בית הספר של החיים

את החיבור שלי לאסתי פולק (בדוי) ביצעה ענת גופשטיין היקרה, שהיתה מעורבת בסיפור בזמן אמת. היא בוחרת בשם בדוי מסיבות מובנות ומרצון לשמור על פרטיות ילדיה, ואני מכבדת את רצונה.

אסתי היא אישה מלאת עצמה, שהמוטו שמוביל אותה בחיים הוא ש”אין נכשל. יש מכשול. אם משהו לא עובד, תקני אותו. אפשר לעבור כל דבר אם רק מנתרים בנקודה הנכונה,” היא אומרת בלהט. זהו סיפור על בית הספר של החיים, ועם כמה שהוא קשה- יש בו הרבה מאוד אופטימיות. ובמילותיה של אסתי: “אני נוהגת לומר שאם תוחלת החיים היא שמונים וארבע שנים, אז כל שבע שנים אנחנו עולים כיתה, כך שבגיל שמונים וארבע אנחנו מסיימים שתים עשרה שנות לימוד. מי שזוכה לחצות את זה, ממשיך ללימודים גבוהים, כי החיים הם בית ספר אחד גדול”.

//נעמה אבוהב

אני משוחחת עם אסתי פולק (בדוי) מול הים, אותו היא מגדירה כחבר טוב. “כאן אני מוצאת את השקט ואת המרגוע שלי. כאן אני פורקת הכל,” היא אומרת כשעיניה נעוצות באופק, “הפסטורליה הזו גורמת לי להודות עוד יותר על העובדה שהיום אני שרויה במנוחה ובנחלה”.

הסיפור של אסתי מתחיל בהיותה בת עשרים. חברה הכירה בינה ובין מי שהפך לבעלה, ובתוך חודשיים היא כבר היתה שבויה עמוק בקשר. “ידעתי מהרגע הראשון שהוא ערבי,” היא אומרת, “אבל לא חשבתי שאפול לקשר איתו. גדלתי על ערכים ועל גבולות, שהושרשו עמוק בתוכי. קשה לי לשים את האצבע על הנקודה שבה הכל התהפך. לפתע לא ראיתי שום דבר מלבדו, ומעבר לכך- הכל נדמה לי כשחור, ואילו הוא- באור בוהק”.

הוריה של אסתי לא ידעו דבר מהקורות אותה. “הם היו אנשים עסוקים, ואני מצידי לא תכננתי לספר להם, כי שיערתי מה תהיה תגובתם,” היא מספרת, “כעבור חצי שנה, החלטתי לעבור לגור איתו אצל הוריו, וכשהוריי גילו את זה, אני מאמינה שנפלו עליהם השמים… הם ניסו בכל דרך להציל אותי, אבל זה היה מאוחר מידי. התנגדתי לכל ניסיון חילוץ, והקשרים נותקו”.

חניה והצלה

בשונה ממה שתיארתי לעצמי, אסתי לא הוכנסה אל כפר ערבי, אלא לבית עירוני טיפוסי. “אנשים רגילים, כמוני וכמוך,” היא מתארת, ומוסיפה הדגשה: “להבדיל אלף אלפי הבדלות”. מרקם היחסים המשפחתי היה כזה שאם המשפחה שנאה אותה, אולם האב עמד לצידה. “שם התחיל סיפור חיי,” נשענת אסתי לאחור, “עד אז זה חלף לידי”.

בן הזוג הפגין כלפיה קנאה חולנית. “הוא ידע שאני נאמנה לו, אבל היה מלא בדמיונות. האמירות המשפילות שלו נזרקו כלפיי מידי יום, ולאחריהן הרגשתי כמו מסטיק שדבוק לרצפה. היה לי קשה מאוד להרים את עצמי ולהמשיך הלאה…”

בשלב מסוים החלה אלימות פיזית קשה. “זה לא היה משהו שהדליק לי נורה אדומה. אני לא יודעת להסביר מדוע, אבל חייתי במעין עולם אחר. לא ראיתי כלום בעיניים בלעדיו,” אומרת אסתי בכנות, “מי שתרמה לליבוי האלימות שלו היתה אמו. היא הרעילה אותו נגדי, ונהגה לעמוד במרפסת כדי לשמור שיעזוב אותי לפני שאביו מגיע. יום אחד הרחוב היה עמוס ברכבים, ואביו החנה בצד השני של הרחוב- צד שלא ניתן לראותו מהמרפסת. הוא נכנס הביתה, ושמע כיצד האמא ‘מחממת’ אותו בזמן שהוא מכה אותי. מבלי להכביר במילים, האבא ניגש אליו וסטר על פניו. אחר כך הוא תפס את האמא, והכה אותה נמרצות. כשסיים הורה לי לאסוף את החפצים שלי, ולקח אותי החוצה”.

