צו איסור כרסום

המידע שקיים היום בקשר לחשיבות של אורח חיים בריא היה נעלם גדול בימים עברו. בימים ההם התייחסו לכל אדם גדל גוף, בין אם היה גבר ובין אם אישה, כאל אדם שטוב יותר להיות בחברתו. הגבר השמן נתפס כאדם עשיר ובעל נכסים והאישה השמנה נחשבה לאישה פוריה ומוצלחת. התפיסות הללו החזיקו מעמד שנים רבות. אולי משום שגודל הגוף הוכיח כי המצב הכלכלי מאפשר לאכול ללא חשבון וללא מאמץ רב מידי בעבודה מחוץ לבית. ואולי מפני שבימים ההם השתוללו מחלות שהאפיון החיצוני שלהם היה רזון קיצוני, כדוגמת מחלת השחפת.

המהפך החל באמצע המאה התשע עשרה. אחד מהמובילים שלו היה סילבסטר גראהם, כומר אמריקאי, צמחוני וסגפן. הוא החל להטיף למאמיניו לגבי הקשר בין השמנה לבין מוסריות, וספג בעקבות כך נאצות רבות מצד כל מי שהעיסוק באוכל היה תחום העיסוק המרכזי שלו. למשל, קצבים. גראהם התעלם מקולות הרקע, והמשיך לדבוק במסריו. הוא טען כי גודל הגוף מהווה סמל לכך שהאדם אינו שולט בתשוקותיו, וקרא שוב ושוב לאמץ את אורח החיים שלו: צמחוני על גבול הסגפני.

הוא לא דיבר רק על אוכל. גם צורת הלבוש ואופי השינה היו מדד מהותי בשבילו. הוא נהג לישון על מזרנים קשים, והתנזר מכל מה שהדיף ניחוח של נוחות. מזון מעובד מכל סוג, תבלינים או סוכר היו האויב הגדול בעיניו, וכתחליף הוא יצר קמח מיוחד, שנקרא על שמו: “קמח גראהם”.

הקמח נטחן מכלל מרכיבי החיטה, וממנו יצרו ספק לחם-ספק קרקר, שהיה חסר טעם באופן מכוון. התוצר קיים עד היום, אלא שהיום ניתן למצוא את קרקרי גראהם בגירסא מתוקה ואכילה הרבה יותר, שמזכירה מעט את הביסקוויטים שלנו. גראהם כנראה לא היה אוהב את מה שעשה העתיד להמצאה שלו.

תקשורת בעד דיאטה

עשרות שנים קדימה, ומלחמת העולם הראשונה פורצת. כשארצות הברית נכנסת למלחמה כשלוש שנים לאחר תחילתה, התקשורת האמריקאית מתגייסת למלחמה נוספת המכוונת בעיקר למי שנותר בעורף. המלחמה בעד המזון, או נגד. תלוי איך מסתכלים על זה.

המחסור במוצרים בסיסיים שנבע מהמלחמה הורגש בכל מקום, אך בעיקר בחזית. בעיתונים יכלו האמריקאים לקרוא כי תופעת עודף המשקל היא תופעה אנטי פטריוטית. “כיצד ניתן לאכול בנחת בעוד הלוחמים האמיצים סובלים ממחסור במוצרי מזון?” זעקו הכותרות.

זה היה השלב השני במלחמה למען הרזון. כאן כבר לא דיברו רק על מוסריות או על אי שליטה עצמית, אלא שילבו גם האשמה שהובילה לאי נוחות חברתית. זה עבד. לאט אבל בטוח אנשים החלו להאמין כי השמנת יתר היא דבר לא חיובי. זה היה רק עניין של זמן עד שיגיע השלב האקטיבי הבא. והוא אכן קרה, בין השאר בזכותה של ד”ר לולו האנט פיטרס.

ד”ר לולו סבלה מעודף משקל בילדותה. מבחינה אופנתית היא חיה בשנים בהן עודף משקל העמיד אותה במקום הנכון, אבל מבחינת התחושה האישית היה לה לא נעים, והיא חיפשה דרכים לעזור לעצמה. “אין לי אפשרות לומר בפאתוס כי כשנישאתי שקלתי הרבה פחות. זה פשוט לא נכון. לעולם לא אומר כמה שקלתי מתוך בושה,” כתבה בספרה, שהפך לרב מכר, הן בשל חדשנות המתודה שהציגה בו והן בשל הסגנון הקולח והמושחז שהשתמשה בו.

הספר נכתב בסיומו של תהליך ארוך, שבו פיתחה ד”ר לולו את שיטתה, ויישמה אותה בהצלחה מרובה על עצמה. הניצן נבט כאשר בזמן שלמדה רפואה נדרשה לבדוק את כמות האנרגיה שצורכים תינוקות באמצעות אוכל. לימוד תזונת תינוקות היווה חלק מזערי מתוך הלימודים, אבל ד”ר לולו הרגישה שעלתה כאן על משהו חשוב, והחליטה לעשות אותו דבר כלפי מבוגרים.

הרעיון הבסיסי שלה היה פשוט: כל אישה צריכה לצרוך מספר קלוריות קצוב ביום כדי להגיע למשקל אידיאלי. מבחינתה אפשר היה לאכול מה שרוצים ומה אוהבים, כל עוד סופרים את הקלוריות. ד”ר פיטרס הציעה לשנות את השפה, ובמקום לדבר על “תפוז גדול”, לומר: “אני אוכלת מאה קלוריות תפוז”. כדי לסבר את האוזן, שלא ידעה כלל מהי קלוריה עד אותו היום, היא הציעה לחשוב על הדברים במונחים של כסף: “יש לך סכום מוגבל בכל יום להוציא על אוכל, ולכן עלייך לבזבז אותו בשיקול דעת. אם תוציאי הרבה על מאכל אחד, יישאר לך פחות לדברים אחרים,” הסבירה בספרה. במקביל ביקשה מהקוראות להוסיף בפעילות גופנית, והציגה מספר תרגילים מאויירים לשם הדגמה. בסיום הספר חשפה את התפריט האישי שלה, בתרגום לקלוריות, כאשר סך הקלוריות עמד על אלף ומאתיים קלוריות בלבד.

חינוך עולמי מחודש

את עיקר מאמציה הפנתה ד”ר לולו כלפי נשים. היה עליה לחנך שוק שלם, והדרך לכך לא היתה פשוטה. ימי המלחמה הקשו עליה לעבור ממקום למקום לשם מסירת הרצאות, ולכן הציעה לשומעות שלה להתאגד בקבוצות תמיכה ושימור.

גם היא נופפה בטענת הפטריוטיות שקדמה לה. “בזמן מלחמה זה פשע לאגור אוכל,” כתבה, “ישנם באמריקה מאות אלפי אנשים הסובלים מעודף משקל. אם אנשים אלה יחסכו אלף קלוריות של מזון מדי יום, על ידי שימוש בשומן המאוחסן בגופם, נשיג לא רק חיסכון עצום של אוכל שישלח לחיילינו, לבני בריתנו ולאזרחים הרעבים, ולא רק חיסכון עצום בכסף שיכול לשמש עבור עבודת סיוע מלחמתית, אלא בעיקר חיסכון גדול וגידול גדול של כח. כי אין ספק שעל ידי צמצום איטי ומדעי של צריכת המזון כפי שהנחיתי, היעילות והבריאות יוגברו פי מאה”.

עיון בספרה, מעלה כי היתה לה הבנה רחבה של נפש האדם השמן, ובהתחשב בעובדה שהספר פורסם בסביבות שנת תרע”ז, זה מעורר התפעלות. היא כותבת למשל לקוראות בפניה ישירה: “אני יודעת שמעולם לא רצית להיות שמנה, אבל לא ידעת כיצד לתקן זאת, ולא הבנת כיצד גברת אחרת ממשיכה להיות רזה להפליא, על אף שהיא אוכלת פי שניים ממך… התעודדי, אציל אותך כפי שהצלתי את עצמי ורבים רבים אחרים”.

היא גם מציגה מקורות סביבתיים שעלולים להפריע בתהליך: “יספרו לך סיפורים ‘עליזים’ על אנשים שהחלו לרדת במשקל עד שלבסוף מתו. אל דאגה, המשיכי בשלווה בדרכך מתוך ביטחון שכשתגיעי למצב נורמאלי, תיראי צעירה ביותר מעשור. את גם לא צריכה להיות מודאגת בקשר לקמטים. אני לא מבינה כל כך את הדאגה הזו, משום שאני בטוחה שאני מעניינת יותר עם הקמטים שלי, מאשר מה שהייתי לפניהם, אבל בכל מקרה, לא תסבלי מקמטים אם תפחיתי במזונותייך בהדרגה, כפי שאני מייעצת”.

המילים נשמעות רלוונטיות גם לזמן זה, ולכן אדגיש בהערת אגב כי השיטה שלה פחות רלוונטית היום. למעט נושא ספירת הקלוריות שנותר חי ובועט, המדע התקדם מאז וכיום ידועים דברים שד”ר לולו לא היתה יכולה לדעת בזמנה.

ספירה נצחית

מעט לאחר פרסום הספר הופנתה ד”ר לולו אל החזית כחלק מצוותי הצלב האדום. כששבה לביתה, גילתה שהספר שלה עומד לפני הדפסת מהדורה חמישית. וזאת שלוש שנים בלבד לאחר שפורסם לראשונה. גם במונחים של הימים ההם זו היתה הצלחה פנומנלית.

היא התבקשה על ידי העורכים להוסיף לספר פרק מסכם, כדי להוסיף עניין לספר ולשמור על מעמדו כרב מכר. לאחר שהביעה את מורת רוחה מהעניין, שיתפה את ציבור הקוראות בקורותיה בשלוש השנים האחרונות: “באלבניה, שם הוצבתי רוב הזמן, החיים מאומצים מאוד. כולנו עבדנו קשה והוצאנו הרבה אנרגיה. שיחות רפואיות התקיימו תוך צעידה רגלית תחת השמש הקופחת ומעל אבנים קשות ולא נוחות. העברנו שעות ארוכות ומורטות עצבים במרפאות, והציקו לנו יתושים אכזריים ובעלי חיים אחרים שאינם ניתנים לתיאור. אבל היתה לי נחמה אחת. בעבודה זו, האינטנסיבית והמאומצת יותר מכל עבודה שביצעתי אי פעם. חשבתי כי אין לי צורך לשמור על המשקל שלי ואין לי צורך לספור קלוריות. משכך, אכלתי שלוש ארוחות ביום מבלי לחשוב פעמיים”.

למחשבות אלו הצטרפו העובדות שלא היו בנמצא מראות גדולות יותר ממראות כף יד, והמדים של הצוות היו רחבים ונוחים. כך שד”ר לולו לא יכלה לדעת האם ההנחה הבסיסית שלה נכונה. הכל השתנה כאשר הצוות שלה עבר לחדר מגורים ששימש בעבר צוות צרפתי. הללו השאירו במקום חלק מהריהוט שלהם, שכלל מראה צרפתית באורך מלא. “בדרך כלל, כשאני מסתכלת במראה כזו, אני לא שונאת את עצמי כל כך,” כתבה פיטרס בכנות, “ניגשתי בשאננות לצפות בהשתקפות בגודל טבעי של עצמי אחרי חודשים רבים של מניעת ההנאה הזו”.

את הרגע בו צפתה במראה היא מתארת בצורה משעשעת למדיי, אבל מיד לאחר מכן ממשיכה אל השורה התחתונה. “הבנתי שלא משנה כמה קשה אני עובדת, כמה הרבה אני מתאמנת או כמה אני סובלת, תמיד אצטרך לשמור על המשקל שלי ותמיד אצטרך לספור את הקלוריות שלי, וזה מה שעשיתי”.

עיר בדיאטה

כאמור, בשנים שעברו מאז ד”ר לולו ועד ימינו אנו עברו עוד מים רבים בנהר הדיאטה. אם כי שיטת ספירת הקלוריות נותרה במיקום בולט. אך אליה הצטרפה ההבנה שלא רק עודף משקל הוא מסוכן. גם תת משקל מהווה סכנה בריאותית חריפה, ולכן הדרך הנכונה היא שביל הזהב. דרך האמצע. זה כבר נושא לכתבה בפני עצמה, ולכן לא אכנס אליו. במקום זאת, אקנח בסיפור מעניין נוסף על דחיפה המונית להורדה במשקל שהתרחש באוקלוהמה סיטי שבארצות הברית לפני שנים ספורות.

מיק קורנט, ראש העיר של אוקלוהמה סיטי, גילה יום אחד כי העיר שלו מתחרה על אחד המקומות הראשונים בהשמנת יתר בארצות הברית, זאת על פי נתונים שהביא לציבור עיתון מוביל.

זה לא מצא חן בעיניו, במיוחד כאשר גילה להפתעתו, שהוא חלק מהסטטיסטיקה הזו בצורה מובהקת. “לא החזקתי מעצמי כאדם שמן,” אמר בהרצאת TED, שצברה כמות צפיות מרשימה, “הבנתי שהחיים שלי סובבים סביב דפוס שחוזר על עצמו: אני עולה במשקל במשך כעשור, ואז נבהל ונכנס למשטר דיאטטי, שמחזיר אותי למשקל שנחשב הגיוני בעיניי. הדפוס הזה הביא לכך שיכולתי ללבוש בכל רגע נתון רק שליש מארון הבגדים שלי”.

כאשר גילה כי בנקודת הזמן ההיא הוא נחשב לסובל מהשמנת יתר, בהשוואה לגובהו, הוא החל לצמצם את כמות הקלוריות שהוא אוכל ביום, והמשקל אכן החל להגיב באיטיות בירידה. אבל כראש עיר הוא ידע שעליו לפעול בדרכים נוספות כדי למחוק את הנתון המביש מעל דפי ההיסטוריה.
ראשית, הוא ניסה להבין למה בעיר שלו יש בעיה של השמנת יתר, והגיע למסקנה כי העיר, שסבלה בעבר מדימוי נמוך, עשתה מהפך כדי למשוך בחזרה צעירים ובעלי עסקים, וכך הפכה לגן עדן אמיתי עבור מכוניות: יש בה כבישים נוחים ומחלפים נהדרים כל כך, עד כי אפילו בשעות העומס בכבישים ניתן לקבל דו”ח על מהירות מופרזת.

המטרה שהציב לעצמו ראש העיר היתה להכניס את העיר כולה למשטר דיאטה, שבסופו יוסרו במצטבר מיליון פאונדים, שהם ארבע מאות וחמישים אלף קילוגרמים, במאמץ משותף של תושבי העיר.

התקשורת אהבה את ההכרזה הזו, והדבר הפך לשיחת היום. אבל זה לא נותר רק ברמת השיח, אלא ירד לפסים מעשיים, עד כי המטרה הפכה להיות מעין תחרות. כל מי שרצה להשתתף במיזם נרשם באתר ייעודי שהוקם לכבודו, וכדי להגיע למטרה נולדו תתי מיזמים כמו קבוצות ריצה או קבוצות תמיכה- כל מה שיכול להניע את האדם לרדת במשקל.

ראש העיר מצידו החליט להוסיף לעיר מוקדים מעודדי אורח חיים בריא, כדוגמת פארק חדיש ויפה במרכז העיר, ועמל על פיתוח שבילי הליכה שמאפשרים לבחור הליכה במקום נסיעה ברכב. במילים אחרות, הוא הוביל שינוי בעיצוב פני העיר, כך שיתאים לבני האדם שחיים בה, ולא רק למכוניות שלהם.

המטרה הושגה בהצלחה ובתרועות גיל לפני כתשע שנים, וראש העיר זכה בקדנציה שלישית בתפקיד.

Be First to Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.