“מה הן חמישים שנה? הלא זהו זמן קצר מאוד”

סיפורם של בני הזוג, משה ויהודית מונטיפיורי

תהילה שוחט // פורסם במגזין אשת 15, ניסן תשע”ח

תקמ”ז

“יהודית!”

הקריאה לוותה בקפיצה מרשימה במיוחד של יוסטינה, סוכנת הבית של משפחת כהן, אך היה מאוחר מידי.

יהודית בת הארבע נפלה ברגע אחד של היסח הדעת מעם מעקה הקומה השניה אל המסדרון בקומת הלובי. יוסטינה הוסיפה קריאות שבר, שחיפו על קול הנפילה, והזעיקו את יתר בני הבית מחדריהם. השקט שנשמע מלמטה החריד את יוסטינה. נפילה מגובה שכזה חייבת להיות מלווה בצרחות רמות, אז מהו השקט הזה?

כולם רצו במהירות למטה, ומצאו את בת הארבע יושבת בשלווה ומחייכת. “יהודית!” חיבקה אותה יוסטינה, “את בריאה ושלמה, תודה לק-ל! שלווה כל כך! כאילו לא קרה לך דבר!”

“באמת לא קרה לי דבר,” חייכה יהודית חיוך מתוק, וקמה ממקומה, מיישרת את שמלתה הנפוחה, “רק נפלתי וקצת כואב לי, אבל לא נורא, יוסטינה, הכל בסדר”.

יהודית הייתה ילדת פלא, שהקסימה את כל רואיה. מגיל צעיר ביותר ידעו כולם כי היא אמיצת לב ובעלת עצות טובות. אביה, לוי ברינט כהן, ואימה, לידיה, לא חסכו מחינוכה דבר. בית משפחת כהן, אף שהיה עשיר ביותר, היה בית שבו הדגש הושם בעיקר על מידות טובות, והחינוך הזה הושרש בליבה של יהודית הפעוטה. היא מצידה זכתה לשאת חן בעיני כל, למדה שפות רבות, ובשונה מבנות התקופה הבינה את מילות התפילה ואת פרשיות השבוע, משום ששלטה בשפה העברית.

תקנ”ט

“זו רשימת העבודות להיום,” משה הביט נדהם על ערימת המכתבים הגדולה שהמתינה לו על הדלפק. דומה היה כי הערימה רק הולכת וגדלה מיום ליום. היה עליו לקחת את המכתבים אל בית הדואר הרחוק, לא לפני שיעתיק את המכתבים אחד לאחד, כדי שיישארו עותקים בבית העסק.

“מעניין אם יום אחד ימציאו מכונה שתוכל לעשות דברים כאלו,” חשב משה, וניער את ידו הכואבת ממאמץ. העבודה לקחה שעות רבות, ובסיומה נטל את החבילה, הכניסה אל שק הדואר, ויצא אל אוויר-חצות קר שהמתין לו בחוץ.

עגלה גדולה עברה לצידו. עגלון עב כרס ישב אצל הדוכן, ודרבן את סוסו העצל להתקדם. מאחור זיהה משה דמויות של משרתים אחרים מהסביבה. הללו הצטרפו לנסיעה בתמורה לפרוטות ספורות, וכך חסכו מעצמם את ההליכה הלילית הארוכה עם המשא הכבד על שכמם. שמץ מחשבה עלה בליבו של משה: ‘אולי אצטרף גם אני לעגלון, ואקצר את דרכי?’

את המחשבה הוא דחק ממוחו במהירות. מוטו מרכזי היה לו, למשה, לעבוד הרבה ולהוציא מעט. הוא התאמץ לשמור על המוטו שלו, גם כשהיה לא פשוט. העגלה התרחקה, והוא צעד עקב בצד אגודל, משתדל להחיש את צעדיו תוך שמירה על השק הכבד, שלא יפול אל האדמה הרטובה שתחתיו, ותוך כיסוי אפו בצעיף מפאת הקור העז. בית הדואר נראה מרחוק, ואליו התקרב גם חיים גדליה, משרתו הנבער של בית מסחר מתחרה. “אתה כשרון מבוזבז,” נהג חיים גדליה לומר למשה בכל עת בה נפגשו, “מילא אני, לא נועדתי לגדולות. אבל אתה? לך לבית הספר ולמד. חבל!”

“בכל מקרה לא אוכל להפוך להיות בעל תפקיד נכבד,” חייך משה, “שנינו יודעים כי יהודים לא מורשים להגיע לעמדות מפתח, ולכן הלימודים מבחינתי הם לא השקעה נכונה. אני רואה במסחר את האפשרות לפרוץ דרך. כך מתחילים, חיים גדליה, בקטן. ראו תראה כי ה’ יצליח דרכי, ואצליח לעשות טוב גם מבלי להאריך בלימודי בית הספר”.

