הדרך

כשמאיה ויצמן נשארה לבד על הר בגובה עצום, המדריך המקומי הסתכל לה בעיניים לפני שהמשיך קדימה ואמר: “גברת, רק תישארי על הדרך!” האמירה הזו הצילה אותה מנפילה לתהום וזיכתה אותה במעמד הר סיני פרטי. שנים אחר כך, כשנודע לה שבעלה, סגן אלוף עימנואל מורנו, נהרג, המשיך למעלה והשאיר אותה בלעדיו, היא ידעה שמהתהום אליה נפלה אפשר רק לעלות ונאחזה בהלכה שהוליכה אותה ושמרה עליה. היא נאחזה באמירה של עמנואל: “לא מקבלים החלטות בזמן משבר”, או במילים אחרות “רק תישארי על הדרך…”

הדס צורי // מגזין 30, מנחם אב תשע”ט

מאיה אוחנה-מורנו בונה את גשר חייה מעל נופים מרגשים, תהומות של כאב ושל אובדן, נחלים של דמעות ושל פריחה של אהבה גדולה. כהוריה שנשארו נאמנים לדרכם ולביתם בזמן הפינוי מסיני, היא דבקה בדרך ובבית שהקימה עם עמנואל והיוותה מצפן במים הסוערים שהיא וילדיה נזרקו אליהם. גם היום, יחד עם אלירן, בעלה השני, היא בונה בעקשנות ובאמונה בית שמח ובריא, למרות ואולי כנגד כל הסיכויים.

משדות סיני למתן תורה

מאיה נולדה במושב שדות שבסיני. הוריה היו ממקימי תנועת המאבק נגד הפינוי. “היינו האחרונים להתפנות,” היא נזכרת בתקופה ההיא, “אני זוכרת שטיילתי בבתים הריקים של חברותיי ואספתי חפצים שהיו שייכים להן: בובה, בקבוקון בושם… והנחתי בשקית. בבית אחד טפטפו מים מהברז. נורא הטריד אותי שאין מים בכינרת ואילו כאן הברז מטפטף. נכנסתי לסגור את הברז וזו הייתה חוויה קשה כי הבית היה ריק ועזוב. כתבתי פתק עם  הרשימה של החפצים שמצאתי ומה שייך למי, כדי שלא אשכח. חפרתי בור עמוק בגינה של השכנים והטמנתי את השקית כדי שכשנחזור, אוציא אותה ואתן לכל אחת מהחברות את חפציה. מחשבותיה של ילדה המשוטטת בשכונת רפאים”.

הפינוי לא זכור לה כמשבר, והיא תולה זאת בעובדה שהוריה חיו באמונה גדולה בצדקת הדרך. “חוויתי עם הוריי את המאבק ואת הניסיון לשנות את רוע הגזירה. זה הפך את כל החוויה למשהו בריא יותר. אני לא מרגישה שמישהו אכזב אותי ואין בי כעס, כנראה כיון שנאבקנו ושבאמת ניסינו לשנות. היו כאלה שביקרו את הוריי על המהלך שלהם, אבל מבחינת הבריאות הנפשית שלנו כילדים, אני חושבת שהם עשו את המהלך הנכון: נתנו לכעס ולאכזבה ביטוי במאבק ולכן יכולנו להמשיך הלאה”.

המשפחה עברה לגור במושב עין הבשור. “הוריי היו מסורתיים והתלבטו אם ללכת לגור ביישוב דתי או לא. כשהתייעצו עם רב, הוא אמר להם לבחור במקום בעל צביון חזק כראות עיניכם, אבל לא יישוב מעורב – הרעיון היה שעליהם לבחור דרך. הם החליטו על עין הבשור, יישוב שאינו דתי, ולדעתי הבחירה הזו היא שהובילה אותם לבסוף לחזרה בתשובה. בעין הבשור הייתה לי ולחמשת אחיי ילדות מאושרת”.

