלא שנתיים וחצי. מה הם למדו מכך לחיים? ואיך מתנהלים בבית שבכל יום הדלת שבו נפתחת אל מקום חדש?

//שני רפפורט

עד לפני שבועות ספורים אוריה לוי התגוררה במשאית. כן, ממש כמו שזה נשמע. היא בת עשרים וחמש, נשואה לאבצן ואמא לאיילת-אהבה בת השנתיים וחצי. פאוזה קלה לטובת שמו של בעלה: אבצן היה שופט בתקופת השופטים. היא מאייתת לי את שמו, כנראה רגילה לכך שלא כולם מכירים, ואומרת בחיוך נעים כי גם היא לא ידעה את זה בהתחלה.

באופן כללי נעים מאוד להיות ליד אוריה. לאחר דקות ספורות אני שוכחת שזו הפעם הראשונה שאנחנו מדברות, ולפני שאנחנו נפרדות היא מזמינה אותי לאירוח משפחתי ומתכוונת לזה ברצינות. אבל בל נקדים את המאוחר.

הקראוון של אוריה ואבצן לוי

מדף אחד לכל הבגדים

הזוג הצעיר לוי עבר מספר דירות עם תחילת נישואיהם. בשלב מסוים אבצן חשב ללמוד בפקולטה לחקלאות ברחובות, ולצורך כך הם החליטו לעבור לשם לחודש. “בחודש ההוא התקיימה מכינה לקראת הלימודים, ולאחר מכן אבצן רצה להחליט סופית אם זה הכיוון שבו ימשיך,” מסבירה אוריה. המעבר לדרום הסתדר גם מבחינה משפחתית. “איילת-אהבה הייתה בת חודשיים ורצינו להתקרב קצת למשפחה. גרנו עד אז ברמת הגולן, והרגשנו רחוקים מכולם”.

הם החלו לחפש דירה מרוהטת לחודש בלבד. הדרישה הזו קצת הקשתה עליהם, אך לבסוף הם מצאו את עצמם בדירת חדר קטנטנה, שהייתה קטנה משמעותית מהדירה בה גרו עד אז.

“ארזנו את החפצים שלנו בצורה כזו שלקחנו איתנו רק מה שנצטרך לחודש הקרוב. את השאר איחסנו במחסן של ההורים,” מספרת אוריה. אם מדברים על אחוזים- הם לקחו איתם כעשרים אחוזים מתוך הציוד הכולל שלהם. אז היא עוד לא ידעה כי הדברים שהיא אורזת ילוו אותם במשך שנתיים וחצי.

“היה לנו ארון ובו ארבעה מדפים,” היא מתארת, “מדף אחד לבגדים של אבצן, מדף שני לבגדים שלי, מדף שלישי לבגדים של איילת-אהבה ומדף רביעי למצעים ולמגבות. כל מדף הכיל את כל הבגדים שברשותנו. אם הרגשתי לאחר תקופה שמיציתי שמלה מסוימת, אז בהזדמנות, כשהגענו אל ההורים, הייתי מחליפה אותה בשמלה אחרת מהארגז. הרגשתי שאני עורכת קניות אצל עצמי, משום שהספקתי ממש לשכוח את השמלה ה’חדשה’ בזמן הרב שעבר. כך גם בכל הנוגע למטבח- היה לי סיר בשרי אחד, סיר חלבי אחד, שישה מזלגות, שישה סכינים, ארבע כוסות… גיליתי שזה פשוט מספיק. אנחנו בסך הכל שני אנשים ותינוקת, ואיני צריכה סט סכו”ם של עשרים וארבעה חלקים”.

אורח החיים המינימליסטי נגזר מהעובדה שפשוט לא היה מקום ליותר מכך, אבל בדיעבד הבינה אוריה שזה מתאים לה מאוד. “לו הייתי יודעת מראש שמדובר על תקופה של שנתיים וחצי, כנראה היה קשה מדי,” היא אומרת בכנות, “אני אדם שאוהב סדר ומוכרחה לדעת בכל רגע איפה נמצא כל דבר. כשהציוד שלי היה מחולק, ורובו הגדול לא היה איתי, הייתי צריכה לעבוד על עצמי באופן פנימי כדי להרפות ולהבין שיש לי במה לאכול, יש לי היכן לישון והכל בסדר”.

