אפרו-אמריקאית יהודיה בשכונה חרדית

אהובה גריי חצתה את הים בעקבות התשוקה לבורא עולם. כנגד כל הסיכויים היא הפכה ליהודיה, והמסר שלה לנשים גדוש באמונה ובביטחון. “מבלי קשר למעשים שלנו בחיי היום יום- כיהודיות יש בינינו קשר אחד. הנשמה שלנו”.

מתוך מגזין 36, ניסן תש”פ // שלומית אבוהב

אהובה גריי היא אישה נמרצת ומלאת חיים. היא מרצה ידועה וסופרת מוכרת בקרב קהל דוברי האנגלית, והירושלמיות שבכן מכירות אותה מרחובות בית וגן. אהובה גדלה אי שם בשיקגו הרחוקה בשם דלורס, כבת למשפחה נוצרית אדוקה ואוהבת חסד ממוצא אפרו-אמריקאי.

“בכל קיץ היינו נוסעים אל בית סבי וסבתי שבמיסיסיפי. הם התגוררו בעיירה שנוסדה כקהילה עצמאית של עבדים לשעבר, והיתה להם חוה של מאה ושלושים דונמים. היינו מסתובבים בשדה הכותנה שלהם, ובערבים מנגנים בפסנתר ושרים. זו היתה חווית ילדות יוצאת מן הכלל, שגם שנים אחר כך דאגתי לסדר את הלו”ז שלי באופן שבקיץ אוכל להגיע לבקר את סבתא”.

הסבתא המדוברת היא האישה בה תולה אהובה את סיפורה האישי. “הסיפור שלי כרוך בסיפור שלה,” היא אומרת, ומתארת בעיניים מצועפות את עצמה כילדה צעירה בת שלוש יושבת על ברכיה, ולומדת ממנה פרקי תהילים. “זו אחת המתנות היפות שהעניקה לי,” היא אומרת.

במבט לאחור, אהובה יכולה להצביע על נקודות רבות בחייה בה נכחה היהדות. החל מחנות בגדים בה עבדה כנערה, והיתה בבעלות יהודית, וכלה בתחומי העניין שלה. “בכל תחילת שנה נהגתי להתחיל לקרוא בתנ”ך שלי, ועד לסוף השנה סיימתי אותו, והתחלתי מחדש,” היא מונה דוגמא לכך, “היה לי קשר קרוב לבורא עולם מגיל צעיר”. אבל למרות העובדה שהיהדות היתה שם תמיד, בימים ההם היא לא שמה ליבה לכך.

היא גדלה והפכה לדיילת. ישנם אנשים שהיו עוזבים הכל בשביל לגור בעיר ובמעמד בו חיה אהובה בימים ההם, אבל היא היתה מתעוררת בכל בוקר ושואלת את בורא עולם מה היא עושה שם. “הרגשתי לא שייכת,” היא מסבירה.

עשרים ושלוש שנים עבדה בחברת התעופה, עד ששוכנעה שכדאי לה להקים סוכנות נסיעות עצמאית. “נסיעת הפיילוט שלנו תוכננה לקבוצת קתולים בארץ ישראל,” היא מספרת, “אני זוכרת שיצאנו מתל אביב, וככל שהתקרבנו לירושלים, הרגשתי את הלב שלי פועם בעוצמה. כשהגענו, אמרתי: אלוקים, אני בבית”.

קריאת השכמה פרטית

הטיול בישראל היה מיוחד באופן יוצא דופן. היא שבה וסיפרה על חוויותיה, ואף הצהירה כי בכוונתה לגור יום אחד בישראל. אבל השומעים לא קיבלו את דבריה ברצינות, ואף ביקשו ממנה להפסיק לספר על כך. זה היה נשמע רחוק מידי, ואולי- מוזר מידי.

