מרבדים עשתה לה

ברוריה שכטר // פורסם במגזין אשת 19, מנחם-אב, תשע”ח

המזמור ‘אשת חיל’ מתאר באות מ’: “מרבדים עשתה לה, שש וארגמן לבושה”. ומבאר המדרש: “זו בת שבע, שיצא ממנה שלמה, שהיה מרוקם בשש וארגמן, ומלך מסוף העולם ועד סופו” (משלי פרשה לא).

כידוע, בת שבע החלה את חייה כאשת אוריה החתי. הרמב”ם ובנו חלוקים לגבי זהותו של אוריה החתי. הרמב”ם סובר שאוריה היה גר תושב, ורבי אברהם בנו סובר שאוריה היה גר: “דואג האדומי ואוריה החתי ועבד מלך הכושי אינם מיחס ישראל, אלא גרים הם. ואבא מארי זצ”ל היה סובר שאוריה החתי גר תושב” (תשובות ר’ אברהם בן רבנו סי’ כ”ה). לדעתו של רבי אברהם מצטרפים חכמים נוספים, וביניהם הכלי יקר ורד”ק, אבל אם נתמקד בדעתו של הרמב”ם, נבין כי על פי דעה זו הנישואין בין בת שבע לבין אוריה החתי כלל לא תפסו כנישואין.

גר תושב הוא כינוי הלכתי לגוי המקבל על עצמו את השלטון היהודי בארץ, וכן מקבל על עצמו לשמור את שבע מצוות בני נח, שבע מצוות שמחייבות את כלל אומות העולם. בשל קבלות אלו הוא יכול להמשיך להתגורר בארץ, אך אינו הופך להיות יהודי, ובלשון הגמרא: “איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג’ חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל שקיבל עליו שבע מצוות שקבלו עליהם בני נח” (עבודה זרה ס”ד, ע”ב).

אישה מיוחסת

לאור שיטה זו יש להבין כיצד בת שבע מצאה את עצמה נשואה לאוריה החתי. בת שבע הייתה אישה מיוחסת. היא הייתה בתו של אליעם, אחד מגיבוריו הגדולים של דוד, שהיה אף הוא אדם מיוחס: “אליעם בן אחיתופל הגילוני” (שמואל ב כ”ג, ל”ד). אחיתופל היה יועצו האישי של דוד. כיצד אם כך אישה שכזו נישאת לגוי?

מתאר הכלי יקר את מאחורי הקלעים של אותם נישואין. מסתבר כי אוריה החתי היה נושא כליו של גלית. אותו גוי פלישתי רשע, שדוד הצליח להכניעו בנס. הנביא מספר כי דוד, שהיה נער צעיר, הגיע למחנה כדי להביא לאחיו וללוחמים דברי מאכל. “וישכם דוד בבוקר, ויטוש את הצאן על שומר, וישא וילך כאשר ציווהו ישי… ויבוא וישאל לאחיו לשלום. והוא מדבר עמם, והנה איש הביניים עולה, גלית הפלישתי שמו… וכל איש ישראל, בראותם את האיש, וינוסו מפניו ויראו מאוד. ויאמר איש ישראל: הראיתם האיש העוֹלה הזה? כי לחרף את ישראל עולה. והיה האיש אשר יכנו, יעשירנו המלך עושר גדול, ואת בתו יתן לו ואת בית אביו יעשה חופשי בישראל” (שמואל א י”ז). דוד שומע, ומחליט להיענות לאתגר. לאחר שכנוע קל, משתכנע שאול, ודוד יוצא לדרך.

שאול רוצה לתת לו את מדיו, אך דוד בוחר לצאת לקרב במקלו ובחמישה חלוקי נחל, אליהם הוא רגיל מימים ימימה. “וילך הפלשתי הולך וקרב אל דוד, והאיש נושא הצינה לפניו”. זכורנה את האיש שנושא את הצינה, הלא היא המגן – זהו אוריה החתי, אותו נכיר בדקות הקרובות. “ויבט הפלשתי ויראה את דוד, ויבזהו. כי היה נער, ואדמוני עם יפה מראה. ויאמר הפלשתי אל דוד: הכלב אנוכי כי אתה בא אליי במקלות?… ויאמר הפלשתי אל דוד: לכה אליי ואתנה את בשרך לעוף השמים ולבהמת השדה”. בשלב זה, מסביר רש”י, כי דוד הבין שגלית יפול בידיו. בהמות השדה אינן אוכלות בשר, כי אם עשב: “אמר דוד: כבר נטרפה דעתו של זה, שלי הוא” (רש”י שם).

