בת שפע

״אם נחיה את הרגע ונפסיק לדאוג, זה ישפר את איכות החיים שלנו ברמה ניכרת״. כך התחיל סרטון שהתגלגל לידיי במהלך החודש האחרון. משהו במבע ההחלטי ובקול הנחרץ גרם לי להבין שאני צריכה לשבת על כוס קפה עם האישה שמאחוריו. אני מזמינה אותך להכיר את בת שבע דרגן. האישה שלקחה מציאות חיים לא פשוטה, יצקה לתוכה ביטחון בה’ ויצרה עולם חדש. הסוד? ״אם אני בוחרת להניח את הפוקוס שלי על הטוב, יגיע אליי טוב נוסף״.

שרי שטרן // פורסם במגזין אשת 43, שבט תשפ”א

היום שבו אני פוגשת את בת שבע דרגן הוא יום שמשי עליז. קצת קשה לזהות שאנחנו נמצאות בעיצומו של חודש חורפי, אבל זהו מזג האוויר המתאים בדיוק לשיחה מלב אל לב. בת שבע מתגלה כאישה נעימת שיחה, ותוך דקות אני שוכחת שזוהי הפעם הראשונה שבה אנחנו משוחחות.

“אני חושבת שהילדה שהייתי, זו הבוגרת שאני רוצה להיות. אבל אני לא מצליחה לשחזר אותה,” אומרת בת שבע, כשאני מבקשת ממנה לספר על עצמה כילדה. “הייתי ילדה מלאת ביטחון עצמי. שובבה ובולטת. כולם הכירו אותי, והרגשתי טוב מאוד עם עצמי”.

כדי שאבין למה היא מתכוונת, היא משתפת באפיזודה מכיתה א’. “המורה שאלה מי יכולה לנגן. עד לשאלתה, החזקתי אקורדיון במשך חמש דקות בדיוק. אבל זה לא מנע ממני לקפוץ ולומר שאני יכולה. באופן שלא הפתיע אותי- הצלחתי ועמדתי במשימה בכבוד. תחושת המסוגלות הכמעט מולדת הזו הלכה ודעכה עם השנים”.

אני מנסה להבין מה גרם לדעיכה. בליבי אני מתארת לעצמי שהתשובה תהיה המקובעות של מערכת החינוך, אבל בת שבע מפתיעה אותי. ״זוהי חוויה אישית שלי,״ היא אומרת, “הרגשתי שמסתכלים עליי בצורה לא חיובית. היום ברור לי שכל דבר שאנחנו עוברות בחיים הוא תוצאה של פירוש אישי. והפירוש ניתן לפי דברים שבורא עולם רוצה שנעבור בעולם. המחשבות הפרטיות ששיננתי לעצמי הובילו אותי לדעיכה”.

בועה מושלמת וסדוקה

בת שבע בגרה, והגיעה לשלב בו היה עליה לבחור מקצוע. “לא רציתי ללמוד בסמינר למורות, וזו היתה האפשרות היחידה שהיתה קיימת אז,” היא מתארת, “אז כדי לפתור את הבעיה- התחתנתי. זה כמובן היה מניע שגוי עבור נישואין, ואני מסבירה זאת שוב ושוב לבנות שאני פוגשת בעבודתי: לא מתחתנים כי לא רוצים משהו אחר. זו טעות יסודית”.

לאחר הנישואין היא פנתה ללמוד הקלדה עיוורת, ועד מהרה התקבלה לעבודת מזכירות בחברה למיפוי אווירי בעלת סיווג ביטחוני. “העבודה המונוטונית שיעממה אותי,” היא מחייכת, “התחלתי להסתובב בין העובדים. לראות מה הם עושים. תוך שנה וחצי למדתי מהשיחות שלי איתם את תכנת אוטוקאד (תכנת שרטוט) על בוריה, והפכתי לעובדת מקצועית מן המניין”. כשאני מביעה את התפעלותי, היא מבטלת בניע יד, ואומרת: “זה היה כך גם בהמשך- הייתי מתקבלת לעבודה כמזכירה, ומפלסת את דרכי הלאה עד ליעד המבוקש מבחינתי”.