משפחת לוי

ביטחון בפנים

אנחנו חוזרות אל המעבר לרחובות. “כשסיפרנו בחוץ על המעבר, אחד החברים זרק- אולי תגורו בקראוון נייד, ואז תוכלו לטייל בין החופים. לא כל כך מתאים לכם מגורים בעיר”.

האמירה הזו לא נלקחה ברצינות, אבל גם לא נשארה בגדר צחוק. אוריה ואבצן החליטו לבדוק. “גילינו שהתחום של מגורים על גלגלים מפותח מאוד בארץ. נחשפנו להרבה מידע שעזר לנו להבין איך מסתדרים ואיפה אפשר לחנות, מה עושים עם מים וחשמל ואפילו מצאנו המלצות לטיולים. ואז ראינו מישהו שמוכר משאית חדשה יחסית במחיר טוב. המשאית הוכשרה למגורים, והוא קיבל הצעת עבודה משתלמת בחו”ל, שהצריכה ממנו למכור אותה במהירות. החלטנו לנסוע ולראות”.

המשאית חנתה על החוף בחיפה. הזוג לוי ראה אותה והתלהב. “אבצן לקח אותה לבדיקות שונות, לוודא שהיא אכן טובה, ולאחר מכן קנינו אותה”.

בינתיים השתנו התכניות מעט, ואבצן הבין שהוא לא רוצה ללמוד בפקולטה ברחובות. “הוצאנו רשיון ג’ שמאפשר נהיגה על משאיות, וחנינו בחוות קשואלה,” ממשיכה אוריה.

חוות קשואלה נמצאת בין גוש עציון לבין בית שמש (“מתחת לישוב גבעות,” מוסיפה אוריה ציון דרך). מתגוררת בה משפחה אחת, שמפתחת את המקום מבחינה תיירותית וחקלאית ומגנה עליו מפני פולשים ומזיקים.

“התיידדנו איתם וביקשנו רשות להגיע עם המשאית ולשהות שם לפרק זמן מוגבל,” היא מספרת, “עזרנו עם בעלי החיים שבמקום וסייענו בשמירות בלילות. הם יכלו מצידם לנסוע להורים לשבתות, כי נשארנו בשביל להפגין נוכחות ובשביל להאכיל את בעלי החיים. זה היה דיל נהדר לכולם”.

בקשואלה החל גם השיפוץ של המשאית. “המשאית הגיעה עם מיטת נוער, שתפסה יותר מידי מקום, ולא היה לנו צורך בה. בנינו מיטת תינוק, ובנוסף לכך בנינו מיטה צמודת קיר, כך שביום פותחים שולחן וספות, ובלילה מורידים את המיטה והולכים לישון”.

כל השיפוצים בוצעו באופן עצמאי. “אבצן בעלי הוא טיפוס אוטודידקט,” מחייכת אוריה לפליאתי, “כשהוא רוצה לעשות משהו, הוא יושב ללמוד אותו לעומק, ואז מבצע”.

המגורים במשאית גררו לא מעט נושאי לימוד. למשל, מכונאות. “אבצן אמר שלא יתכן שעל כל דבר קטן נלך למוסך, אז הוא הלך לעבוד במוסך במשך כחצי שנה. כשהרגיש שהפנים את הידע הדרוש, עזב ועבר לעבודה אחרת. יכולת הלמידה העצמאית שלו הייתה אחד הדברים שבזכותם התאפשרה צורת המגורים הזו”.

מלבד הלימודים הטכניים, נדרש לא מעט לימוד עצמי. “הכל קטן, כולם כל הזמן ביחד באותו חלל. אין אפשרות ללכת לחדר ולסגור את הדלת, משום שאין חדר בכלל. הרי רק בלילה מורידים את המיטה וישנים. עובדה זו גורמת לחיים אינטנסיביים מאוד, שמצריכים התמודדות עם אתגרים באופן מיידי. בבית אבן יש ארבעה קירות שנותנים פרטיות ותחושת יציבות, במשאית אין את זה. זה גרם לנו לחפש ולמצוא את הביטחון בתוכנו ולא באמצעות ארבעה קירות”.