הנביא ממשיך ומתאר את תגובתו של דוד לחירופיו של גלית, ואז מגיע הרגע בו דוד הורג את הפלשתי: “וישלח דוד את ידו אל הכלי, ויקח משם אבן ויקלע, ויך את הפלשתי אל מצחו. ותטבע האבן במצחו, ויפול על פניו ארצה” (שמואל א שם). המדרש מספר כי האופן שבו ‘טבעה’ האבן במצחו של הפלשתי היה ניסי, והכלי יקר מציין כי “זה אחד מהדברים שהשליט הקדוש ברוך הוא הרך בקשה. שהשליט האבן בברזל”. (כלי יקר על שמואל א י”ז, מ”ט). לא היה זה הנס היחיד באותו הקרב. גלית המת נופל על פניו. לכאורה, היה לו ליפול לאחור, שהלא האבן פגעה בו מלפנים. אלא שחס הקדוש ברוך הוא על כוחו של דוד: דוד היה צריך ללכת לכרות את ראשו של גלית – לו היה גלית נופל לאחוריו, היה על דוד לפצוח בצעדה ארוכה מאוד עד שהיה מגיע אל ראשו, שכן גלית היה ענק, גם במושגים של הימים ההם. לכן, “המלאך דחפו (את גלית) והפילו על פניו. אמר הקדוש ברוך הוא: הפה שחרף וגדף יסכר בעפר” (כלי יקר שם).

אשתך נתונה לו

רגע השיא של המלחמה מתחולל ברגעים אלו. דוד המנצח צריך לכרות את ראשו של גלית, אלא שהוא נמצא שם ללא חרב. רק במקלו ובאבניו הגיע לעימות. הפתרון הוא, כמובן, להשתמש בחרבו של גלית. אלא שזו האחרונה סגורה ומסוגרת היטב, ודוד אינו מצליח לפתחה. כאן נחלץ אוריה החתי לפעולה. “כשבא (דוד) עם גלית והיה הכובע סגור ואין פותח כדי לכרות ראשו, אז אמר לו אוריה: ‘אם אפתח לך, תתן לי אשה?’ אמר: ‘אתן’. אמר הקדוש ברוך הוא: ‘בנות ישראל אתה מחלק? חייך אשתך נתונה לו’. היא בת שבע הראויה לדוד, וזהו שאמר: הלא זאת בת שבע בת אליעם, שאתה נתת אותה לאוריה החתי”. (כלי יקר על שמואל ב י”א, ג).

כלומר, האישה שהפכה להיות אשתו של אוריה, הייתה בעצם אישה שיועדה מלכתחילה לדוד. והדבר היה כעונש משמיים לדוד, על כך שמיהר להסכים לתת בת ישראל לגוי: “ראויה הייתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית, אלא שבאה אליו במכאוב” (סנהדרין ק”ז, ע”א).

ימים רבים אחר כך, כשדוד כבר מולך על ישראל, הוא שולח את אוריה, שהיה מורד במלכות, אל השורה הראשונה בקרב מול בני עמון, ושם הוא מוצא את מותו. מוסבר כי כאשר יצא אוריה במסגרת המלחמה מול בני עמון, כתב לה גט כריתות, כמו כל חיילי בית דוד. מטרת כתיבת הגט הייתה למנוע מצבי עגינות: כל חייל הניח אצל אשתו גט, שאומר כי אם ימות במלחמה, הגט יהיה בתוקף מיום כתיבתו (כתובות ט, ע”ב). כלומר, באותה שעה בה קרא דוד לבת שבע, היא לא הייתה נשואה, אלא גרושה. ואם נחזור לסברת הרמב”ם, לפיה אוריה כלל לא היה יהודי, הרי שלא היה צורך מלכתחילה באותו הגט, שכן אצל בני נח אין קיימים גירושין בכתב: “כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין” (הרמב”ם בהלכות מלכים ט, ח).

בין כך ובין כך, אומרת הגמרא: “כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר: ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה’ עמו. אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו?” (שבת נ”ו, ע”א).

יחד עם זאת, הדיבורים בעם לא שככו. “אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מחול לי על אותו עוון! אמר לו: מחול לך. אמר לו: עשה עמי אות בחיי! אמר לו: בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע. בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש דבקו שערים זה לזה, אמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה. פתח ואמר: שאו שערים ראשיכם… ולא נענה. כיון שאמר: ‘ה’ אלוקים אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך’ – מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו כל העם שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עוון” (שבת ל, ע”א).