אנו חוזרות לסיטואציה המתוארת בפתח הכתבה, ומאיה מספרת: “טיילתי באפריקה. הגעתי גם להר קניה הנקרא הר האלוקים בפי המקומיים. עלינו לגבהים עצומים בזמן קצר וביום האחרון לטיפוס, בו עולים לנקודה הגבוהה ביותר, חליתי במחלת גבהים והתחלתי לפגר אחרי הקבוצה. לא רציתי לעכב את כולם אז ביקשתי שימשיכו בלעדיי, מתוך מחשבה שאסתדר לבד. רצינו לראות זריחה, כך שהיה מדובר בשלב הכי חשוך של הלילה. בו לא רואים אפילו את קצות הנעליים. המדריך המקומי הסתכל לי בעיניים ואמר לי באנגלית: ‘גברת, תישארי על הדרך! רק תישארי על הדרך!’ זה היה חשוב לו מאוד והפנמתי את זה”.

היא התקדמה קצת והתעלפה. “אני לא יודעת כמה זמן שכבתי מעולפת. קפאו לי כפות הרגליים והתעוררתי מהכאב. הבנתי שמצבי לא טוב, אך לאור דברי המדריך הצלחתי לחזור למקום בו הייתי קודם ולהתאושש קצת”. ואז התחילה הזריחה. “זה היה גילוי אלוקי אמיתי!” מתרגשת מאיה גם היום, “ישבתי בגובה עצום. כמעט 5000 מטרים מעל לעננים. זה מחזה שבו נראה שהשמש מגיעה מלמטה, מתחתיי. אז גם קלטתי שאני יושבת על סף תהום ענקית והבנתי מדוע המדריך אמר לי להישאר על הדרך. החיזיון הזה הבהיר לי שיש יד מכוונת. עד אז האמנתי שהכח החזק בעולם הוא הטבע. זו התשובה שנתתי לעצמי מגיל צעיר על השאלה מי ברא את העולם. אבל אז הבנתי שהטבע לא ברא את עצמו. התבהר לי שיש בורא לעולם, ולכן חייבת להיות דרך על פיה הוא מעוניין שנחיה. הרגשתי שחוויתי מעמד הר סיני פרטי. ניסיתי לחשוב מהי אותה הדרך ולא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד עשרת הדברות, אבל לא זכרתי אותם”.

כשחזרה לארץ, היא פתחה את התנ”ך ועברה עמוד אחר עמוד בחיפוש אחר עשרת הדיברות. כשמצאה וקראה אותם, היה דיבר אחד שהטריד מאד את מנוחתה. “הגעתי ל’שמור את יום השבת’. לא העליתי על דעתי שזה חלק מעשרת הדיברות והבנתי שאם זו הדרך ואלו הן ההוראות, אי אפשר לחמוק מזה וצריך לשמור שבת”. וכך, כשהיא בת יותר מעשרים, החל תהליך החזרה בתשובה שלה. תהליך אשר כלל התבוננות בריאה על המציאות, ולא מתוך משבר או מתוך חיפוש עצמי.

מהשיחה עם מאיה אני קולטת שהיא מתחברת בקלות לתפיסות מופשטות. “כשחזרתי לארץ, ראיתי בכל מקום את השלטים שבישרו על ביאת המשיח. התרגשתי מאוד. חשבתי לעצמי: ‘אם הדתיים האלה אומרים, כנראה שהם יודעים’. הרעיון הלהיב אותי. עבדתי אז בחנות ירושלמית שהשקיפה אל העיר העתיקה וכל הזמן הייתי יוצאת לבדוק אם בית המקדש כבר ירד מהשמיים. עדיין לא שמרתי מצוות, אבל הנשמה השתוקקה לגאולה ולקדושה. התחלתי לקרוא תהילים ולבקש בקשות וכל מה שביקשתי, קיבלתי. למשל, התקבלתי לעבודה שנראה היה שאין סיכוי שאתקבל אליה. הרגשתי רע עם עצמי. אני מבקשת מה’ ומקבלת הכל, ואת שמירת השבת שה’ מבקש אני לא מקבלת על עצמי. אז חזרתי לומר תהילים וגם התחלתי לשמור שבת. בנוסף לכך, מצאתי ספר על פרשת השבוע. צללתי לתוכו מרותקת. התרגשתי מאד מהפרשות ובכל מוצאי שבת הייתי מתקשרת לכל מי שהיה מוכן לשמוע כדי לשתף אותו מה התחולל הפעם בפרשת השבוע. מהמפגש בין יצחק לרבקה מיררתי בבכי מרוב התרגשות”.