“הגעתי לישראל במסגרת טיולים אלו ארבע עשרה פעמים בתוך חמש שנים. נשאבתי כמו מגנט,” היא מתארת, “כדיילת ביקרתי במקומות רבים בעולם, אבל ארץ ישראל היתה שונה מכולם. הוקסמתי מהיופי של הפרחים הצומחים מתוך הסלעים, מהצפון הירוק, מהאבן הירושלמית- הכל היה מיוחד מאוד. הרגשתי שאני עוברת שינוי, אבל לא ידעתי לשים את האצבע ולומר מהו”.

את סאגת ההלוך ושוב הפנימית שלה קטעה רעידת אדמה דרמטית בעוצמת 6.7 בסולם ריכטר. רעידת האדמה הזו כונתה רעידת האדמה היקרה ביותר שידעה ארצות הברית, שכן הנזק נאמד בכעשרים מיליארדי דולרים. אך מלבד הנזק ברכוש, היו גם עשרות קרבנות בנפש. אהובה זוכרת את היום, את השעה ואת המיקום בו קרו הדברים, כאילו היה זה אתמול.

“נהגתי להתעורר בכל בוקר בחמש לפנות בוקר. באותו יום התעוררתי מסיבה לא מוסברת בארבע וחצי,” היא מספרת. היא פקחה עין, והחליטה שהשעה מעט מוקדמת, אבל בטרם הספיקה להתהפך אל הצד השני, כבר החל הסיוט. “חשבתי שאני חולמת. הכל רעד, ולקחו לי רגעים ארוכים כדי להבין שזהו לא חלום כי אם רעידת אדמה”.

בתקרת העץ של דירתה היו תלויים עציצי חרס קטנים לקישוט. “ראיתי כיצד העציצים מתנודדים קדימה ואחורה בתזזיתיות. היה נראה שהם עומדים להתנפץ בכל רגע, וכל מה שחשבתי עליו באותם רגעים היו פסוקי מזמור קכ”א בתהילים: אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי”. בעוד הפסוקים עוברים במוחה בזה אחר זה, היא הצליחה להשיג שיווי משקל, ולפתוח סוף סוף את הדלת. “רצתי במהירות החוצה עם השכנים האחרים, וכשישבתי בשטח פתוח ובטוח חשבתי לעצמי: רצית לעבור לישראל? זה זמן טוב. ניתן לומר שראיתי את רעידת האדמה כקריאת השכמה מבורא עולם”.

ברכת הדרך

אהובה אזרה אומץ לחזור לביתה, והחורבן שראתה גרם לה להכנס לפאניקה. “החלטתי ללכת לאחותי, שהתגוררה בבוורלי הילס,” היא מספרת. גם הדרך לאחותה היתה רצופה בניסים, שכן במקום לבחור בכביש המהיר בו נהגה לנסוע תמיד, בחרה בדרך חלופית, שכללה כניסה לרחובות פנימיים. מאוחר יותר התברר שבכך הצילה את חייה, שכן בצומת מרכזי בו היתה אמורה לעבור התמוטטו גשרים בפתאומיות ואנשים צללו אל מותם.

“אצל אחותי לא היה נזק גדול בדירה, וממנה התקשרתי להורים. אמי דיברה איתי, ואבי שמע אותה מהצד. אמרתי שאני מתכננת לעבור, ואבי שאל אם אני מתכננת לחזור לבית שלהם. הסברתי שהכוונה שלי היא לעבור לישראל, והוא ביקש שאמתין עם קבלת ההחלטה. שלא אקבל אותה בסערת הרגשות שגרמה לי רעידת האדמה”.

אהובה מתארת את עצמה כילדה הצייתנית ביותר שניתן להעלות על הדעת, וככזו- היא אכן המתינה מספר ימים עד למועד בו נקבע כי תתבצע שיחת ועידה משפחתית לליבון הנושא. כשבני המשפחה ראו שאהובה נחושה בדעתה, הם העניקו לה את ברכת הדרך.

באיטיות ובהתמדה נחשפה אהובה לעולם היהודי האורתודוקסי. הקשר הראשוני החל בזכות אותן קבוצות טיולים שהביאה במסגרת העסק שלה, אך בהמשך הקשר הפך להיות קרוב יותר. “הקהילה כאן חמה ומחבקת- לא יכולתי למצוא שכונה טובה יותר,” היא אומרת בכנות.