כאשר שלמה מסיים לבנות את בית המקדש, וההתרגשות גדולה, מגיע השלב הסופי. זהו השלב שבו יש להכניס את ארון ברית ה’ להיכל, ולקבל את השראת השכינה באופן מוחלט. אלא שאז נדבקו הדלתות, ולא אפשרו זאת. הדלתות לא נפתחו, למרות ששלמה ניסה בכל הדרכים הרוחניות האפשריות. רק כאשר הזכיר את דוד אביו, נפתחו השערים בעוצמה ובבת אחת.

בת שבע כאם

נחזור לבת שבע. הפעם הבאה שאנחנו מוצאים אזכור ברור שלה הוא ממש בסמוך לאותו מאורע עם הדלתות. “אמר רבי ישמעאל: באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש נשא (את) בתיה בת פרעה, והיה שם צהלת שמחת בית המקדש וצהלת בת פרעה, ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש… מה עשתה בת פרעה? כמין פרס (פרוכת) שטחה לו למעלה ממנו, וקבעה בו כל מיני אבנים טובות ומרגליות שהיו מבהיקות כעין כוכבים ומזלות. וכל זמן שהיה שלמה רוצה לעמוד, היה רואה אותן הכוכבים והמזלות והיה ישן לו, עד ארבע שעות. אמר רבי לוי: אותו היום נתקרב תמיד בארבע שעות… והיו ישראל עצבים שהיה יום חנוכת בית המקדש ולא היו יכולין לעשות מפני שהיה ישן שלמה והיו מתיראים להקיצו מפני אימת המלכות. הלכו והודיעו לבת שבע אמו, והלכה היא והקיצתו והוכיחתו” (במדבר רבה נשא י, סימן ד).

בת פרעה, אשתו הטריה של שלמה, גורמת לו לישון עוד ועוד באמצעות יריעה שחורה שפרסה מעליו, שבה היו אבנים טובות שנדמו בעיניו ככוכבים. מגיע זמן הקרבת תמיד של שחר, בני ישראל רוצים להקריב, אבל שלמה חסר. וכי יקריבו את התמיד הראשון כשהמלך אינו נוכח? ומצד שני, להעיר את המלך? המוצא היה לפנות לאמו של המלך, בת שבע. וזו האחרונה אינה חושבת פעמיים: “אמר רבי יוחנן: מלמד שכפתו אמו על העמוד ואמרה לו: …הכל יודעין שאביך ירא שמים היה, עכשיו יאמרו כן, בת שבע היא אמו גרמה לו… כל נשים של בית אביך, כיון שמתעברות היו נודרות ואומרות יהיה לנו בן הגון למלכות, ואני נדרתי ואמרתי יהיה לי בן זרוּז ומלומד בתורה והגון לנביאות” (במדבר רבה שם).

אכן דברים כדרבנות, ומעשה שאינו מקובל בהכרח, גם בימים ההם. מסיימת הגמרא ואומרת: “מנין שחזר שלמה והודה לאמו? דכתיב כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי” (סנהדרין ע, ע”ב).

מעניין לציין כי כאשר דן מדרש תנחומא בנושא חינוך ישמעאל ויצחק, הוא עורך הקבלה בין צורת ההתנהגות של אברהם ושרה לזו של דוד המלך ובת שבע: “כתיב באדוניה (בן דוד): ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית, לפיכך יצא אף הוא לתרבות רעה, הוי אומר: חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר… זו בת שבע הצדקת, שייסרה את שלמה בנה”. (תנחומא שמות א, א). כלומר, במילים “ואוהבו שחרו מוסר” מתכוונים לבת שבע, שהמדרש מדגיש ומתאר כצדקת. כאמור, דברי המדרש מובאים בקשר לישמעאל וליצחק. גם ישמעאל לא קיבל מנת מוסר מאביו, אברהם אבינו, והתוצאה הייתה שאברהם שנאו ושילחו מביתו, בהוראת שרה.

אסיים בסיפור חסידי אודות חינוך ילדים, ודווקא לא בדרך של יסורין, כי אם בדרך עקיפה. רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, המכונה ‘המגיד מזלוטשוב’, היה אחד מתלמידי הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש. כשבנו התקרב לגיל מצוות, הוא ביקש מהסופר שהכין את התפילין לכבוד בר המצווה, שלפני שיכניס את הפרשיות אל הבתים יביא אותן אליו. כשהגיעו הבתים, החזיק אותם רבי מיכל בידיו, והחל בוכה. הדמעות מילאו את הבתים, עד לשפתם. לאחר מכן שפך רבי מיכל את הדמעות, והניח בתוך הבתים את הפרשיות. הבן, שהיה צריך להפוך לנער, היה ילד שובב ביותר, אך מאותו היום כמו הפך לאיש אחר, ונודע כצדיק רבי בנימין זאב מזברז’.