האב, שידע שצופים במכונית, החל לנסוע בכיוון שמוביל לעיר מגוריה של אסתי, ורק לאחר שהבית נעלם משדה הראיה, סובב את ההגה והוביל אותה לביתה של הסבתא. “עד אז לא פגשתי אותה. הוא נהג לספר לה עליי, ובשל הסיפורים ההם היא אהבה אותי,” מספרת אסתי, “הדודים, אחי האב, נכחו במקום, וכולם הסבירו לי שאסור לי להיכנע להתנהלות שכזו. הם הסבירו לי שבימים הקרובים כדאי שאשהה בסתר בבית הסבתא, ולאחר מכן דברים יבואו על פתרונם”.

אני מודה שהמילים הללו מבלבלות אותי. בסיפורים הקלאסיים שומעים על היהודיה המנודה, שסובלת מכולם. כאן, קמו לאסתי מלאכים מגנים עמוק בתוך מעוז החבלה. מצד שני, כשאני ממשיכה לחשוב על כך, אני מגיעה למסקנה שאולי זה היה חלק ממה שבלבל אותה בעצמה, וגרם לה להישאר מבלי לברוח על נפשה. את מחשבותיי אני שומרת לעצמי, כשהגלים מכים בעוז על המזח, כמו ממתינים כמוני לשמוע את המשך דבריה של אסתי.

בית ספר של החיים

בימים בהם הסתתרה בבית הסבתא, החלה אסתי ללמוד את השפה הערבית. “הסבתא לא ידעה עברית, ואני לא ידעתי ערבית. מהניסיונות להבין זו את זו, התחלתי לרכוש את השפה,” היא נזכרת, “לאחר שלושה ימים הוא הובא לבית הסבתא, כשאני עמוק בחדר, ושניהם דיברו איתו קשות. אבא שלו היה חכם מספיק כדי לדבר איתו בעברית, כדי שאבין את המתרחש. הוא אמר שההתנהגות האלימה מהווה ניצול של העובדה שאני מנותקת מההוויה הטבעית שלי, מה שמעמיד אותי מלכתחילה במקום פגוע יותר. הסבתא אמרה שהיא תדאג שאחזור, אבל זה בתנאי שהוא ישמור עליי כמו שהוא שומר על עיניו. היא היתה מלאכית בשבילי, אישה מיוחדת. המילים שלהם השפיעו עליו מאוד. הוא נשבר, ואמר שלא ישוב על מעשיו. וכך חזרנו ביחד הביתה”.

אסתי נדרשה להתאסלם כדי שהחתונה תהיה ‘כדת וכדין’. “קשה לקרוא לזה ‘תהליך’. מדובר על אמירה של שלושה משפטים, שלאחריהם הוכרזתי כמוסלמית,” היא אומרת, וחיוך מר נתלה על שפתיה, “החתונה היתה יפה מאוד, קנינו בית, ושם התחלתי להרגיש את בית הספר של החיים שלי”.

בני הזוג עמדו חודשים ספורים בפני הרחבת המשפחה, אבל העובדה הזו לא מנעה בפניו לנעול את אסתי מידי יום עד שחזר מהעבודה. “הוא היה יוצא לעבודה בשש בבוקר וחוזר בעשר בלילה. ידעתי שאסור לי אפילו להוציא את הראש מהחלון, כדי שאיש לא ידע שאני שם לבד,” היא מתארת, “ההיריון היה בסיכון, וחולשתי הביאה לכך שצנחתי פעם אחר פעם במקומות שונים בבית. לא יכולתי לזעוק לעזרה, כי הייתי נעולה… ויום אחד אבא שלו בא לבקר. הוא ביקש שאפתח את הדלת, ואמרתי שאין לי אפשרות לפתוח מבפנים. הוא הרים אליו טלפון בכעס רב, ואמר לו: ‘לא מעניין אותי מה יש לך בידיים ומה אתה עושה עכשיו- עזוב הכל ובוא הביתה, מבלי לשאול שאלות מיותרות’. כשהוא בא ופתח את הדלת, הייתי באפיסת כוחות, ואבא שלו אמר לו בבוז: חשבתי שהשתנית, אבל הפכת לגרוע יותר”.

גלי הים כמו מתחזקים, כשאסתי מדברת על הימים ההם. ביום גשום, כשהיא בהריון מתקדם, היא יצאה את הבית בכעס לאחר ויכוח קשה. “מכל משפחתי, רק דודה אחת שמרה איתי על קשר. החלטתי ללכת אליה, מרחק של כשני קילומטרים,” היא מספרת, “גשם זלעפות הרטיב אותי לגמרי, וכשעברתי כמעט מחצית מהדרך, כוחותיי לא עמדו לי עוד”.

נהג מונית עצר לצידה, ולקח אותה למרכז הרפואי הקרוב. “הוא שאל מה אני עושה פה, ועניתי שהלכתי לאיבוד. סבלתי מכאבי תופת, והוא ביקש שאכנס למונית. אמרתי לו שאין לי כסף לשלם על הנסיעה, והוא אמר שלא אדאג לזה, כי נראה לו שאני חייבת לראות רופא”.

הלוך ושוב

לאחר שאושפזה, ניסו הרופאים לייצב את מצבה, כדי לאפשר לעובר ימים נוספים של חסד ושל התפתחות. “שישה ימים שהיתי בחדר לידה, וביום השביעי נולד בני הבכור”. כשהיא לבדה, מטושטשת מכל שעבר עליה, יצרה אסתי קשר עם הדודה. “רציתי לחזור אליה ולסגור את הפרק הזה בחיי, אבל היא סיפרה ‘לו’ היכן אני, מבלי לשאול אותי, והוא בא עם אביו”.

בנקודה הזו, האב, שהיה לצידה של אסתי כל העת, שינה כיוון. “הוא אמר שהעובדה שיצאתי מהבית לא מקובלת עליו, ולכן הוא יכתיב את שם הילד,” נזכרת אסתי. על אף חולשתה הרבה, היא התקוממה. “הוא הציע שם ערבי, ולא הסכמתי לזה בשום פנים ואופן. הגענו לפשרה שיקראו לילד בשם שרווח בשתי הדתות”.

כשהיה התינוק בן חודשיים וחצי הגיעו מים עד נפש, ואסתי יצרה קשר עם עמותת ‘לב לאחים’, שנרתמו לעזרתה מיד. “הגעתי למקלט, וסוף סוף הרגשתי שלווה. פתאום ראיתי שלא רק אני נמצאת במקום הזה… אמנם לא התנחמתי בסבל האחרות, אבל מצאתי שפה משותפת עם הנשים שם. במציאות הרגילה שלי לא היתה לי שום חברה. ולא היה לי למי לספר את הקורות אותי. הוא ניתק אותי מהכל,” מסבירה אסתי, “עשיתי שם גם שיבה ליהדות, והצלחתי להרחיק אותו מהמחשבות שלי”.

נדמה היה שהיא עולה על דרך המלך, אבל משהו כרסם בה מבפנים. “שמתי לב שכל אחת מהנשים שנמצאות שם נפגשת עם אב הילדים שלה- עם האדם שממנו ברחה. לא הבנתי את זה בתחילה, אבל בשלב מסוים נשברתי גם אני. הרמתי אליו טלפון, וביקשתי שיבוא לקחת אותי”.

הוא הבטיח שהכל יהיה בסדר, ואסתי חזרה. אבל קשה לומר שהכל היה אכן בסדר. “האלימות חזרה. שוב ברחתי למקלט של ‘לב לאחים’ ושוב חזרתי הביתה, ואז נולדה הבת השניה שלנו. הפעם, המשפחה שלו דחפה אותו לרשום אותה מיד תחת שמו, כך שהיא קיבלה שם שהוא בחר וזהות מוסלמית”.

שנה לאחר מכן נולד הבן השלישי. “וכמו בריטואל קבוע: אני יולדת, הוא בוחר שם ורושם אותו, ומתוקף היותו מוסלמי, הילד מקבל מיד זהות מוסלמית,” נאנחת אסתי, “בזמנים האלו הייתי כנועה ממש. לא אשקר, פחדתי ממנו”.