עיניים של דג

הפעם הראשונה בה ראתה אהובה חג יהודי כהלכתו היתה ראש השנה. “התרגשתי לראות כיצד אנשים זרים לחלוטין פוסעים ברחוב, ומברכים זה את זה בשנה טובה ובחג שמח,” היא מספרת. הדבר מרגש אותה עד היום. “העובדה שיהודים, גם כשהם זרים לחלוטין זה לזה, פותחים את ביתם לרווחה, היא מעוררת התפעלות. אני לא חושבת שזו תופעה שקיימת מחוץ ליהדות”.

מנהגי ראש השנה הפליאו והקסימו אותה בו זמנית. “רק לקראת סיום הסעודה אזרתי אומץ לשאול מה העניין שמסתתר מאחורי התפוח והדבש ומה טיבו של ראש הדג, שעיניו נעצו בי מבט לאורך כל הסעודה… לפני יום הכיפורים, שאלתי כיצד עליי להתכונן, ונעניתי כי העם היהודי צם, אבל אני לא צריכה. החלטתי שאם העם היהודי צם- אצום גם אני. ישבתי בבית הכנסת, שמעתי את ניגון ‘כל נדרי’, שמעולם לא שמעתי לפני כן והתייפחתי… באותו יום כיפור הרגשתי שמצאתי את שביקשה נפשי. לא ראיתי ברחובות דבר מלבד בורא עולם. הרגשתי תחושת זיכוך מופלאה, שקשה להסביר במילים. חשבתי על רות המואביה, שאמרה שאלוקיה של נעמי צריך להיות גם האלוקים שלה, והחלטתי שזה בדיוק הסיפור שלי”.

מתנת יום הולדת

אחרי שהודיעה לקרובים אליה בארץ על השינוי המהותי שהיא שואפת לחולל בחייה, הגיע תורם של ההורים. “חזרתי לשיקגו, שכן אין זה מידע שאפשר למסור בשיחת טלפון,” היא מקדימה, “פתחתי מולם את הקלפים בכנות, והם קיבלו את החלטתי. אמי אמרה שהיא בטוחה שכל החלטה שקיבלתי לגבי אלוקים התקבלה לאחר בדיקה יסודית, ושניהם נתנו לי את ברכתם. באופן כללי, המשפחה שלי תמכה בי מאוד תמיד, וזו נקודה ראויה להערכה. משום שכנוצרים אדוקים- המחויבות שלהם לנצרות היא מחויבות גבוהה מאוד”.

לא קלה היתה הדרך מקבלת ההחלטה ועד למימושה. “שנתיים תמימות ארך התהליך,” מספרת אהובה. את התהליך ליוו כל אנשי השכונה. שלוש פעמים נקבע דיון, ובשלושתן נדחתה. היא חשבה שהעובדה שבעברה היתה אשת כמורה, על כל הכרוך בכך, עמדה לה לרועץ, ורק מאוחר יותר גילתה שזוהי דרכה של היהדות: לדחות את הרוצים להצטרף אליה. “לפני הפעם הרביעית הייתי אחוזת התרגשות. חברותיי סייעו לי לבחור את הבגדים שיתאימו למעמד- מחצאית קפלים ועד שרשרת פנינים. כולן גמרו אומר שאני נראית חרדית מלידה”.

הרב בדיון היה הרב הראשי- הרב בקשי דורון. “הוא היה נחמד, אבל בחן אותי ביסודיות במשך ארבעים וחמש דקות,” היא נזכרת, “את התשובה הסופית לגבי כניסתי לעם היהודי קיבלתי בדיוק ביום ההולדת החמישים ואחת שלי. זה היה כמו להיוולד מחדש”.

היא בארץ כמעט שלושים שנים, ומרגישה בבית. את סיפורה היא מספרת מעל במות בעולם כולו. “הנקודה שחשוב לי להעביר היא האמונה והבטחון בה’. לא משנה מה יקרה- היינה ישרות עם אלוקים, עם עצמכן ועם סביבתכן”.