“למרות הכל ולמרות הקושי, אני כל הזמן אומרת: ברוך השם”

שרה בלולו היא שוקולטיירית, שיוצקת לתוך הפרלינים שלה הרבה אמונה ואושר. מבחינתה, הפרלין, שמסתיר בתוכו מילוי מסקרן, מהווה משל מיוחד לחיים. והאושר? “רק בידיים שלנו”.

חני נבו //צילום: רחלי ובר וטל סטודיו

לשרה בלולו יש מבטא צרפתי מתנגן ונעים לאוזן. היא אישה חייכנית וכנה. נעים לשהות לצידה ועוד יותר- טעים. פשוט משום שהיא שוקולטיירית מוכשרת במיוחד.

שרה עלתה מצרפת לפני כשבע עשרה שנים. “חלמתי תמיד לחיות בארץ ישראל. לא ראיתי את עצמי בונה את ביתי בצרפת,” היא מחייכת, “וחיפשתי מישהו שירצה גם”. בעלה, שלמד בישיבה בבני ברק, הזדהה עם רצונה, וכך הם עלו, זוג עם מזוודות שמכילות חמישים קילוגרם ללא דירה.

“היה מסובך למצוא דירה מרחוק,” היא מסבירה, “אז הגענו והתחלנו לחפש”. בסוף הם גם מצאו. דירה קטנה בבני ברק, בסמוך לישיבה. לאחר מכן עברו לגבעת שאול בירושלים. הילדים שלהם, דרך אגב, מבינים צרפתית, אבל לא מתאמצים לדבר, כהגדרתה של שרה. “באנו לארץ לא כדי להישאר צרפתים,” היא מסבירה לי את העובדה, שלא מקיפה אותה קהילה דוברת צרפתית.

עם ישראל היפה

כשבתה השלישית של שרה היתה בת שלוש, היא חלתה בסרטן. “במשך תקופה ארוכה היא התלוננה על כאבי בטן ביום ובלילה. בכל יום הלכתי למרפאה, שם אמרו לי שזה יעבור. אבל משהו לא הסתדר לי,” היא נזכרת, “כשהגננת התקשרה יום אחד, ואמרה שהילדה בוכה ממש, ושאין לה כח לעמוד, בעלי הציע שנבקש הפניה למיון כדי לקבל תשובות ברורות”.

היה זה יום חמישי. “בלילה, לאחר בדיקות שונות שבוצעו, הבחנתי בתכונה בין הרופאים. הם קיימו סדרת התייעצויות שונות,” מספרת שרה, “ולמחרת, יום שישי, הרופא לקח אותנו לשיחה בחדרו. הוא הסביר שלילדה שלנו יש גידול ענק בבטן שמצריך היערכות טיפולית של שנה לפחות”.

הידיעה נחתה על ראשם כרעם ביום בהיר. “הייתי אמא לתינוקת קטנה ויונקת. הייתי צריכה למצוא סידור עבורה מהרגע להרגע, וכמובן לגמול אותה. גם הגדולים לא היו גדולים במיוחד…” מתארת שרה, “צריך להבין שכל הדינמיקה המשפחתית היא חלק מהניסיון. האחים חולקים רגשות מעורבים. מצד אחד, רחמים על אחותם, ומצד שני קנאה וטינה על כך ש’לקחה’ להם את ההורים. יש גם בושה מהמראה החיצוני, וסבל- שהוא שונה לגמרי מהסבל של ההורים. לראות אחות בלי שיער זה לא קל”.

בימים הראשונים ההם, הועברה המשפחה משערי צדק להדסה עין כרם, שם היתה מחלקה מתאימה. “התחלנו בטיפולים שמטרתם להקטין את הגידול כדי שתהיה אפשרות לבצע ניתוח,” נזכרת שרה, “אבל הטיפולים הקשים לא עזרו. אמנם הגידול לא המשיך להתפשט, אך גם לא הצליחו להקטין אותו. כשהגענו לסיום הפרוטוקול הטיפולי, שאלנו את הרופא מה עכשיו, והוא סיפר על טיפול שקיים בארצות הברית. מה שמטבע הדברים, דרש סכום אסטרונומי של מאות אלפי דולרים”.

אנשים מכל העולם התגייסו לתרום. “זו היתה הזדמנות לראות את היופי שבעם ישראל,” מכירה שרה טובה לנדיבים, “גם העובדה שהילדים שלנו שהו אצל אנשים שלא הכרנו לאורך כל התקופה ממחישה זאת. זה היה ממש: טוב שכן קרוב מאח רחוק”.

סוד השוקולד

ההכנה לניתוח בארצות הברית התבצעה במשך כחודש. “יום לפני הניתוח, המנתח הסביר לנו שיוציא רק חלק מהגידול, ולא את כולו, שכן הוא נמצא בצומת קריטי של איברים חשובים: כליות, לב, ריאות, קיבה… כל נגיעה שם עלולה להיות קטלנית. צריך להבין ששום רופא לא מוכן לקחת אחריות, עד שהמצב מגיע למצב שבו יתרחש מוות בכל מקרה, וברוך ה’ זה לא היה המצב של הבת שלנו. כששאלנו אותו מה יקרה לאחר מכן, הוא השיב שאינו אונקולוג, וכי עלינו לבדוק זאת עם הרופא בחדר הסמוך”.