תשעה באב

“יהודית, את באה?” חנה, אחותה הגדולה של יהודית, לבושה בבגדי אבל מסורתיים המתאימים לצום תשעה באב, דפקה על דלת חדרה של יהודית.

“מיד,” נשמעה הקריאה מבפנים, ויהודית פתחה בפנים רציניות, לבושה אף היא בשמלת אבלות.

האחיות התיישבו במבואת הבית על ספסלים נמוכים, והחלו לקרוא במתינות את הקינות מתוך ספרים שבידיהן. קול חריקה רמה החריד אותן מקריאתן. הדלת הגדולה והמגולפת של הבית נעה על צירה, ומאחוריה נגלתה משלחת אנשים בבגדים עשירים. יהודית הכירה את העומד בראשם, היה זה האדמירל סר סידני סמית, שר הצבא הגדול של אנגליה.

העומדים בפתח סקרו את הבנות במבט מלא השתוממות, וחנה זעה על מקומה בחוסר נוחות. ‘לו רק היו מודיעים הללו על בואם, או לפחות לו היינו יושבות במקום פחות מרכזי בבית הגדול,’ חשבה לעצמה, ‘איזו בושה להיגלות בפני אלו בבגדים עלובים כל כך ובישיבה שפופה. מה הם יחשבו על כך?’

“העלמות כהן, מה אתן עושות בלבוש שכזה על הכיסאות הנמוכים?” שאל האדמירל לאחר שבלע את רוקו פעמיים. את האחיות הכיר מביקוריו הקודמים בבית המשפחה, אך מעולם לא ראה אותן בלבוש שכזה.

“היום הוא הזכרון לחורבן ירושלים,” השיבה יהודית בנחת, מבלי להרגיש מבוכה, “ודאי יודע אתה, כבוד השר, ויודעים גם הנכבדים הניצבים איתך, על התקופה ההיא בה נלחמו אבות אבותינו מול הרומאים. כפי שזוכרים אנו את גבורתם ואת הניסים להם זכו, כך גדול יגוננו על שירושלים, העיר הקדושה, ובית ה’ נחרבו ונהפכו לשממה”.

“פטריוטיות אמיתיות אתן,” קד האדמירל בהתפעלות, “זכרון המלחמות ההוא לא ימח עד עולם מלב כל איש בכל ארצות תבל בשל העובדה שאתן ובני עמכן ממשיכות להתאבל על גבורי אומתכן שנפלו בעד עמכן וארצכן. אני מרגיש הרגשה נעלה ביותר לפגוש בכן”.

תקס”ט

“שמעת את החדשות?” פנה חיים גדליה למשה. חיים גדליה נותר במשרתו כמשרת פשוט בבית המסחר, אך משה הלך והעפיל קדימה. בתחילה קיבל רשות להיות סוחר ניירות ערך, והיה לאחד משנים עשר היהודים היחידים שהורשו לעסוק בתחום. את הרשות הוא קנה בכסף מלא, וחושיו המפותחים גרמו לכך שבמהרה הפך לאיש עשיר. לאחר מכן, חבר עם אחיו, אברהם, ויחד הם הקימו את בית המסחר ‘האחים מונטיפיורי’, שרכש לעצמו שם טוב. הכסף הרב לא עיוור את עיניו של משה הצעיר. כולם ידעו כי בימי שישי או בערבי חג שום הון שבעולם לא ישאיר אותו בבית המסחר. גם תכונת היושר שלו הלכה כעמוד אש לפניו, וכאילו היה זה גלגל המזין את עצמו: היושר את הכסף, הכסף את היושר וחוזר חלילה, והאיש משה הלך וגדל.

“מה החדשות?” שאל משה את חיים גדליה.

“הפרלמנט האנגלי אישר למלך להקים צבא,” סיפר חיים גדליה.

“שמעתי על זה, ואני שם,” שיתף משה.

“למה הינך מתכוון?” התפלא חיים גדליה, וקימר את גביני עיניו, כפי שהיה עושה בכל פעם בה נתקל במשהו שהיווה עבורו חידה סבוכה.

“אני מתכוון שהתנדבתי לעבוד בצבא,” הסביר משה, “אני מאמין שיהודי צריך להיות נאמן לממשלתו ולארצו, וזו אחת הדרכים שלי לבטא זאת”.

“ואיך תשלב את העבודה בבית המסחר עם העבודה בצבא?” תהה חיים גדליה. בית המסחר המצליח דרש השקעה רבה, וחיים גדליה לא הצליח להבין כיצד יכניס משה בסדר יומו העמוס משהו נוסף.

“אין דבר העומד בפני הרצון,” ציטט משה, “אפשר לשלב את עסק המסחר עם הצבא ולשלב את שניהם עם הלימודים הקרובים לליבי”.

