ליידי אדיסון

כנגד כל הסיכויים רשמה מרגרט נייט פטנט על שמה, ומכאן הייתה הדרך קצרה להפוך לאשת ההמצאות החשובה ביותר של המאה התשע עשרה ולזכות על כך בכינוי “ליידי אדיסון”. זהו סיפורה של האישה שלא התייאשה.

תהילה שוחט // פורסם במגזין אשת 5, אייר תשע”ז

1850.

“מה את עושה?” הנרייטה בחנה בפליאה את המוטות השונים שהיו פזורים בחדר.

“זה עומד להיות מכשיר בטיחות לנול,” הסבירה מרגרט, בעודה מחברת את המוטות, ומכווצת את מבטה למולם. בצד הונח שרטוט שבו תואר אופן חיבור המוטות בשרבוטים מסודרים באופן יחסי.

“שוב התאונה ההיא?” נאנחה הנרייטה. לפני שבוע הייתה מרגרט בת השתים עשרה עדה לתאונת עבודה עצובה במפעל הכותנה בו עבדו היא ואחיה לאחר מות אביהם. אחד העובדים נפגע ממוטות פלדה שעפו לכיוונו מתוך הנול המכני תוך כדי העבודה. כולם נעצבו מהמקרה, אם כי לא יתר על המידה. האירוע היה אירוע שהתרחש לא מעט פעמים, וכולם ידעו שכך זה קורה. לעיתים הפגיעה הייתה משמעותית יותר ולעיתים פחות. כל הנוכחים היו עוצרים נשימתם למספר שניות, בוחנים את הנזק, ולאחר מכן חוזרים לעיסוקיהם. אבל מרגרט לא יכלה להרגע מכך. המחשבות על המקרה הולידו בה את הרעיון ליצור מכשיר שימנע מצב כזה בעתיד, וכעת היא ישבה ליישם זאת.

מאז ילדותה המוקדמת אהבה מרגרט נייט לעסוק בכלים לעיבוד עץ, איתם יצרה, בין השאר, מזחלות ועפיפונים, שהפכו למושא הקנאה של ילדי השכונה כולה.

סוד גלוי היה לכל: מי שרצה לשמח את מרגרט, היה מעניק לה סכין קפיצית וחלקי עץ, והיא הייתה משתעשעת בהם ובונה מהם. משחקת ויוצרת. הילדות האחרות נהנו ממשחקים אחרים לחלוטין, ואלו ששפר עליהן גורלן היו שקועות בלימודי בית הספר. מרגרט הייתה שונה. היא אמנם נאלצה לצאת לעבוד, משום שהעניות נגסה במשפחה בכל פה, אך כשרונה המכני היה בולט.

“את בסך הכל בת שתיים עשרה, אף לא אחד יתייחס להמצאה שלך ברצינות,” ניסתה הנרייטה להנמיך את פרץ העשיה שמולה.

“אם אני טובה מספיק בשביל לעבוד במפעל, אין שום סיבה שלא אהיה טובה מספיק בשביל להביא רעיון שישמור על העובדים שבו,” הרימה מרגרט מוט אחד, ונופפה בו בנחישות.

ניבאה ולא ידע מה ניבאה. המצאת מכשיר הבטחון שלה צברה תאוצה. לא רק שהיא אומצה בחום במפעל הכותנה, גם מפעלים אחרים במנצ’סטר עשו בו שימוש.

“זה פשוט מאוד,” הרצתה מרגרט להנרייטה בלהט, “זה אפילו לא פטנט. זה פשוט מכשיר ששומר על המוטות, ומפסיק את פעולת המכשיר או המכונה אם משהו נתפס בהם. כך, גם אם המוטות הפנימיים נשברים או עפים תוך כדי עבודה, הם לא יגיעו אל העובדים”.

מרגרט הייתה מרוצה, על אף שלא קיבלה על השימוש בהמצאתה דבר, שכן ההמצאה לא נרשמה על שמה, ולאמיתו של דבר לא נרשמה בשום מקום. את מפעל הכותנה היא עזבה מספר שנים לאחר מכן. בעיות בריאותיות שונות מנעו ממנה להמשיך לעבוד שם.

בעלי המפעל נפרדו ממנה בצער, והיא צעדה לדרך חדשה.

1868.

“עבודה חדשה?” התעניינה לורי. בשנים האחרונות החליפה מרגרט לא מעט עבודות, כשהקשר בין אחת לבין השניה מקרי בהחלט.

“כן,” חייכה מרגרט ושמץ התנצלות בקולה. לורי החזיקה מעמד בעבודתה שנים ארוכות, והיוותה סמל בכל הסביבה ליציבות.

“אז במה את עוסקת?” המשיכה לורי לשאול.

“אני עובדת במפעל לייצור שקיות נייר,” סיפרה מרגרט, “ובימים אלו שוקדת על המצאת מכונה שתיצור שקיות נייר בעלות תחתית שטוחה במינימום עלויות. תארי לעצמך עולם שבו את יכולה לארוז כל פריט שאת רוצה בשקית נייר שתחתיתה שטוחה. זה יהפוך את השקיות של היום לשקיות תלת מימדיות, שתוכלנה גם להכיל יותר. את מבינה כמה קל יהיה לארוז בצורה כזו?”