המסע האינטנסיבי הזה לא היה תמיד קל. “לפעמים מרגישים צורך גדול במרחב ולפעמים הצפיפות קשה,” אומרת אוריה בגילוי לב, “אבל הטיול, החוויה והלימוד שעברנו ביחד שווים את זה”.

המטבח במשאית

טיול משולב בשגרה

בקשואלה חנו אוריה ואבצן במשך כשבעה חודשים. בזמן הזה התווסף למשאית מעין אוהל עשוי יריעות שקופות שניתן לשבת בו ולצפות אל היער. זה גם היה השלב בו יוצאים לטייל.

“זה היה טיול משולב בשגרה. כי מצד אחד זה טיול וזה טבע, אבל אלו היו החיים שלנו,” מסבירה אוריה, “עבדתי קצת בעסק עצמאי לתכשיטנות, אבצן התקדם בתואר שלו, והכל נעשה בנחת. החלטנו שהעובדה שיש לנו רווחה כלכלית לא תגרום לנו לעבוד במרץ ולחסוך לעתיד, אלא לחיות את ההווה, כי זו תקופה שלא תחזור. שמנו דגש על זמן איכות כזוג וכמשפחה. זו הייתה חויה מיוחדת”.

אבא של אבצן, אוטודידקט בפני עצמו, בנה להם מדרגות (“בהתחלה היינו מטפסים. לא ברור איך חשבנו שנסתדר כך”) והתקין להם מזגן. אבל את המזגן ניתן היה להפעיל רק כשהמשאית חוברה למקור חשמל חיצוני, וזה לא קרה פעמים רבות. “בעיקרון החשמל סולארי,” מסבירה אוריה, “על הגג יש לוחות שממירים את אור השמש לחשמל, ובתוך המשאית יש מצברים. זה אקולוגי ומיוחד, אבל חייבים להודות שזה לא נותן חשמל מספיק… ביום מעונן למשל אין חשמל”.

מוצרי החשמל במשאית הסתכמו בתאורת לד ובמקרר קטנטן. בימים החמים, החשמל הספיק גם למאוורר. “מבשלים ואוכלים מיד. אם בכל זאת רוצים להכניס למקרר, מעבירים מהסיר לקופסא, שחשוב מאוד שתהיה מרובעת, כי קופסאות עגולות תופסות מקום מיותר. מובן שאין אפשרות לרכוש גלידה, כי מגירת המקפיא לא תכיל אותה, וגם על מלון או על אבטיח אין מה לדבר”.

רוצות לשתות? רגע חושבים. “השווינו פעם צריכה של מים עם זוג הורים לילדה בגיל של איילת-אהבה,” נזכרת אוריה, “הסתבר שאנחנו משתמשים בשישית מהכמות שלהם”. החשבון הוא פשוט: אין ניאגרה, אלא שירותים כימיים. ושאר המים מגיעים מתוך מיכל גדול שממוקם מתחת למשאית. את המיכל ממלאים בצינור, ומשם המים עולים באמצעות משאבה. “צריך לשים לב לעוצמת הזרם ולוודא שיש מספיק מים במיכל, כדי שהמשאבה לא תישרף,” מסבירה אוריה, “במשאית אין אמבטיה. רק דוש עם זרם מים לא חזק במיוחד. הסתדרנו עם גיגית קטנה לאיילת-אהבה, שאליה הוספנו מים שחיממנו על הגז. אין קומקום, כי מערכת החשמל אינה יכולה לשאת אותו”.

איילת-אהבה לוי

גשם של ציפורים

מגורים במשאית מזמנים לא מעט אפיזודות. אני מבקשת מאוריה לשתף באלו הזכורות לה במיוחד. הסיפורים קולחים מפיה.