סדר היום של משה היה עמוס באמת. הוא התקדם בצבא לדרגת קפטן, למד לתקוע בקרן יובל והוסיף את לימודי השפה הצרפתית לסדר יומו העמוס גם כך. “צריך לשמור על הזמן,” נהג לומר, “שלא ילך לבטלה”.

תקע”ג

בית משפחת כהן לבש חג. לא בכל יום מתחתנת בתו של העשיר הגדול באנגליה. אך לא רק בשל כך הייתה החתונה מיוחדת. באותם ימים יהודי גרמניה האשכנזים נחשבו לנחותים ביחס ליהודים הספרדיים, ומשה, שהיה בן למשפחה איטלקית ספרדית, נשא למרות הרמת הגבות הגורפת את יהודית, בת למשפחה אשכנזית.

“את נראית נפלא,” הידקה יוסטינה את הפפיון לשמלת הכלה הצחה של יהודית, “ה’ יברך אותך ואת משה להקים דור ישרים מבורך”.

יום החתונה היה בעיני הזוג מונטיפיורי יום מיוחד. “היום הגדול והמאושר בכל ימי חיי,” נהג השר משה מונטיפיורי לכנותו. ביום הנישואין הל”ב שלהם אמר כי “אני חייב להודות לה’ על החסד הגדול הזה אשר היה למקור אושרי בחיים, למן היום הראשון לזווגנו ועד היום הזה מצאתי תמיד סיבות חדשות לאהוב ולכבד את אשתי יותר ויותר. כל שנה חדשה הביאה עדות חדשה על תכונת נפשה הנפלאה. כמוה לא הייתה עוד בעולם אשה טובה ונעימה, אשר מעייניה וכל מעשיה מכוונים רק לתכלית אחת: לעשות את אישהּ טוב ומאושר. יריק ה’ את ברכתו עליה, ברכת חיים ושלום וכל טוב, אמן”.

יהודית ומשה החלו את חייהם המשותפים ברגל ימין. לאורך כל שנותיהם הקפיד השר משה מונטיפיורי לציין את יום נישואיהם באופן מיוחד של צדקה וחסד. כל פעולה מבורכת שהחל לטובת הכלל או הפרט, השתדל להתחילה דווקא מתאריך יום הנישואין, אלא אם כן לא יכול המעשה היה להמתין עד לאותו היום.

אייר, תקפ”ז

יהודית הנרגשת הכניסה בגד נוסף לתיק הגדול, אותו התעתדו לקחת למסעם. המסע שלהם הפעם הוא מיוחד במינו, הם ייסעו יחדיו לארץ ישראל. ידוע ידעה יהודית כי הדרך ארוכה ומשובשת, ובדרך עליהם עוד לעצור במספר תחנות. אך כלל לא היה אכפת לה. התחנה הסופית הייתה זו שריגשה אותה יותר מכל. היא סיימה לארוז, ויצאה אל האכסדרה, שם המתין לה בעלה, משה. הם צעדו יחדיו אל בית הכנסת. מנהג קבוע היה להם להתפלל לפני כל מסע ארוך, ולבקש מה’ שיצליח את דרכם.

“נתחיל את מסעינו באי מלטה,” הסביר משה את טווי הדרך כשנכנסו אל המרכבה, “ולאחר מכן נפליג באוניה אל אלכסנדריה שבמצרים. שם נעשה עצירה קלה, שבסופה נמשיך אל ארץ האבות”.

העצירה הקלה במצרים התארכה מעבר לצפוי. ראש השנה מצא את הזוג מונטיפיורי כשהם עדיין במצריים. “מנגינות רוב התפילות זהות לאלו בבית הכנסת בלונדון,” סיפר משה לאשתו, “והקורא בתורה הוא נער צעיר לימים, אך מפליא במלאכתו”.

את שהותם הארוכה במצרים ניצלו בני הזוג לביקורים נחוצים אצל מושל מצרים, מוחמד עלי באשא ובאתרים חשובים. “מתי נמשיך בדרך?” שאלה יהודית, ונופפה בידיה, מנסה להניס זבוב-מצרי גדול צורה, אחד מהזבובים הרבים שמילאו את חדרם. אלו האחרונים הטרידו את מנוחתם מאוד בכל שעות היום, ובעיקר בשעות הלילה. בכלל התנאים המצריים לא היו משופרים כל כך, ביחוד כאשר משווים אותם לתנאים אליהם הורגלו באנגליה. החדר היה צר, קטן ומחניק. האוויר היה דחוס, ושינויי האקלים לא היטיבו עם בריאותם. משה לא ידע מה לענות לה. הם היו אמורים להמשיך כבר מזמן, אבל שמועות מלחמה השאירו אותם באלכסנדריה הבטוחה.

“הסכנה בדרכים גבוהה במיוחד,” הסביר השליח שהיה אמור ללוותם בהמשך דרכם, “אש המרד הסורי התלקחה בכל עוז, והערביים מתנהגים כחיות פרא. מי שיכול לברוח, בורח. מלבד זאת בעכו פרצה מגפה המפילה חללים, וגם כך אתם אינכם חשים בטוב בשל עמל הדרך. אני חושב שכדאי להמתין עוד מעט”.

“נכספה וגם כלתה נפשי לצאת ממצרים עוד יותר מאשר נכספו אבותינו בימי פרעה,” כתב משה מונטיפיורי ביומנו, “איש מבני ישראל לא יאמר את ההגדה של פסח בהתלהבות עצומה כאשר אומר אני, אם יחנני וישיבני אל ארצי ומולדתי, ויוציאני אותי ואת אשתי היקרה מהארץ הארורה הזאת אשר יד ה’ עודנה הויה בה”.

שלהי תשרי, תקפ”ז

עצי תאנה, עצי רימון ועצי תפוזים מילאו את שדה הראייה כולו. ריחם העז התערבל בריח האדמה, ויצר תמהיל מיוחד במיוחד, אשר בני הזוג לא נלאו מלשאופו אל קרבם.

“מעודי לא ראיתי דרך יפה כל כך כדרך יפו,” אמר משה מונטיפיורי, כאשר דרכו רגליהם סוף, סוף ביפו. הכניסה לארץ המובטחת לא הייתה פשוטה כלל. שר העיר של יפו לא שש לאשר לזוג מונטיפיורי להיכנס אל העיר, והקונסול האנגלי טרח מאוד בהשגת רישיון כניסה. יהודית ומשה לא חפצו להתעכב ביפו. הם עלו על גמלים בדרכם לירושלים, שם התקבלו בכבוד בביתו של יוסף אמזלג.

“חמישים משפחות ספרדיות וארבעים משפחות אשכנזיות יש בירושלים,” סיפר משה ליהודית בערבו של יום, לאחר שסיים סדרת פגישות עם ראשי העדה היהודית. לא רק עם ראשי היהודים נפגש מונטיפיורי, גם הפחה הירושלמי חש לכבדו. בעת ביקורו אצל הפחה אמר הפחה כי הוא מצטער לשמוע שהזוג מונטיפיורי מתאכסן בשכונת היהודים העלובה, שכן היה שמח לתת לנו בית לשבת בו בתוך העיר. מונטיפיורי הגיב: “אקווה כי אחיה תמיד וגם אמות בתוך אחיי בני ישראל”.

הפחה החנפן חשב כי רכש את אמונו של מונטיפיורי, אך האמת הייתה כי משה מונטיפיורי קיווה שהלה ייטיב את דרכו עם היהודים בארץ. נתוני העוני בירושלים החרידו אותו. “מאתיים אלמנות זקנות נמצאות בעוני ובחוסר כל,” סיפר ליהודית.

“זה נורא,” עצמה יהודית את עיניה, ונשכה את שפתה התחתונה, “עלינו לעשות כל שביכולתנו לשינוי המצב”.

“התבקשתי שלא לתרום בשבת בעת עלייתי לברך הגומל,” המשיך משה לספר, “היהודים חוששים כי פקידי המכס ישמעו על התרומה, ויכבידו את עול המיסים הכבד גם כך על בני הקהילה. אבל כמובן שאתרום בדרך אחרת. מחר, אגב, חל יום ההולדת שלך, ולכבודו ביקשתי לערוך משתה גדול בו אחלק מתנות ביד נדיבה לעניי ירושלים. אח… ירושלים… אין עיר אשר עמדתה ומכונה יפה ממנה, ואין מקום בעולם אשר אקלימו טוב מאקלימה של ירושלים. אשרינו שזכינו”.

***

ארץ ישראל זכתה בביקורי הזוג מונטיפיורי עוד מספר פעמים, כאשר בכל אחת מהפעמים היטיבו עם בני הארץ, וסייעו להם להקל את תנאי מגוריהם. גם לאחר פטירתה של יהודית, המשיך סר משה מונטיפיורי לדאוג לארץ שכה אהבו.

בשנותיו האחרונות נהג מונטיפיורי לומר לד”ר אליעזר הלוי, מזכירו האישי, כשפניו מאירות בנחת רוח, “לפני חמישים שנים נמצאו באנגליה ובצרפת אנשים מעטים מאוד אשר מצאו איזה חפץ בענייני ארץ הקודש. אנשים רבים מארצות אלו היו ממלאים את פיהם בצחוק לשמע זכרה. אולם כיום רבים באנגליה ובצרפת מגדילים לעשות לטובת ארץ הקודש. ראה נא כמה שינויים לטובה נעשו בירושלים בחמישים השנים האחרונות. ומה הן חמישים שנה? הלא זהו זמן קצר מאוד”.