שלוש שנים חלפו, ואסתי ברחה שוב למקלט, הפעם מטעם הרווחה. צחנה ועובש קדמו את פניה. “לא חשבתי להשאיר שם את הילדים אף לא שניה אחת. ניסיתי לבדוק אם יש תחליף, וכשגיליתי שלא, התקשרתי אליו, והוא בא לקחת אותי עם כל הציוד, אל שנים נוספות של סבל ושל ייסורים”.

סימנים כחולים

אסתי מעידה על עצמה שדבר אחד עמד בראש מעייניה בכל הקשור לילדים: הערכים. “התעקשתי שהם ילמדו במסגרת יהודית בלבד, ולא זו בלבד- המסגרת שבחרתי עבורם היתה דתית, כך שהם חבשו כיפה וציצית. דיברתי עם הילדים בעברית בלבד, וההישג הגדול מבחינתי הוא שאין להם בדל מבטא ערבי. הם דוברים את השפה, אבל שולטים בעברית הרבה יותר”. בין השורות מספרת אסתי דבר נוסף: “הוא ידע שבי הוא יכול לעשות כרצונו, אבל בילדים- מעולם לא העז לגעת. פעם אחת הרים את ידו על הבכור, בהיותו בן שנתיים, ומשראה את התגובה שלי הבין שאני חומת המגן בשבילם, ולא עשה זאת יותר. שמרתי עליהם כמו אפרוחים בביצה על מצע צמר גפן”.

יום אחד ביקרה אסתי את הסבתא. “היא ראתה שאני מלאה בסימנים כחולים, ושאלה מה קרה. הסברתי לה שזו התוצאה היומיומית של הבחירה שלי במסגרות הלימוד של הילדים. חשבתי שהיא תצטרף לעדת המתנגדים שלי, אבל היא הרימה טלפון לאבא שלו, והודיעה לו חד משמעית שהילדים יגדלו בדרך שאני רוצה, ומי שיפגע בי- בורא עולם יפגע בו בכפל כפליים. היא היתה לצידי תמיד, והקשר איתה מילא בי משהו פנימי עמוק. אבל בשל העובדה שהיתה מבוגרת מאוד, לא רציתי להעמיס עליה וכמעט לא שיתפתי אותה”.

לא רק הסבתא ראתה את הסימנים בגופה של אסתי. כמעט כל מי שפגש בה יכול היה לנחש מה קורה. “אני זוכרת יום אחד שקיבלתי ממנו אגרוף הישר לפנים,” היא נזכרת, “זה היה דקות לפני שנכנסתי לעבודה, ולא היה לי מושג איך אני נראית. מנהלת המקום ראתה אותי בכניסתי, ואמרה לי שהיא מתקשה להאמין שזה משהו שנגרם מנפילה. הסכמתי איתה, והיא הודיעה בעדינות שאנסה לסגור את העניינים שלי בפרטיות, וכשאסיים עם הקשר- אני מוזמנת לחזור לעבוד אצלה”.

אסתי מספרת, ואני מתקשה להכיל את המילים הללו של המנהלת. דבר אחד הוא להתעלם מבלי להתערב, ודבר אחר לגמרי הוא לסגור את הדלת לעבודה, שיכולה להיות הפתח לתקווה. אסתי מחרישה, כשאני אומרת את זה, ואז אומרת: “אנשים רבים ראו ושמעו. אני לא מדברת על אלימות מילולית, אליה התרגלתי. אני מדברת על זו הפיזית. הראש הערבי עובד בצורה שבתחילה את מלכה, והם יתנו לך הכל. זהו שלב ההיכרות. בשלב מסוים את יורדת לדרגת נסיכה. אחר כך לדרגת אישה פשוטה, ומשם לסמרטוט. המעברים מתבצעים בתהליכים איטיים ומדודים”.

“אחרי שלוש או ארבע שנים כבר היינו ביחד מכח ההרגל. ידעתי שאני מנודה ואין לי לאן ללכת, ומצד שני היו הילדים. פחדתי שאם אנדוד ממקום למקום זה יפגע בהם, ולכן נשארתי. אבל כשבניתי את עמוד השדרה שלי מחדש, התחלתי לעבוד מתוך השכל ולא מתוך הרגש, ועשיתי את המעשה הנכון”.