עם עמנואל

מאיה עברה ליישוב הדתי נווה דקלים שבגוש קטיף ונהייתה בת בית אצל מי שלימים יהיו גיסה וגיסתה, הרב שמואל ואורנה מורנו. היא השתתפה בשיעורי תורה של הרב שמואל, והתארחה בביתם בשבתות. “שמואל ואורנה חשבו שאני מתאימה מאוד לעמנואל, אבל חיכו שאתחזק ואתייצב מבחינה דתית,” מספרת מאיה, “הבנתי שהוא מיוחד ובעל אישיות מרשימה אבל כשראיתי אותו בפעם הראשונה, התאכזבתי… הוא לא היה אדם שמשאיר רושם ראשוני חזק”.

סגן אלוף עמנואל מורנו התגייס לסיירת מטכ”ל ושירת שש עשרה שנים ביחידה. שמו הלך לפניו כלוחם נועז ומוכשר ביותר ועם זאת נעים הליכות ועניו, ירא שמים ומדקדק במצוות. הוא הוביל עשרות מבצעים חסויים מעבר לגבולות מדינת ישראל ותמונתו אסורה לפרסום עד היום, שנים לאחר שנהרג.

“הוא לא היה מיתוס בחייו, ובטח לא בעיניי,” אומרת מאיה, כשאני שואלת מה הפך אותו למיתוס, “התחתנתי עם האדם שהוא, לא עם המיתוס. הוא היה אדם מוכשר מאוד. זה משהו שלא ידעתי בהתחלה. עם השנים הבנתי שהוא מבריק בצורה שאין לתאר, אבל הוא עבד קשה מאוד. שום דבר לא בא לו בקלות. הוא השקיע המון מאמץ בכל דבר שעשה, גם בלימוד התורה שלו.

“אחד הדברים היחודיים בו היו שהוא היה מחובר לקרקע ובעל אמונה יציבה. זה עזר לי לא לרחף מדי, להוריד את הדברים לפרקטיקה. השלמנו זה את זו: הוא למד ממני לחזק את עבודת המידות ואת הפן הרוחני ואני קיבלתי ממנו את היציבות האמונית ואת הלימוד ההלכתי. זה היה ה’יחד’ שבנינו והיו בו המון כבוד והערכה הדדיים.

“המיתוס נוצר בעיקר לאחר שנהרג, וזה דווקא אחד הדברים שהיו קשים לי,” היא ממשיכה בגילוי לב, “האיסור על פרסום תמונתו תרם לכך מאוד. אבל בהבנה שלי, הוא נשמה ששייכת לעם ישראל. על פי כך הוא חי את חייו. הוא בחר תמיד להיות במקום בו הנתינה שלו תהיה המשמעותית ביותר עבור כלל ישראל”.

הוא לא היה בבית. זה דרש ממך הרבה ויתורים?

“לכאורה כן. היה ברור לי שאם אחד מאיתנו לא נמצא בבית כמעט, השני צריך להיות כל הזמן. מסיבה זו לא עבדתי. אבל לא חוויתי את זה כך. זה היה טבעי מבחינתי ולא הרגשתי בודדה,” מסבירה מאיה, “ידעתי מה הוא עושה ולא דאגתי. עצם ידיעת המציאות גרמה לכך שהיא הפכה להיות פשוטה מבחינתי. אם אני לא יודעת, אני מתחילה לדמיין, והדמיון שלי עשיר במיוחד… הוא שיתף אותי מדי פעם בפעולותיו. הייתי נדהמת, והוא היה צוחק על האסימון שנפל בתוכי. הייתי שותפה לעשייה שלו ממקום שאישה צריכה להיות שותפה: מה עובר עליו, מה הוא מרגיש. זכינו בשלושה ילדים מקסימים: אביה, נריה שלמה, ונועם ישראל”.