“אולי במקום להתמקד בהמצאות, תתמקדי בעבודתך,” הציעה לורי מבלי להצליח לכסות על הביקורתיות שבקולה, “שקיות הנייר הללו דורשות יצור ידני ואיטי. שלא תביני לא נכון,” היא מיהרה לתקן את הרושם שיצרו דבריה, “אני מעריכה את כושר ההמצאה שלך מאוד, אבל קשה לי להאמין שהמכונה שלך תצליח להפוך את השקיות ליצור המוני. את חולמת, יקירה. חולמת בהקיץ”.

“זה חזק ממני,” אמרה מרגרט, “וחוץ מזה, אני מאמינה שזה יביא לטוב. זה אפשרי. המכשיר שאני עובדת עליו יקפל, יחתוך וידביק את הנייר באופן אוטומטי. בעיני רוחי אני רואה את המכשירים הללו כובשים את העולם. אני הולכת לגרום לכך שעבודה של שלושים אנשים תוחלף במכונה אחת, ואת יודעת מה? אני חושבת לרשום עליה פטנט”.

“איך עושים את זה?” תהתה לורי. בעבודת הפקידות שלה מעולם לא נתקלה בתחום הפטנטים. אבל מרגרט הייתה בקיאה בתחום, ושחתה בו כדג במים.

“ראשית עליי להכין מודל ברזל. המודל הקיים שלי עשוי מעץ, וזה לא מספיק לרישום פטנט,” הסבירה מרגרט, “יצרתי כבר קשר עם מספר חנויות שעוסקות בזה. אני מקווה שהדגם שלי יביא את ההצלחה המצופה”.

1869.

“איך מתקדם הפטנט שלך?” שאלה לורי את מרגרט. זה תקופה ארוכה שמרגרט נוסעת הלוך ושוב במטרה להעמיק ולשכלל את המצאתה. מפעם לפעם הייתה מדווחת ללורי על הישגיה, ולורי, על אף שהאמינה בעבודה שמכניסה כסף יותר מאשר בעבודה שמגשימה חלומות, העניקה אוזן קשבת וכתף חמה לדיבוריה של מרגרט. הפעם לא היו פניה של מרגרט כתמול שלשום.

“אל תשאלי,” השיבה בקול נכאים, “אחד העובדים בחנות הברזל לקח את הרעיון שלי, ורשם את הפטנט שלי על שמו! את מבינה, כשעמדתי שם עם המודל שלי, הוא עצר להתבונן. הייתי תמימה, ועניתי לכל שאלותיו. כעת, כשהגשתי את הבקשה לפטנט נדחיתי משום שהוא הקדים אותי”.

“אבל עשית את שלך, לא?” גירדה לורי במצחה. חוסר הצדק היה בולט, והעלבון של מרגרט בלט מכל תו בפניה. מצד שני, לא הבינה לורי את הצורך בהכרה לעומקו. לדידה, עצם העובדה שהמצאתה של מרגרט יוצאת לאוויר העולם מהווה הצלחה. זה שזה לא על שמה? אז מה?… אבל מרגרט לא התכוונה לוותר.

“אני מגישה תביעה, כמובן,” אמרה ללורי, ושוב חזר הזיק הלוחמני לעיניה, “לא יעלה על הדעת כדבר הזה. ואם אצטרך, אשמח שתבואי להעיד. בינתיים גייסתי כעדים את עובדי החנויות שעבדו איתי, וכמובן את כל השרטוטים שנמצאים ברשותי. אני חושבת שההוכחות שלי מעידות על צדקתי כמאה עדים”.

לא היה צורך בעדותה של לורי. בשנת 1871 ניצחה מרגרט נייט, והפטנט הוכרז על שמה. הזייפן הנוכל טען כי המכונה שלו שונה מזו של מרגרט. אך בית המשפט לא השתכנע מטענותיו. את השינויים בין המכונות תלו בזכרונו הקצר של הזייפן, שלא יכול היה לכתוב את כל הפרטים לעיניה של מרגרט, ונאלץ לבנות את המכונה על פי זכרונו מאוחר יותר.

מרגרט, מסוחררת מהנצחון, פתחה חברה עצמאית והחלה לקבל תמלוגים על המצאתה. חסל סדר אריזה בחבילות נייר ובחוטים בחנויות המכולת. שקיות הנייר של מרגרט הפכו להצלחה גדולה ומבוקשת, ואף חצו את גבולות אמריקה לכיוון אירופה ומשם אל העולם כולו.

זה היה השלב בו הפכה מרגרט לאשת הפטנטים של המאה. רעיונות כמו מסגרת לחלון עם משקוף, מנועים שונים, מכונות לחיתוך נעליים, שהקלו על הסנדלרים את תהליך הכנת המנעלים ועוד צצו בראשה בזה אחר זה. לא פחות משמונים ושבעה פטנטים בארצות הברית נרשמו על שמה. כסף רב היא לא הרוויחה, אבל את ההכרה לה קיוותה, היא קיבלה גם קיבלה, כשזכתה לכינוי: “האישה הממציאה החשובה ביותר של המאה התשע עשרה”.