אין לאן לחזור

ביצה וצמר גפן

אסתי עברה מעבודה אחת לאחרת. לרוב איבדה את משרתה כש’הוא’ התערב. “בשלב מסוים, למרות הסבל הרב שלי, החלטתי שעליי לבנות את עצמי, גם אם הוא מנסה לשבור אותי,” היא מתארת, “מצאתי מקום עבודה חדש, והזהרתי אותו שאם יגיע למקום העבודה שלי, אגיע אל מקום העבודה שלו ואעשה לו אותו דבר”. האיום פעל את פעולתו, ואסתי פרחה. “משעתיים עבודה התרחבה המשרה שלי למשמרות ארוכות. הרגשתי שהצוות שם הוא משפחה שניה שלי. בכסף שהרווחתי יכולתי לא להחסיר מילדיי דבר. למרות שאם אהיה כנה, את הדבר החשוב ביותר החסרתי- זמן איכות”.

שש שנים עבדה שם אסתי, ובכל התקופה הרגישה כאילו היא בונה את עמוד השדרה מחדש. חוליה אחר חוליה (ראי מסגרת). כך עד לרגע המפנה. “אני זוכרת את היום ההוא בבהירות,” היא נושמת עמוקות, “חזרתי מהעבודה, והוא כהרגלו השפיל אותי ועבר לאלימות פיזית קשה. אבל באותה פעם הרגשתי שאלו הן נשימותיי האחרונות. האחיזה שלו בגרון היתה חזקה כל כך, עד שלא יכולתי להשמיע הגה. ה’ עזר ובכוחות על טבעיים הצלחתי לבעוט בעיטה בודדת בקיר. בני הבכור שהה בבית, ובשל הרעש, בא לראות מה קורה”. זה היה רגע מהפכני- הילד עבר ברגע אחד ממצב שאסתי מגוננת עליו, לזה שמגונן עליה. “הוא היה בן שש עשרה, ומבחינה פיזית היה גדול יותר ממנו. במהירות הבין את המצב: ביד אחת שחרר את האחיזה ‘שלו’ מגרוני, וביד השניה ביצע אותה אחיזה בגרונו, והסביר לו נחרצות שזה לא יקרה יותר. כשכל האירוע הסתיים, ‘הוא’ נשם בכבדות ואמר: קחי את הילדים המלוכלים שלך ולכו מכאן. כך אכן עשיתי”.

אסתי התחילה את החיים מחדש. היום היא אם גאה לשלושה ילדים, שעושה כל שביכולתה כדי לחזק בני נוער ולהציל נשים אחרות ממאורעות החיים שעברה היא. “שואלים אותי לפעמים אם אני מצטערת על מהלך חיי. התשובה שלי היא שממש לא. אני מאמינה שייעודו של אדם נקבע לו מראש על ידי בורא עולם. לא עברתי את המסלול הזה כי הייתי טיפשה. להיפך, נחשבתי לילדה חכמה מאוד. כדי ליפול בקשר כזה לא צריך להיות חכמה או טיפשה, ולכן אני לא מתחבטת בשאלות של ‘למה’ או ‘איך’. בשורה התחתונה, קיבלתי בזכות המסע הזה שלושה ילדים מדהימים, ואני יכולה לטפוח לעצמי על השכם ולומר שהענקתי להם את החינוך הטוב ביותר שיכולתי. הם אוהבים כל כך זה את זה ומגנים עליי, כאילו הייתי אפרוח בביצה על מצע צמר גפן”. המילים הן אותן מילים בהן השתמשה כדי לתאר את האופן בו הגנה עליהם, ואני מבינה שלא בכדי. “דוגמא קטנה שתבהיר על מה אני מדברת,” היא מוסיפה בכל זאת, “הם חיכו שהקטן יגיע לגיל שמונה עשרה כדי לבצע שינוי במשרד הפנים של השם הפרטי הערבי שאביהם העניק להם לשם היהודי, שכולם משתמשים בו. זה נשמע דבר קטן, אבל הם חיכו לזה כל כך, ולמרות זאת החליטו להמתין כדי שכולם יוכלו לעשות זאת ביחד. כשאני רואה כמה עמוק טבועים בהם הערכים, אני מבינה שאני את שלי עשיתי”.

את סיפורה האישי מוכנה אסתי לספר מעל כל במה, כדי לסייע לאחרות. “מבחינתי זו שליחות,” היא מישירה את מבטה, “מהמקום שאני נמצאת היום, אני לא שופטת איש. זה לא התפקיד שלי. אבל אני מאמינה שאפשר לעורר כל אדם בשיח שמכוון למחשבה שלו ולא לרגש”.

Be First to Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.