נמוך מזה לא קיים

אני מבקשת ממאיה לספר על היום בו עמנואל נהרג. היא סיפרה על היום ההוא פעמים רבות כל כך, אך עדיין היא נושמת עמוקות ומתקשה לחזור לשם.

“זה היה יום שישי. קמתי באותו יום עם תחושות לא טובות,” היא פותחת, “זו הייתה הפעם היחידה שזה קרה לי ובדיעבד היו אלו תחושות מוצדקות. הייתי עצבנית, הבטן כאבה לי, כאילו נדלקו בי חיישנים פנימיים. ליוויתי אותו עם הילדים לרכב, והיה לנו קשה מאוד להיפרד ממנו. הוא ראה שקשה לי, אבל היו איתו טרמפיסטים וזה לא היה רגע פרטי. אז הוא רק הרים אצבע לשמיים כאומר ‘הכל ממנו, משם מתחזקים’ ונסע. דיברנו באחת בצהריים. הייתי עם הילדים בבית הוריי. הוא נשמע שמח וביקש ממני להזמין צימר, כי הרבה זמן הוא לא היה בבית ורצה שנבלה עם הילדים כשיחזור. הוא ביקש שאעשה זאת מיד, אך אני לא הייתי פנויה לכך. הוא אמר לי ‘מה אכפת לך? שבת שלמה שבה מישהו בצפון יידע שבאים אליו. הם נפגעו כלכלית וזה ישמח אותם…’ הבטחתי לו שביום ראשון אעשה זאת”.

לפני הדלקת הנרות התקשרה מאיה לעמנואל פעם נוספת. “הוא אמר לי שהוא ממהר לשיחה עם גורם צבאי בכיר, שלאחריה ימשיך למסוקים, ואז הוסיף כי בשבת הגעגועים קשים עליו יותר. בירכתי אותו שה’ איתו. ובמפתיע הוא ביקש שאקרא תהילים. מעולם הוא לא ביקש ממני לקרוא תהילים לפני זה. ישבתי עם אביה שהייתה בת חמש וקראנו תהילים. במהלך הסעודה, העיניים שלי היו כל הזמן על השעון. דמיינתי מתי הוא ממריא ומתי הוא נוחת. הראש שלי היה שם, איתו, וגם זה היה חריג. השכבתי את הילדים וישבתי לקרוא תהילים. התעוררתי בסביבות שלוש בבוקר מבכי של נריה הפעוט שצרח בהיסטריה. קפצתי בבהלה והרגשתי שכל הגוף שלי מזדעזע. ידעתי שמשהו נורא קורה. גם נועם ישראל התינוק התעורר ובכה”.

אביה של מאיה, שהתעורר מהרעש, שם לבו לשעה המדוייקת. רק מאוחר יותר יוודע לבני המשפחה כי בשעה זו נהרג עמנואל. “כשקמתי בבוקר הייתי רגועה לגמרי,” ממשיכה מאיה לספר, “הלחץ שהיה לי נעלם. הסתכלתי בשעון וחשבתי: ‘יופי, עכשיו אתה ישן…’ והוא באמת ישן, אבל לא את השינה שעליה חשבתי”.

בשמונה בבוקר של יום השבת דפקו בדלת אנשים במדים. “נעמדתי. הם אמרו: ‘מאיה, בעלך עמנואל נהרג בלבנון’. התיישבתי בתדהמה. נעמדתי שוב ושאלתי ‘אולי הוא פצוע?’ והם השיבו בשלילה. תפסתי את הראש ואמרתי לעצמי ‘מה עושים?’ הרגשתי שאני אפס, כלום. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שיותר נמוך מזה אי אפשר לרדת. מכאן אפשר רק לעלות”.