לרופא השני לא היו בשורות גדולות. “הוא אמר שאין לו מה להציע מלבד הגעה לארצות הברית אחת לחודש לשם טיפול ובדיקה. לארץ חזרנו אחרי יום כיפור, ואלו היו ימים נוראים במלוא מובן המילה”.

התייעצויות חוזרות ונשנות הובילו לאותה התשובה: הניתוח מסוכן מידי, והילדה יכולה להמשיך לחיות כך, כשהיא תחת מעקב. “זה מצב שאנחנו נמצאים בו כבר שמונה שנים וחצי. המתנה לישועה תחת אי ודאות, שכן פיתרון טבעי לא קיים כיום,” אומרת שרה, “אבל למרות שהמצב אינו פשוט, אנחנו מאמינים שיש בורא לעולם, והוא עושה את הטוב ביותר עבורנו” (ראי מסגרת).

שרה, שהיתה עד אז מורה לאנגלית, הבינה כי היא זקוקה לשינוי. “הבנתי שאי אפשר לעצור את החיים, אבל מצד שני, לא יכולתי להיות מחויבת לעבודה בשעות קבועות. החלטתי להשתמש בכישורים אחרים שיש בי. בצרפת למדתי את סוד השוקולד, והחלטתי להשתמש בידע המקצועי שרכשתי כדי להכין מארזים. התכנון היה לשלוח אותם לכל מי שסייע לנו,” היא מתארת, “התגובות היו נלהבות, ומשכך החלטתי להיכנס לתחום עד הסוף. קניתי תבניות מיוחדות וציוד, ועצם ההשקעה גרמה לי להרגיש מחויבת להצלחה”.

המכירות הוכיחו את עצמן, אבל שרה לא היתה מרוצה. “רציתי לחבר את המסר שלי, שאפשר להפוך מר למתוק, ויצרתי סדנא שבה אני מספרת את הסיפור בהתאמה לקהל היעד. אני חושבת שללא הסיפור והמסר שבצידו, העיקר חסר מן הספר. זה כמו שאעשה סדנא, ואומר למשתתפים להשאיר את השוקולד ולא לקחת אותו הביתה. חשוב לי שיפנימו את סוד האושר. גם במחלקה הקפדתי לרשום בכל יום נקודות אור, ומילאתי כך מחברות שלמות… אני מאמינה כי לא צריך לחכות לדברים גדולים שיתרחשו בחיים, בשביל לחוות אושר”.

האושר בידינו

השנה הראשונה של הקורונה היתה מאתגרת במיוחד עבור שרה ובני משפחתה. “עברנו דירה בשנה הזו, חגגנו בר מצווה לבן וגם עברתי ניתוח ראש בשל גידול בראש,” משתפת שרה, “התאוששות מניתוח כזה אינה פשוטה. יש ירידה בכל ההורמונים- אין אדרנלין ואין כלום… המצב הרפואי הוביל לכך שקיבלתי קצבת נכות, ואני רואה בזה נס, כי הקצבה הזו החזיקה אותנו בכל תקופת הסגרים,” היא מדגישה את נקודת האור, כהרגלה. ואז עוצרת לרגע ומשתפת. “עם כל הקושי, האירוע הזה היה התגלמות החסד. הוא לימד אותי כמה עליי לדאוג לעצמי כאדם. במקום לנסות להתאמץ להצליח בכל החזיתות, להבין שהכוחות מוגבלים ושחשוב להקשיב לגוף”.

שרה עוצרת ומהרהרת שוב, לפני שהיא ממשיכה: “אני זוכרת שנהגתי לקום מוקדם מאוד אחרי שנת לילה קצרה, שהתעכבה משום שהיה חשוב לי לא להשאיר כלים למחרת… כמה שאנשים אמרו לי לפני כן, שעליי להיות קשובה לעצמי, לא הבנתי עד שקיבלתי סטירה בפנים… היום אני יודעת שלא קורה שום דבר אם אני קמה רבע שעה לפני שהילדים מתעוררים, אבל זו תובנה שאפשר ליישם מראש. לא צריך להיות במצב של חולי, חס וחלילה, כדי להגיע אליה. ואפשר ליישם זאת ביום יום בצורה נורמטיבית”.

אני מבקשת משרה מסר לסיכום, והיא מחייכת. “האושר תלוי בנו. לא בנתונים חיצוניים שקרו או שיקרו בעתיד. בידינו לשנות את ההסתכלות על כל חווית חיים, ולהעניק פרשנות שמדובר על מתנה שקיבלנו מלמעלה, סמל לאהבת ה’ אלינו”