“חורף הוא אתגר במשאית,” היא מספרת, “במיוחד אם חונים במקום שצובר בוץ. ממש כמו בימים עברו שבהם ‘עברו’ את החורף- כך במשאית. הקיץ מפצה על זה בגדול, ואחרי החורף מעריכים את הנוחות של הקיץ פי כמה. אני זוכרת לילה חורפי שבחוץ השתוללה סערה. אבצן היה במילואים, ואני הייתי לבדי עם איילת. האוהל, שמחובר למשאית בשני חיבורים- למעלה ולמטה- התנועע בחוזקה, עד שהחיבור התחתון ניתק. ומה שנוצר היה משאית עם מפרש ענק. הברזנט הצליף במשאית ברעש נורא, עד שחשבתי שהמשאית תתהפך… ישבתי עם אילת על הרצפה, ואמרתי לה שאנחנו נמצאות במשחק. ניסיתי להפוך את האירוע למשהו מסקרן ויצירתי, בעוד אני רועדת מפחד. בסוף הכל היה בסדר. אבל זו הייתה חוויה שהעצימה את התחושה שאת הביטחון ואת היציבות אי אפשר לשאוב מקירות הבית”.

ויש גם חוויות יחודיות. “אני זוכרת שישבנו יום אחד בחוץ,” היא נזכרת, “האוהל בקיץ בנוי כציליה שמאפשרת רוח ובריזה. ופתאום שמענו גשם. אבל זה היה קיץ… לא הבנו מה קורה. הרמנו את המבט לשמיים וגילינו להקה עצומה של שקנאים, שעוברת ממש מעלינו בדרך לאגמון החולה. הלהקה הייתה נמוכה, משום שהתכוננה לנחיתה, ומשק הכנפיים של כל הציפורים ביחד נשמע כמו גשם זלעפות. זה משהו בלתי נתפס לראות עין בעין דברים שקוראים עליהם בספרים, כמו נדידת הציפורים”.

שחרור אמיתי

כשהגיעה עונת המבחנים, אבצן הרגיש שהוא צריך מקום קבוע יותר. במקביל, אוריה רצתה לרשום את איילת-אהבה למשפחתון או למעון, וכך הם מיסדו את המשאית ביסוד המעלה, מושבה בין ראש פינה לקריית שמונה, בשטח חקלאי של אדם חביב. במקום תמורה כספית לחניה, הוא ביקש שבני הזוג יקדישו זמן לטיפוח הגינה של הוריו, וישלמו מים וחשמל בלבד לפי צריכתם.

התכנון הראשוני היה לשהות שם חודשיים, אבל בפועל הם שהו שם במשך שנה וארבעה חודשים. “נסענו לטייל הרבה- פעם חודש לאילת, כי כשנוסעים לאילת לא נוסעים ארבע שעות ברצף. עוברים בבקעה, עוברים בערבה ובכל תחנה בדרך עוצרים לשלושה-ארבעה ימים. היו לנו לא מעט גיחות לירדן, שעובר ליד יסוד המעלה. אבל בכל פעם היינו חוזרים, וזה היה קונספט חדש מבחינתנו- לנסוע ולחזור”.

ואז החליטה אוריה שמספיק. “זה שלב שהיה מיוחד ונפלא, אבל מרגישים שזהו. צריך להמשיך”. המשאית חונה כיום ליד הקראוון, ומהווה את הסטודיו של אוריה ואת המשרד של אבצן. אוריה משתדלת להמשיך לשמור על  המנימליסטיות. “הבנתי שאם הסתדרתי בלי החפצים הללו שנתיים וחצי, כנראה, אינני זקוקה להם, ומסרתי ציוד רב למי שצריך. אני משתדלת לא להשאיר מגירות או מדפים ריקים, כי הריק מזמין למלא, אבל יכולה להיות לי מגירה שלמה שבה יש מחברת או שקיות…

“שואלים אותנו מה הלאה, ואני עונה שאינני יודעת ואני נהנית לא לדעת. אנחנו אמנם מנתבים את החיים למקומות שאנחנו רוצים, אבל משאירים את כל האופציות פתוחות. המשאית לימדה אותנו שחרור מהו. בעולם של שפע, של חומריות ושל צבירת נכסים, חשוב במיוחד להפנים שלא צריך רכוש בשביל להרגיש מבוססת ובעלת נוכחות. הנכסים האמיתיים הם הזוגיות, התקשורת בה והמשפחה”.

Be First to Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *