- רגע של אתנחתא
הודעה מפתיעה ובלתי צפויה קיבלתי אמש: “מלכהלי יקרה, שלום. ראיינת אותי במגזין… אני חושבת שלא נהגתי כלפייך כראוי, וזה הולך איתי לאורך כל השנה. כעת אני מבקשת את סליחתך”. קראתי, וקראתי שוב. ברור שזכרתי אותה. העובדה שראיינו אותה למגזין מעידה על כך שהיא אישה מיוחדת במינה. אולם הקשר הבינאישי שנרקם במהלך הראיון לא היה מוצלח. ככל שניסיתי להיות מאירת פנים, כך היא היתה קצרת רוח. זה פשוט לא זרם. לימדתי עליה זכות והמשכתי הלאה. ואמש כאמור, ההודעה הזו. מובן שסלחתי בלב שלם.
- ואז חשבתי לעצמי שבורא עולם ברוב רחמיו מזמן לנו אפשרות לנקות את מערכת היחסים עם הזולת במספר מסלולים. במסלול למיטיבי לכת צועדים אנשים שמנקים את האווירה סביבם על בסיס יומי. אם פגעו או נהגו שלא כהוגן, הם יצטיידו באקונומיקה של סליחה וינקו את כתמי המעשה. אלו אנשים שאינם משאירים פינות עבשות וחשוכות. מסלול נוסף הוא מסלול בקצב שלך. מסלול דחיינות. אנשים שדוחים את בקשת הסליחה עד להבשלת התנאים וקיומו של תזמון שנתי בו כל אדם מרגיש בנוח לאכוף את האגו שמנפח אותו כל כך ולהודות בטעות, או לרצות את חברו, או להשיב את שלקח שלא כהוגן. מסלול נוסף הוא מסלול מאסף. מסלול לכל המאחרים למיניהם, שנזכרים ברגע האחרון כששערי שמיים פתוחים לרווחה. אולם מסלול אקספרס קיים תמיד. נמצא ופתוח לכל מי שרוצים לשוב בתשובה. הם יכולים לבצע זאת בכל רגע נתון. וימינו פשוטה לקבל שבים.
- שנת הקהל
במשך למעלה מעשור, מדי שנה בשנה, נסעתי עם בני משפחתי להסתופף בחצר הקודש. כל שקל
(שאינו) פנוי הוקדש למסע הגדול של סוכות. מטרת הנסיעה היתה לחוות את שמחת בית השואבה.
להיות שרויה בשמחה של מצוה ולשאוב דליים של שמחה עבור כל השנה. זו היתה משימה של ממש.
בתוך כך היו רגעים של קושי. כל אם בישראל יודעת שהשהיה עם ילדים מחוץ לפינה המוכרת מזמנת
התמודדויות. בכל זאת סיגלתי לעצמי תרופת מנע פשוטה. בכל פעם שנתקלתי באתגר, זמזמתי
לעצמי “ושמחת בחגך”.
הפרק של שיא השמחה החל בשתיים לפנות בוקר ועד השעה שש בדיוק. וכך, עם ילדים קטנטנים
ועם תינוקות, נעורנו מדי לילה בלילה, גם באלה הקרים והגשומים של ארצות הברית- לתוך ריקודים
סוחפים ולשמחה עצומה של בית השואבה. הבנות ואני עמדנו בצד המיועד לנשים, היינו מפזמות
לעצמינו בלחש ומוחאות כף, ובעלי והילדים רוקדים ונסחפים בים המעגלים. מי שלא ראה שמחת בית
השואבה אצל הרבי לא ראה שמחה מימיו. ולמה בחרתי לשתף אתכן בחוויה הזו?
חג סוכות הוא זמן שמחתנו, אך שיא השיאים של שמחה הוא חג שמחת תורה בו מתחברים עם
התורה לא רק באופן של לימוד אלא גם באופן של ריקוד. מרימים את הרגלים ונושאים את הראש.
השפתיים פוצחות בשיר והלב עם כל פעימה ופעימה שואב עוד מנת שמחה. פעמים אנחנו שקועות
בעצמנו, בהתארגנות של כל מיני… ולא שמות לב לעיניים הקטנות שבוחנות אותנו ולומדות מאיתנו
כל פרט. אנחנו האמהות בונות את מחוזות הילדות של ילדינו. רוקמות את הגירסא דינקותא שלהם.
כשילד רואה שסדר העדיפות של הוריו קשור בקדושה, זה חודר בו פנימה. הוא מסגל לעצמו מדד
כזה באופן של קליטה פנימית ולא בשטחיות כפי שניתן לחשוב. מתחולל בקרבו תהליך של “ואל
תיטוש תורת אמך”. - שנה של תכלס
כילדה אני זוכרת משפחה ברוכה בנוף ילדותי. שמותיהם של הילדים החלו לפי אותיות הא-ב:
אברהם, בתיה, גלית, דוד, הודיה… כך עד הבת התשיעית: טובי. אבל העשירית נקראה תמר.
ההורים הסבירו כי הבינו שלא יצליחו למלא את עשרים ושתיים האותיות, ולכן קפצו אל האות ת’. הכל
הולך אחר החיתום.
פרשת וזאת הברכה מלמדת אותנו על סיום. סיום צריך להיות עם ברכה. סוף שהוא תמיד התחלה.
הנושא המרכזי של המגזין הוא תכל’ס, כדי שבשנה זו הרעיונות, החלומות, המשאלות והחזון,
יתקיימו ויתגשמו וירדו למעשה. שנה שבה סוף סוף נגיע לתכלית שלשמה נברא העולם, שנה של
השראת השכינה. שנה שנראה את בית המקדש בתפארתו, שנה של משיח וגאולה.
Be First to Comment