בחברת המיפוי האווירי היא עבדה עד שעמדה בראש משפחה המונה חמישה ילדים. “הגדול היה בן שש, הקטנים היו תאומים, ולא מצאתי מטפלת,” היא פורשת ידיים לצדדים, “באותן שנים לא היה נפוץ לשלוח למעון. אמהות העסיקו מטפלת בבית, וזה היה יקר מידי עבורנו. מצאתי את עצמי עוזבת את העבודה לטובת גידול הילדים”.

אני מעירה כי לאישה נמרצת כמוה ודאי היה מורכב לשבת בבית, והיא מאשרת. “כשהתאומים היו בני שנה וחצי, הבנתי שאני מוכרחה לצאת לעבוד כדי לשמור על שפיות. עברתי מעבודה אחת לאחרת. בחרתי כל עבודה בגלל השעות הנוחות, אבל היה לי קשה להחזיק מעמד כשאין בי שום ענין פנימי. הדברים הללו היו רחוקים ממני ומהאישיות שלי”.

כשנולדה בתה השישית, החל תהליך שבת שבע מכנה אותו בזהירות כתואם לדיכאון אחרי לידה. “מעולם לא אובחנתי, משום שלא טרחתי לספר לאי מי מה אני עוברת. לא היה מקובל לבוא ולהגיד שאני מרגישה שמשהו לא בסדר. הגישה היתה: אם לא תדברי, זה לא יקרה,״ היא מסבירה, ״במבט לאחור אני יכולה להבין את התסמינים. אבל מבחוץ איש לא יכול היה לדעת. תפקדתי באופן מלא. הבית היה מתוקתק, הילדים היו מסודרים ומאורגנים. עשיתי כל מה שצריך- זה לא ששכבתי במיטה מבלי לצאת משם, אבל היה לי קשה. היתה בי מעין לבה פנימית שחיפשה דרך לצאת החוצה”.

כוס קפה משנת חיים

הימים רדפו זה את זה. כמשרה שניה עבדה בת שבע בהקלדה עבור מערכת עיתון. “הכותבים היו משתמשים בדף ובעט, והיו נותנים למישהו להקליד. אני הייתי ה׳מישהו׳ הזה. גיליתי במהירות שלא כל עיתונאי יודע לכתוב ולהתנסח, ולכן הייתי מחזירה את החומרים מעט אחרת מהצורה שקיבלתי אותם. העין שלי לא יכלה לסבול טעויות תחביריות,” היא קורצת, “כנראה שבשלב מסוים מישהו שם לב לכך, והוזמנתי לעבוד במשרדי המערכת במשרה מורחבת יותר”.

את היום עליו היא מספרת לי, היא לא תשכח לעולם. בת שבע מתארת כיצד באחת ההפסקות, היא צעדה למטבחון להכין כוס קפה. “נעמדה לידי מישהי, ובקול נעים שאלה לשלומי. היא לא התכוונה לקבל תשובה מפורטת, אבל משהו בקול שלה גרם לי לספר את כל מה שלא העליתי על דל שפתיי בעשור האחרון… כשסיימתי היא אמרה שיש לה אחות אסטרולוגית, שתוכל לעזור לי, ושכדאי לי לפנות אליה”.

בת שבע מציינת כי הלכה על אף שלא ידעה מהי אסטרולוגיה. “הלכתי כי זו היתה הפעם הראשונה שהצלחתי להגיד שיש לי קושי. האסטרולוגית שפגשתי היתה הראשונה שאמרה שיש לי כישרון מיוחד בכתיבה, וגם הראשונה שאמרה שלא טוב לי. זה היה משהו שלא העזתי להגיד לעצמי. כי כאמור, יצרתי כלפי חוץ חיים מושלמים”.

זה היה הרגע שבו החל השינוי. “אלו היו שנים לא פשוטות,” אומרת בת שבע, “ניסיתי לגלות את עצמי, את הכישרון שלי. להיות מי שאני ולא מי שציפו ממני להיות. הייתי צריכה לצאת מהבועה שיצרתי סביבי, ולבחון כל חלק בחיי מחדש. חזרתי לגיל ההתבגרות בעודי בת שלושים, כי בגיל ההתבגרות לא העסקתי את עצמי בשאלות של מה אני אוהבת ואיך, אלא הייתי עסוקה בלמצוא חן בעיני הסביבה שלי”.

דרך אגב, עשור אחרי הפגישה הזו, בת שבע הופכת את האסטרולוגיה למקצוע. “המהפך שהדבר הזה הביא לחיי הכניס בי רצון גדול לעזור דרכו לנשים אחרות. לקח לי כמה שנים לראות איך אני משלבת את האסטרולוגיה עם האמונה ועם ההלכה היהודית. הוספתי לזה כלים נוספים כמו אימון ופסיכולוגיה יהודית והיום זה מה שאני עושה. עוזרת לנשים ליצור שינוי ולהוציא מעצמן את המיטב”.

חוזרת בתשובה חרדית

מטבע הדברים, תהליך השינוי של בת שבע פגע וכאב לרבים. “הוא טלטל את הכל,” היא אומרת, “אני יכולה להגיד שבאותן שנים התחלתי את החזרה בתשובה שלי, אף כי בית הוריי הוא בית שמרן וזה מה שהכרתי מינקות. החלטתי ששום דבר בחיים שלי לא מתקבל כמובן מאליו, ולא הסכמתי לקבל שום דבר כי ‘ככה’. זה היה לא קל. אנשים חשבו שירדתי מהפסים, אם נדבר גלויות”.

בת שבע מדגישה כי התגובות הקשות נבעו בין השאר מהעובדה שהיא עצמה היתה מבולבלת. “לא יכולתי לקבל הבנה מהסביבה, כשאני בתוכי מלאת סערה. רק כשידעתי מה אני רוצה מעצמי והייתי ברורה כלפי עצמי, קיבלתי הבנה בתמורה״.

בתוך הסערה היה עוגן אחד. הילדים. ״הם היו ועודם המתנה הגדולה של חיי,״ אומרת בת שבע, ״הם היו צעירים מאוד, והשתדלתי לא לטלטל את חייהם. גם תהליך פירוק החבילה שלנו כזוג היה בחסדי שמיים איטי מאוד וארך עשור שלם,״ היא עוצרת ומבהירה: ״היום אני יודעת שאלו חסדי שמיים. אם הייתי מפרקת את החבילה כשרציתי, אזי הייתי מוצאת את עצמי שבורה. התהליך האיטי הביא לכך שהשברים נאספו תוך כדי ההחלטה. היו כמובן קצוות רבים נוספים לאסוף אחרי… אבל אני חושבת שמה שהציל אותי בכל התהליך הזה הוא העובדה שהתחלתי להכניס את הקדוש ברוך הוא לחיים שלי. אחרי ששברתי, התחלתי לבנות מתוך בחירה. הכנסתי את בורא עולם לחיים כי בחרתי, לא כי כך חינכו אותי. וכשפועלים מתוך אחריות ובחירה, אז לא מרגישים ׳קרבן׳ או ׳נגרר׳…״

את המסר הזה היא מעבירה הלאה. ״מגיעות אליי נשים שבוכות על עצמן, ואני מסבירה שזה לטובתן,״ היא משתפת, ״כך ניתן לעבד את הדברים היטב ולהגיע לכמה שפחות עוגמת נפש ׳אחרי׳. שבירת כלים כשיש ילדים פוגעת בהם. על עצמי אני יודעת לומר כי התהליך האיטי הביא לכך שנשארנו אבא ואמא של הילדים שלנו, למרות שאין בינינו זוגיות. אנחנו מחתנים אותם ביחד, שולחים הזמנה אחת לשמחות, חוגגים איתם ביחד וקיימת ביננו הסכמה לגבי כל נושא. אלו באמת חסדי שמיים״.

אלופת הבנג׳י

בת שבע מצאה את עצמה בת ארבעים עם שבעה ילדים. ״זו היתה קפיצת ראש רצינית,״ היא מחייכת, ״גם הנישואין שבאו לאחר מכן היו קפיצת ראש רצינית. באופן כללי אני חושבת שאני אלופה בקפיצות בנג׳י. זה קורה עם פחדים רבים, והכתפיים והגב שלי משלמים את המחיר… לו יכולתי לאמץ אליי את הביטחון של הילדה שהייתי, כנראה הייתי קופצת ומרגישה עם זה הרבה יותר טוב״.

אני שואלת את בת שבע האם היא חשה החמצה. אני מודעת לכך שזו יכולה להיות שאלה שיכולה להתפרש כשאלה חצופה, אבל לוקחת את הסיכון. בת שבע, בכנות המיוחדת שלה, משיבה לאחר שתי שניות של הרהור: ״כשהתחלתי את התהליך, אכן הרגשתי החמצה,״ היא אומרת, ״אבל ככל שאני מעמיקה בלימודי האמונה, אני מבינה שאין דבר כזה להחמיץ ואין דבר כזה לפספס. ה׳ הוביל אותי בדרך הזו. לא יכולתי להגיע לאן שהגעתי אם לא הייתי עוברת את התלאות שהיו בדרכי. כל דבר שעשיתי, גם אם היה זה דבר שנתפס כטעות קריטית, הוא רק חלק אחד של הפאזל. עם כל הקושי ועם כל הכאב- זה חלק מהתהליך״.

כשבת שבע מדברת על אמונה, ניצת בה אור מיוחד. אקדים את המאוחר, ואשתף אתכן במיזם המרגש שלה: לימוד שער הביטחון של רבנו בחיי לנשים בכתב ובעל פה, באופן מודפס ובאופן דיגיטלי. מיזם העונה לשם ״מנוחת נפש הבוטח״. אבל בל נקדים את המאוחר, ונשוב אל בת שבע בת הארבעים, שעומדת בפני שוקת שבורה.

״התחלתי לחיות את החיים לבד, ואחד הדברים שניהלו אותי היה העניין הכלכלי,״ היא משתפת, ״ה׳ מנהל כל אחד דרך תחום אחר, שדרכו הוא מתפתח, ואצלי הנושא הכלכלי היה טריגר רציני״.

פרטי הסיפור עצמו כבר אינם רלוונטיים, אבל בשורה התחתונה בת שבע הפסידה את כל כספה, ואם לא די בכך, גם נכנסה לחובות כבדים. ״הבעיה הגדולה יותר שהיתה לי היא שהרגשתי שאני לא יכולה לספר לאיש, כי חשוב היה לי לשמור על הדמות המושלמת. ההתמודדות גררה בעקבותיה בושה גדולה כל כך, שלא הצלחתי להסתכל על עצמי במראה,״ היא מספרת באומץ, ״המקום הנמוך הזה הביא אותי להבנה שהדבר היחיד שיש ביכולתי לעשות הוא לפנות לבורא עולם״.

בת שבע מתארת את עצמה כאדם מסודר מאוד. ״זה נשמע מגוחך אולי לאוזן חיצונית, במיוחד לאור הרקע הכלכלי הסבוך שנקלעתי אליו, אבל אני אדם אחראי ומסודר,״ היא אומרת, ״לא הייתי נרדמת בלילות עד שהייתי בונה תכנון שלם כיצד אני לוקחת כסף מפה ומעבירה לשם, כדי שהבנק יכבד את המחויבויות השונות שיש בחשבון. באופן פלאי כל התכנון ההגיוני שלי היה מתמוטט כמו מגדל קלפים מול המציאות, ומסתדר לבסוף בצורה שונה מזו שתכננתי מראש. חייתי על ניסים,״ היא מתרגשת, ״הקפדתי באופן מיוחד על מעשרות- מה שלא עשיתי קודם לכן, ובורא עולם הציל אותי שוב ושוב״.

לקח זמן עד שהיא שמה לב לכך. ״לפעמים אנחנו עובדות על אוטומט, ואיננו מבחינות במה שקורה מול העיניים,״ היא מחייכת, ״אבל יום אחד הפנמתי שיש מישהו שמנהל את העניינים וזו לא אני. הבנתי מה החלק שלי ומה החלק של הקדוש ברוך הוא. שם התחיל השינוי שלי, ואני יכולה להגיד שזה שינוי שנמשך עד היום. אני ובעלי עצמאים, ומשכך אין לנו ביטחון בדמות משכורת. אנחנו מרגישים כיצד אנחנו תלויים בקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. ואני יודעת שהמציאות הזו, שלימדתי את עצמי לחיות בתוכה, היא זו שמאפשרת לי להנחיל את ׳מנוחת נפש הבוטח׳ לנשים אחרות והיא גם הסיבה שהמיזם הזה מצליח כל כך״.

שינוי פוקוס

הסוד הוא פשוט מאוד, וטמון בשתי מילים: שינוי הפוקוס. ״מסתכלים על מה שיש ולא על מה שאין. זהו,״ מתמצתת בת שבע, ״רבנו בחיי אומר שאם יאספו את הזכויות של כל באי עולם וישימו על כף מאזניים אחת, ובכף השנייה יעמידו טובה אחת שה׳ עושה ליהודי- אזי הכף עם הטובה האחת של ה׳ תכריע. כשמבינים עד כמה כל דבר בחיים הוא מתנה וחסד גמורים, אז החיים יוצאים מתוך נקודת מוצא שבה אני אסירת תודה. אשקר אם אומר שאין לי נפילות,״ היא מזדרזת לומר, ״יש ימים שבהם אני בוכה- אני בשר ודם ויש לי דרך ארוכה לעשות. אבל יש שינוי במרווחים ובעוצמות. אם פעם יכולתי לבכות המון על כסף, היום אני משתדלת לבחון את הדברים בפרופורציות הנכונות. אובייקטיבית אני יכולה למצוא סיבות רבות לבכי, אבל אני רואה את מה שיש, ויש המון. הרבה יותר ממה שמגיע לי״.

אנחנו שבות לרגע שבו נולד המיזם. ״התחלתי ללמוד את שער הביטחון בכוחות עצמי, כחלק מהחיפוש אחר דברים שיעזרו לי לצלוח את החיים הלא פשוטים שלי,״ מסבירה בת שבע, ״כדי להתמיד, התחלתי לכתוב תקציר ולשלוח לחברות. הרעיון בלימוד של שער הביטחון הוא ללמוד בכל יום מעט, משום שאחרת שוכחים. המציאות חזקה ותחושת ה׳אני׳ סוחפת. לכן חייבים את רבנו בחיי ברקע כל הזמן״.

בשלב הבא, כאשר בת שבע גילתה כי הלימוד מביא אותה לשינויים בתודעה, היא הזמינה נשים לביתה לשיעור קבוע. ״ואז הגיעה הקורונה,״ היא מחייכת, ״בימים הראשונים הכל היה מעורער. אנשים ששנים לא חגגו פסח בבית, גילו לפתע שאין להם אפשרות לטוס. החתונות שהיו בעלות מבנה קבוע השתנו. ואני אמרתי- ׳הי, אני מכירה את התחושה שכל מה שאני בטוחה בו נמוג. אלו החיים שלי׳. החלטתי לפתוח קבוצה שבה אשתף את התכנים שאני כותבת״.

הידיעה עברה כאש בשדה קוצים, והקבוצות של בת שבע התמלאו בזו אחר זו. ״בזמן שאנחנו מדברות פועלות שמונה עשרה קבוצות חינמיות, כשבכל אחת מהן יש בממוצע נוכחות של מאתיים נשים. מלבדן, חמש מאות נשים חסרות גישה טכנולוגית לקבוצות, מקבלות את התכנים דרך המייל,״ אומרת בת שבע בסיפוק, ״ייסדתי גם שיעור שבועי בזום שמהווה הרחבה של התכנים הנלמדים”.

לאחר תקופה של למידה בדיגיטל החלה בת שבע לקבל פניות מנשים להוציא לאור את אסופת השיעורים. כספר נגיש, משהו שאפשר להחזיק ביד, להניח ליד המיטה, ללמוד בשבת. היא יצאה בפרויקט גיוס המונים “הד סטארט” שהיה כולו כדבריה, סמל ודוגמא לביטחון בה’ וברוך ה’ גייסה את הכסף להוצאה לאור של הספר: “90 ימים למנוחת הנפש” שמרכז את כל התכנים בשפה ובעיצוב נשיים, הוא כולל בתוכו גם קטעים אישיים מחייה של בת שבע אשר מלאים בתובנות ובכלים מעשיים איך להטמיע את החומר אל תוך החיים. “פנתה אליי אישה וסיפרה שהיא לומדת עם בעלה את התכנים, וקשה לו עם השפה הנשית,” משתפת בת שבע. “היא אמרה לי שאנחנו הנשים רגילות שפונים אלינו בכתב בלשון זכר, אבל לגברים זה קשה, וביקשה שאשקול ניסוח מחודש של הספר. הסברתי לה שלא אעשה זאת, משום שהספר הוא ספר נשי. לנשים יש בינה לקחת רעיון נעלה ולהוריד אותו לפרקטיקה היומיומית. זה הרעיון בספר- לקחת את הביטחון, ולהוריד אותו מרמת הרעיון הפילוסופי אל המכולת, אל העבודה מול הבוס, אל הילדים ואל עצמך״.

רואה טוב

לבת שבע חשוב להבהיר כי מי שתכניס את הביטחון בה’ לחייה כמניפולציה להשגת תוצאות- לא תשיג דבר. ״הבסיס הוא לקבל את החיים כפי שהם. ביטחון זה לא לחשוב ש:׳יהיה טוב׳, אלא ש:׳כבר טוב׳. מילת המפתח היא לסמוך על הקדוש ברוך הוא שהוא יודע מה הוא עושה,״ היא מרחיבה, ״אם את מודה לו על מה שיש מתוך רצון שהוא יעשה מה שא-ת רוצה, חבל על זמנך. הקדוש ברוך הוא לא עובד עבורנו. הוא יודע מה הוא עושה גם כשהילד נושר מהדרך… זה טריקי מאוד. לקח לי זמן רב עד שקלטתי שאני לומדת אמונה, אבל הביטחון שלי הוא שה׳ יעשה מה שאני רוצה, וזה לא עובד כך. בשער הביטחון יורד רבנו בחיי לפרטים הכי קטנים. הוא יורד לרזולוציות דקות מאוד של הוכחות, ולא משאיר שום דבר ׳כי ככה׳. כשאת מוכנה לראות את זה בחיים שלך, את מגלה שכל דבר הוא מדויק״.

לסיכום השיחה, אני מבקשת מבת שבע לתמצת ׳אמונה׳ למשפטים ספורים, והיא מחייכת. ״הרעיון הוא לבצע הפרדה בין הפעולות לבין התוצאות,״ היא אומרת, ״כיוון שאנחנו חלק מהטבע, אז כדי שיהיה לנו מה לאכול, צריך ללכת לעבודה. אבל כמות האוכל שתהיה לי אינה קשורה כלל לעבודה שלי. אני הולכת לעבודה מתוך השתדלות. כמו שיש מצווה להתפלל וכמו שיש מצווה לאכול כשר, כך יש מצווה להשתדל. הקדוש ברוך הוא לא צריך את הפעולות שלי- הוא רוצה אותן. כשמבינים את זה, אז גם כאשר אין אפשרות טבעית לצאת לעבוד- בגלל חל״ת, בגלל פיטורין או בגלל חולי, חס וחלילה- אז יורד הר דאגה מטורף מהכתפיים. פשוט כי יודעים שהתוצאה תהיה כך או אחרת אותה התוצאה.

״הדבר השני הוא ההתעקשות לראות אור בכל סיטואציה. לראות טוב זה לראות את הקדוש ברוך הוא, ואין סיטואציה שאין בה טוב. צריך רק לחפש את הטוב״.