האמירה הפנימית הזו הייתה מעין קריאת כיוון “אני שמחה מאוד שכך חשבתי,” משתפת מאיה, “נאחזתי בהלכה: שבת. ביקשתי מאבי שנעשה קידוש מתוך שמחה, הרי אין אבלות בשבת. ההלכה הוליכה אותי בשעות הראשונות הללו. השתדלתי לא לחשוב הלאה כי כל הזמן אמרתי לעצמי: שבת”.

והילדים?

“כמה ימים לפני שעמנואל נהרג דיברתי עם אביה בת החמש על חברה שלנו ועל בתה, שחר. היא שאלה אותי מי אבא של שחר, וסיפרתי לה שלשחר היה אבא שקראו לו שי והוא נהרג. היא אמרה לי: ‘איזה ילדה גיבורה שחר! אבא שלה נהרג והיא בטח מתגעגעת אליו, אבל היא ילדה שמחה’. באותה שבת קראתי לה, ירדתי על הברכיים ואמרתי: ‘את זוכרת את שחר שאבא שלה נהרג והוא בשמים?’ היא השיבה בחיוב, ואני המשכתי: ‘אז גם אבא שלך עכשיו בשמים’. היא ליטפה את הדמעות שלי בידיה ושאלה: ‘אז למה את בוכה, אמא?’ אמרתי לה, ‘אביולי, זה קצת עצוב’. היא אמרה לי ‘זה לא קצת. זה הרבה. אבל אל תדאגי, אהיה גיבורה כמו שחר’. השיח התמים הזה פירק אותי… אבל היא באמת גיבורה”.

שנה ראשונה. שנה שניה

ההתמודדות הייתה קשה. “הגעגוע קרע אותי. היה שלב שבו לא תפקדתי והרשיתי לעצמי ליפול. עד היום יש תקופות כאלה. כשחגגנו בר מצווה לנועם ישראל. היה מרגש, אבל לעולם יהיה לי החסר הזה, גם ברגעים מרגשים ומשמחים”.

היא מתארת את השנה השנייה קשה יותר מהראשונה. “בשנה הראשונה גייסתי כוחות גבורה גדולים. הוא נהיה מיתוס. כולם רצו לראיין אותנו ולבוא לבקר. כמות המתנות שהילדים קיבלו הייתה בלתי נתפסת. הבית היה כמו תחנת רכבת. זה לא התאים לי והתחלתי לשים גבולות. לא עניתי לטלפונים בשעות שהייתי עם הילדים, ביקשתי שיבואו לבקר רק בשעות מסוימות, כשראיתי שהבת שלי מקבלת חבילת טושים מקסימה וזורקת אותה כי היא לא שווה כמו שאר המתנות שקיבלה, החלטתי שאין יותר מתנות. הנחתי ארגז גדול במחסן ובכל פעם שילד קיבל מתנה הוא אמר תודה, רץ וחזר בלעדיה. למי ששאל הם אמרו שאמא לא מרשה לקבל מתנות. הייתי צריכה להחזיק המון דיוקים ולברר מה חשוב לי. היה ברור לי שדי שהילדים שלי איבדו את אבא שלהם, הם לא יאבדו גם את החינוך שלהם. רציתי שישאר להם הבית שאני ועמנואל בנינו. בית פשוט עם עקרונות חינוך ברורים מאוד: יש תורה, יש הלכה, יש זמני שינה ויש דרך ארץ.

 “כמו שלאחר ההודעה על מותו, ההלכה החזיקה אותי, בשנה הראשונה ההבטחה שלי לעצמי החזיקה אותי והיה ברור לי שאמשיך לחנך את ילדיי כמו שעמנואל ואני חינכנו אותם ושהם לא יהפכו למפונקים. באופן כללי אני יכולה לומר שקיבלתי הרבה החלטות בריאות ונכונות, אבל המקום שלי בשכול לא קיבל פניות. רק בשנה השנייה התפניתי לעצמי ואז קרסתי. פתאום הבנתי שאני צריכה לעבור את הכל עוד פעם: ימי הולדת, ראש השנה, סוכות, פסח… וכל זה בלעדיו. עוד שנה שלמה מלאה בתאריכים ורגעים בלעדיו ומעכשיו זה יהיה כך לתמיד. זו הייתה שנה הרבה יותר מורכבת, ובה גם התחלתי לטפל בעצמי ולבנות קומה ולא רק לשרוד. הרשיתי לעצמי ליפול ולמדתי לא לפחד מהנפילות הללו כי הן חלק מהתהליך ואין מנוס מהן. גיליתי שיש אחריהן צמיחה”.

בכל התקופה ההיא כתבה מאיה המון. בעיקר לעצמה. “בשנה הראשונה הייתי בשני מצבים: או עם הילדים ועם ההחלטות או שלמדתי חובת הלבבות וספרים נוספים. אני לא יודעת ממה חייתי אז. בקושי ישנתי. הייתי נרדמת על הספר. פחדתי ללכת לישון כי פחדתי להתעורר ולקלוט שוב שזו המציאות שלי. לא הצלחתי להכיל את זה… אז פשוט למדתי כל הלילה, ספרים שלמים! היום אני קוראת אותם ולא מבינה כלום! אבל אז הגעתי לעומקים של תובנות. אני קוראת הערות שכתבתי לעצמי בספרים ולא מבינה גם אותן… הייתי במקום גבוה מבחינה רוחנית, וזה החיה אותי. שמעתי שיעורים רבים על מה שקורה לנשמה, על התהליכים שהיא עוברת. היה לי חשוב מאוד להבין מה הוא עובר”.

מה עושים עם כל הגעגוע?

“עמנואל היה נוכח מאוד בשנה הראשונה. אחרי זה הוא התרחק וגם בגלל זה היה לי קשה מאוד בשנה השנייה. בשנה הראשונה היה משהו חזק שפשוט היה קיים והרגשתי אותו מאד. כתבתי לו:

“שבעה ימים של חסד אתה שם אני כאן

אתה צריך ללמוד ללכת, ללמוד שפה וזמן

ואני שכאן נשארתי גם צריכה עכשיו ללמוד

איך ללכת, איך לשבת ואפילו איך לחשוב

ובינינו זוג כנפיים מגיעות עד השמיים

שקופות, מרחפות, מחבקות, עוטפות”.

בשנה השנייה הכירה מאיה אלמנות אחרות ונפתחה לראות את התהליך שעובר על אנשים אחרים. “התחזקתי כשהבנתי שלמרות שאני רק שנה בתוך השכול, אני עוברת תהליכים שאחרות עוברות אחרי שנים. זה נתן לי המון כוח, לדעת שאני בדרך הנכונה. ראיתי משפט שכתבה יתומת צה”ל: ‘כשאת גדלה עם תמונה מושלמת על הקיר, מה הפלא שאת מתגרשת?’ היא סיפרה שאמה לא התחתנה שוב ואביה היה תמונה מושלמת על הקיר. הוא תמיד היה מדהים ונהדר, יפה וצעיר… כשהגיעה זמנה של הבת להנשא, היא התאכזבה לגלות שהחיים האמתיים רחוקים מלהיות מושלמים. קראתי את המשפט שלה מספר פעמים והבנתי שהיא צודקת. זה היה הרגע בו הבנתי שאם אני רוצה שהילדים שלי יקבלו מודל זוגיות נכון, עליי להראות להם אותה”.

מאיה החלה להפתח לאפשרות של זוגיות חדשה. “ניסיתי לדמיין לעצמי איך יהיה להתחתן עם מישהו, אבל בכל פעם שחשבתי על זה, נהייתי מדוכאת… לילה אחד ישבתי בגינה ואמרתי לה’: ‘התחתנתי עם עמנואל כדי לגדל איתו נכדים. זה מה שדמיינתי מתחת לחופה. אתה החלטת אחרת. אז אם אתה מחליט ורוצה שאני צריכה להתחתן בשנית, תכניס אותו בבקשה בדלת של הבית שלי, כי אני לא יודעת איך עושים את זה”.

לבשי בגדי תפארתך

במקביל החליטה מאיה לשפץ את הבית. “אחי מסר לי טלפון של קבלן שהכיר וקבעתי איתו פגישה. הוא דפק בדלת, ואני רואה שעומד שם ילד חמוד. חשבתי שהוא בן שש עשרה לכל היותר, וחיכיתי שאבא שלו יגיע. לא העליתי על דעתי שזה הוא”. אני צוחקת והיא אומרת: “גם אותי זה הצחיק… שאלתי אותו ‘איתך דיברתי בטלפון?’ הוא הנהן ואני פרצתי בצחוק מבלי יכולת לעצור”.

במקום שהצחוק יביך את הקבלן, הוא עטה על עצמו פרצוף פוקר ואמר למאיה שלא תתן למראה עיניים להטעות אותה. “הייתי בטוחה שאחי החליט למתוח אותי, ושהסיפור כולו מתועד במצלמה מוסתרת,” ממשיכה מאיה, “החלטתי לשתף פעולה. הראיתי לקבלן את הבית, ובזמן שהוא הסתכל ובדק הגנבתי חיוכים מוזרים למקומות שונים בבית. היה לי ברור שאני מצולמת, וחשבתי לעצמי כי הילד למד יפה את התפקיד. כשיצא מהבית ואמר שישלח הצעת מחיר, חיכיתי לרגע שבו המתיחה תתפוצץ. הרמתי טלפון לאחי, ונבוכתי לגלות שלא הייתה פה שום מתיחה”.

מספר ימים לאחר מכן היא קיבלה הצעת מחיר, וה’ילד’, שהיה בכלל בן עשרים ושש וענה לשם אלירן החל לעבוד. “הוא עבד מכל הלב,” נזכרת מאיה, “כשהבין שאני חוזרת בתשובה, שאל אותי שאלות רבות. קישרתי בינו לבין גיסי, הרב שמואל מורנו והם התחילו ללמוד יחד. יום אחד הוא הגיע עם כיפה ואמר שהחליט לנסות. הצעד הזה גרם לי לחשוב על מספר בנות צעירות ורווקות שעשויות להתאים לו לשידוך”.

השיפוץ הסתיים, ומאיה לא העלתה על דעתה להמשיך קשר כלשהו עם הקבלן הצעיר, העושה את צעדיו הראשונים בעולם התשובה. “הוא רווק שרק מתחיל לשמור שבת, ואני אלמנה עם שלושה ילדים ומבוגרת ממנו בתשע שנים. זה היה פשוט לא שייך,” היא אומרת, אבל דברים התגלגלו אחרת, “חשבתי שאולי ה’ מושיט לי יד, כדי שאפתח למקום הזה באמצעות אדם מוכר. יחד עם זאת, כעסתי מאוד על עמנואל ועל שפל המדרגה שאליו הגעתי. איך קורה שאני בוחנת הצעה של ילד שלא יודע מה מברכים על קורנפלקס…”

תאריך לחתונה נקבע. בני המשפחה הקרובים העלו סימני שאלה רבים כששמעו על כך, אבל הילדים התחברו מיד. “הם הכירו אותו מתקופת השיפוץ, ואהבו אותו,” אומרת מאיה, ובאותה נשימה מספרת כי ביטלה את החתונה. “זה הפחיד אותי,” היא מסבירה, “אנחנו באים מתפיסות עולם שונות מאוד. אלירן גם לא שירת בצבא. אלמנתו של סגן אלוף עימנואל מורנו מתחתנת עם בחור שלא עשה צבא?”

במקביל, התפרק עולמה הרוחני בשל משבר בקהילה שבה חייתה. “כל המעטפת שלי קרסה. הרגשתי שהקרקע שוב נשמטת לי מתחת לרגליים והפעם מבחינה אמונית. שרדתי את זה בזכות עמנואל שתמיד אמר שלא מקבלים החלטות בזמן משבר. החלטתי שאני לא מתחתנת כרגע, וממשיכה בחיים תורניים עד שאהיה רגועה יותר. כדי לעזור לעצמי בכך, בחרתי לעזוב הכל ולעבור דירה. ביום שעברתי לביתי החדש, שמתי לב שבבית השכן נערכים שיפוצים והקבלן הוא… אלירן. החסרתי ארבע פעימות והבנתי שהלב שלי לגמרי איתו. אחרי חודש עמדנו מתחת לחופה”.

זוג הורים ועוד אבא

המסע הזוגי של מאיה ואלירן החל, ונולדו להם שתי בנות מתוקות: בת עמי ושי. “זוגיות שניה מתוך אלמנות היא שונה מכל זוגיות אחרת,” אומרת מאיה, “זוהי זוגיות שמלווה באדם נוסף. אנחנו זוג הורים ועוד אבא, וזה מוגדר כך לכל החמישה. עמנואל נוכח מאוד במציאות המשפחתית שלנו. אם זה כשילד עושה משהו שמזכיר אותו, אם זה בדברים שהיה אומר, ואם זה בתפיסת העולם שלו שהיא גם תפיסת העולם שלי ושל הבית. עמנואל הוא אבא של הילדים ואלירן הוא אבא שמגדל אותם. הילדים קוראים לאלירן ‘אבא’ מתוך בחירה שלהם, וגם לתמונה של עמנואל כולם קוראים ‘אבא’. כשבת עמי הייתה קטנטונת, היא ישבה על המיטה של נועם ישראל וקראה לתמונה  שמעל מיטתו ‘אבא’. נועם הבהיר לה ש’זה לא אבא שלך, זה אבא שלי’. אבל היא התעקשה: ‘אבא שלי’. הוא התרגז, ולחשתי לו באוזן שכשהיא תגדל והיא תבין מה אתה אומר, יכול להיות שכשתקרא לאבא אלירן ‘אבא’ היא תגיד לך ‘זה לא אבא שלך, זה אבא שלי’. הוא חשב רגע ואמר ‘טוב… זה גם אבא שלך’. היא סיפרה בגן, שאבא עמנואל שלה נהרג במלחמת לבנון השנייה. יחד עם זה – הן יודעות שהוא לא האבא שהוליד אותן. זה פשוט מאוד עבורן”.

ועבורכם?

“זה אולי נשמע דבש ותותים… זה לא,” מודה מאיה בכנות, “יש הרבה רגעים של געגוע ושל כאב. אי אפשר להתחמק מזה. אני לא יודעת איך אלירן מצליח להכיל את הנוכחות הגדולה של עמנואל בבית. צריך ענווה רבה בשביל זה”.

מכיוון שזוגות רבים מתביישים לפנות לטיפול זוגי, היא מבקשת להדגיש שזו זוגיות שחייבת תמיכה. “אנחנו נשואים תשע שנים וחצי, ואנחנו עובדים קשה על הביחד שלנו. אלירן הוא מתנה יקרה בחיי, אבל זו זוגיות שנקנית בעמל. אנחנו בונים דברים יפים בעשר אצבעות. זכיתי. אני בת מזל. אלירן הוא אבא מדהים לחמשת ילדיי. אביה, הבכורה, אומרת שהיא מרגישה שכל חייה גדלה עם אבא. אלירן אהוב מאוד גם על ידי משפחתו אצילת הנפש של עמנואל. הקשר איתם נבנה בצורה יפה מאוד. הם ראו שהילדים שמחים איתו ושהדמות של עמנואל נשארת נוכחת, לא שוכחים אותו והוא לא נעלם”.

מאיה, לסיום, איזה כוח תתני במתנה לקוראות אשת?

“התורה היא חיים והכל קורה לטובה. זה לא הופך את החיים לקלים יותר, אבל זה הופך אותם למשמעותיים יותר. כשאת מבינה שלכל דבר יש משמעות, אז יש לך גם את הכוח לבנות ולהיבנות ממנו”.

רק להשאר על הדרך.

Be First to Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *