אמן העל

“לא רציתי להיכנס לתערוכה שנקראת חוויה יהודית, כדי שאיש לא יחשוב שאני, ירחם ה’, יהודיה. כיום אני מתביישת כל כך ומצטערת על האמירה הזו, אבל חשוב לי לא לדלג עליה. בעיניי זוהי שליחות לומר את הדברים, כדי לעזור לאחרים, שחווים את נקודת הבושה בזהותם היהודית”

ד”ר נורית סירקיס-בנק היא בתה של רות סירקיס, מחוללת מהפכת התרבות הקולינרית בישראל, וצאצאית של דמויות הוד כדוגמת היהודי הקדוש מפשיסחא. אבל למרות שיש לה אילנות גדולים להיתלות עליהם, חשוב היה לה בכל חייה לדעת שהגיעה לכל פסגה באמצעות יגיעה אישית, ביושר ובמאמץ. זהו סיפורה של אישה, שגילתה בשבריר שניה את בורא עולם, ומאז היא מחפשת להביא השראה לעולם.

תהילה אוחנה // מגזין אשת 38, מנחם אב תש”פ

כשאני מנסה להגדיר בסיום הראיון את שפתה של ד”ר נורית סירקיס-בנק, עולות בי מילות התיאור: עשירה ורכה. אני מודעת לכך שלא נפוץ לשמוע את שתי מילות התואר הללו צמודות, אך זהו המינוח המדויק בעיניי לתאר אותה: מילותיה שזורות בקפידה ענוגה וקצב דיבורה מונע מתוך מחשבה, או שמא- מאחריות.

אני מבקשת מנורית לספר את סיפור חייה מההתחלה, והיא נשענת לאחור, ומבקשת את רשותי לפתוח דווקא מהסוף. “היעוד שלי הוא להביא השראה לעולם,” היא אומרת, “ובמסגרת זו אני רוצה לצטט את האדמו”ר מסלונים שאומר כי לכל אדם ואדם בעולם יש את היעוד המיוחד שעבורו הגיח לעולם הזה, וכל תנאי חייו- הן המתנות והכשרונות, והן הניסיונות והאתגרים- כולם מובילים אותו להגשמת ייעודו בחיים. ככל שהאדם יהיה מחובר יותר לייעודו, כך יהיה ברור לו כיצד כל הדברים שמצויים בחייו, אף כי בראייה ראשונית הם נראים חסרי קשר זה לזה, מתאחדים באחדות פשוטה שמובילה אותו למימוש הייעוד המיוחד לו”.

לפני שד”ר סירקיס-בנק ממשיכה לספר כיצד הגיעה למסקנה אודות ייעוד חייה, היא מרחיבה מעט לגבי משמעותה של ההשראה. “השראה היא מילה קסומה בעלת מרחב של משמעויות,” היא אומרת, “המשמעות הראשונית של ההשראה קשורה באמנות. הרגע בו אמן מקבל השראה ליצירה הוא רגע מיוחד וגבוה. משמעות נוספת של השראה היא השראת השכינה. לעורר את הרצון של השכינה, מבחינת הקדושה שבה, לשכון בירושלים. והמשמעות השלישית היא כאשר מספר אנשים יושבים ולומדים תורה בצוותא, שאז השכינה שרויה ביניהם. זה מקשר את ההשראה אל תחום הגישור, אל החיבור בין אנשים, מגזרים וקהילות. שלוש המשמעויות הללו שזורות בחיי”.

ילדה חושבת

כנצר לדמויות הוד- רבי יואל סירקיש, בעל ה”בית חדש”, רבי יצחק מוורקי, היהודי הקדוש מפשיסחא ורבי שמחה בונים מפשיסחא, נורית מסרבת לפתוח את סיפורה במילים “נולדתי ב…”. ברור לה שמציאות חייה החלה כבר במעשיהם הנאצלים. “אני תפילה שכל מחשבה, דיבור ומעשה שלי יכבד את הדורות הקודמים,” היא אומרת.

מאז ומעולם היתה נורית ילדה חושבת. “מגיל צעיר מאוד שאלתי את עצמי מדוע אני פה. במה אני נצרכת בנקודת הזמן הנוכחית, ומהי הפעולה המיטבית שאני יכולה לבצע בתוך הסיטואציה כדי להיטיב עם הנוכחים הסובבים אותי”.

בהיותה בת שלוש מונה אביה, רפאל סירקיס, לקונסול הכלכלי של ישראל בלוס אנג’לס. משרתו הביאה לכך ששנות ילדותה המוקדמת חלפו בנסיעות מסביב לעולם. “ארצות הברית, סין, יפן, תאילנד, הודו, אירן, אנגליה, צרפת, בלגיה, דנמרק,” היא מונה על אצבעות ידיה, והרשימה הזו חלקית בלבד, “חוויתי תרבויות חיים שונות ומגוונות. למדתי שיש סוגי מבנים רבים, אותם מכנים אנשים בשם ‘בית’; שיש גווני עור, גבהים, מבני גולגולת וצורות עיניים שונים מאשר אלו שלי ושל משפחתי. רבגוניות היצירה האלוקית הדהימה אותי. טעמתי והרחתי אינספור צורות חיים, וזיהיתי את הדואליות העדינה בין ריבוי לבין אחדות. כלומר, באותו הזמן שהבחנתי בשונות הגדולה בין בני האדם, הבחנתי גם שיש אלמנט מאחד ביניהם- הלא הם איברי הגוף. ובאותו זמן שהבחנתי בנופים השונים, הבחנתי באלמנט היסודי המאחד ביניהם- השמיים התכולים מעל והארץ הפרושה מתחת. ידעתי שבמרחב שבין שמיים וארץ, בין הריבוי לבין האחדות, טמון הסוד של העולם הזה, ואיתו- התפקיד שלי”.

חיפוש אחר אמן העל

השינוי הגדול בחייה התחולל בזכות חיפוש נושא לדוקטורט. את השינוי היא מגדירה במילים הבאות: “המהפך מאישה שגדלה בבית עם תודעה יהודית עמוקה, ללא קיום אורח חיים דתי, לאישה החרדית שאני היום”. לתואר השני שלה הוקדשו ארבע שנים, בהן כתבה עבודת מחקר על יחסי גומלין בין הצילום לבין הציור במאה העשרים. “עניין אותי כיצד המצאת הצילום השפיעה על מסורת ארוכת שנים של ציור, ואיך הציור השפיע על בחירות של צלמים יוצרים,” היא מפרטת. הנושא היה רחב ועמוק, אבל לפני שהיא המשיכה לדוקטורט, היא החליטה להרחיב את היריעה עוד יותר.

“מהבטה סביבי הבנתי שהדוקטורט יארך כשבע שנים של איסוף מידע, של מחקר, של ניתוח ושל כתיבת החומר, ותכננתי את שבע השנים הבאות קדימה בצורה שתתאים לכך,” היא אומרת. אני נדהמת מכמות השנים, ואז נשימתי נכלאת עוד, כשהיא ממשיכה: “לא ידעתי שבפועל אצטרך עשרים ושבע שנים להשלמת המשימה”.

כדי למצוא את האמן, בה’ הידיעה, שאת יצירתו תחקור, היא יצאה לאירופה. “את המסע התחלתי בגרמניה,” היא מתארת. את השליטה בשפה הגרמנית היא רכשה במסגרת לימודי התואר השני, וכך היא נכנסה ויצאה בין גלריות, מוזיאונים, ספריות ותערוכות. “לאחר תקופה קצרה הבנתי שזה לא המקום בו אמצא את שאני מחפשת, ועברתי לצרפת”. בצרפתית היא שלטה כתוצאה מלימודי התואר הראשון שלה. “העמקתי בפילוסופיה הצרפתית, בספרות ובאדריכלות- אך גם שם לא מצאתי את שחיפשתי”. אנגליה היתה התחנה הבאה. “באנגלית, שהיא ממש שפת אם שלי, היה לי קל יותר להסתדר, והכנתי לעצמי רשימה מסודרת של תערוכות שהתרחשו בגלריות ובאוספים השונים. כל יום הורכב ממסלול מפורט, ובסופו סימנתי וי על תערוכה נוספת ברשימה”.

התנגדות פנימית

היא ראתה עשרות תערוכות, ועינה לא שבעה. “בין התערוכות ברשימה היתה תערוכה אחת, שבכל פעם שהבטתי על שמה, כתף אחת שלי התרוממה לכיוון הסנטר, וצקצוק בלתי רצוני נפלט מפי. הגוף שלי פשוט התנגד לתערוכה הזו. אבל הגיע היום שבו הרשימה כולה סומנה עם וי, ונותרה רק התערוכה הזו. אמרתי לעצמי- ‘נורית, באת לשם השראה אינטלקטואלית, לא באת לבזבז את הזמן. אם עד עכשיו לא מצאת, אולי התשובה שלך נמצאת שם’. אבל לא הצלחתי להסיר מעצמי את הרתיעה הזו. מצד שני, כאדם יסודי מאוד, הכרחתי את עצמי לבצע דיון פנימי ביני לבין עצמי. להבין מה עומד בבסיס ההתנגדות”.

את הדיון היא מתארת בצורה ציורית למדי. “שמה של התערוכה היה: החוויה היהודית במאה העשרים, משאגאל ועד קיטאי” באוצרותו של אברהם קמפף. אמרתי לעצמי: אמנות יהודית לא מדברת אליי. אני בינלאומית בתפיסות שלי. צמצום מקומי לא מעניין אותי, כמי שבגיל שש ראתה את כל כדור הארץ, והספיקה מאז לחזור עליו מספר פעמים. אבל הטיעון לא היה מספק. אמרתי לעצמי: ‘היית בהרבה תערוכות מקומיות ומצומצמות. לא יתכן שזו הבעיה’. ושוב ניסיתי לענות- ‘האמנות היהודית היא פיגורטיבית. זוהי אמנות שרואים בה דמות ברורה, ואילו אני אוהבת אמנות אבסטרקטית, מופשטת, שבה רואים את משיכות המכחול של האמן על הדף’. אבל העצמיות שלי לא השתכנעה מהטיעון הזה, שכן הייתי בלא מעט תערוכות בהן הוצגו יצירות פיגורטיוביות. ניסיתי להסביר לעצמי שוב: ‘ההיסטוריה היהודית עצובה וטראומטית. אינני רוצה לראות דברים עצובים’. אבל עצמיותי ביטלה את הדברים, והזכירה לי כי ראיתי יצירות טראומטיות רבות. ואז הגעתי ללב ליבו של הקושי שלי,” היא אומרת וקולה רועד, “לא רציתי להיכנס לתערוכה שנקראת חוויה יהודית, כדי שאיש לא יחשוב שאני, ירחם ה’, יהודיה”. בדמעות בעיניה היא מוסיפה: “כיום אני מתביישת מאוד ומצטערת על האמירה הזו, אבל חשוב לי לא לדלג עליה. בעיניי זוהי שליחות לומר את הדברים, כדי לעזור לאחרים, שחווים את נקודת הבושה בזהותם היהודית. בעיניים שלי בימים ההם, בעודי בת עשרים ושבע, יהודים היו כובשים בלתי הומניים ובלתי ליבראליים. כשהבנתי שזו הנקודה שמפריעה לי, אמרתי לעצמי- ‘לו היתה התערוכה מכונה בשם: החוויה הטיבטית, או החוויה היפנית, או אפילו החוויה הפלסטינאית. האם היית נכנסת?’ בוודאי. לא סתם נכנסת- מדלגת בחדווה. ‘והאם מישהו היה חושב שעצם העובדה שאת באה בשעריה של תערוכה כזו הופך אותך לטיבטית, ליפנית או לפלסטינאית?’ התשובה הברורה מאליה היתה שלא. וכך שכנעתי את עצמי שאיש לא יחשוד בי שאני יהודיה, והגעתי לשם”.

אותיות פורחות באוויר

נורית שעמדה מחוץ לדלתות המוזיאון היתה שונה מהותית מנורית שיצאה ממנו. “ברגע בו נכנסתי עברתי חוויה מטלטלת. בכל תערוכה אחרת זיהיתי מיד את שמות האמנים ואת האסכולות השונות. אבל כאן- לא הכרתי שום ציור. זה היה מפתיע מאוד, אף כי במחשבה שניה, זה לא היה מפתיע כלל, שכן בתקופה בה למדתי באוניברסיטה העברית, לא היה בין לימודי החובה שום קורס שעסק באמנות יהודית. העובדה שלא הכרתי שום דבר במקום הזה היתה מטלטת מאוד מבחינתי, אבל הטלטלה הרצינית עוד עמדה לפניי: נושאי הציורים”.

היצירה הראשונה שנגלתה בפניה היתה יצירת ‘הפרעות בקישינב’. “זוהי יצירה קשה מאוד לצפייה, שמציגה את העיירה קישינב לאחר הפרעות שבוצעו בה. רואים בה אם אוחזת בתינוק, שלא ברור אם הוא חי או לא. סביבה אנשים פצועים וחבושים, גופות ברחובות ועשן מסתלסל. כשאני מביטה ביצירת אמנות, אינני רואה רק את נגיעות הצבע על הבד,” היא מבצעת הפוגה קלה להסבר, “אני נשאבת אל תוך העולם המצויר: שומעת את הצעקות, מריחה את העשן, חווה את המראות. הרגשתי צמרמורת אדירה עד כי לא יכולתי להמשיך לעמוד שם”.

היא עברה אל היצירה הבאה. יצירה ששמה ‘העיירה בוערת’. “היצירה מציגה בית יהודי. מבעד לחלון נראים ילדים במיטות. האם עומדת על הגג, כשידיה פרושות לצדדים. הבטתי בה ושמעתי את הצרחה המהדהדת. הרגשתי את הכליה שנגזרת על האם, אבל אין מי שיעזור- האש תשרוף ותכלה. ושוב, לא הייתי מסוגלת להכיל זאת”.

היצירה השלישית נקראה ‘הגירוש’. “בחצי האחד של הציור רואים דמויות יהודיות רבות. כל אחת אוחזת בפנים עצובות שק חפצים. בחלק זה של הציור קיימת צפיפות גדולה ותחושת חנק. ואילו החצי השני של הציור פשוט ריק. המסר של הציור הוא שמגרשים את היהודים, מבלי שידעו לאן הם הולכים. כאן הגעתי לסף הסבל שלי. הרגשתי שאני במצוקה רגשית ונפשית. ההיסטוריה היהודית על אלפיים שנותיה היתה כבדה מידי לכתפיים הצעירות שלי. הרגשתי שאני מוכרחה לצאת מכאן, והתחלתי לשעוט החוצה”.

ככל שהתקדמה אל היציאה, כך הלכו היצירות והתקדמו במסלול שנות המאה העשרים. הסגנון הפיגורטיבי הלך והשתנה לסגנון מופשט, הסגנון האבסטרקטי האהוב עליה. “לפתע מצאתי את עצמי מול יצירה שכולה לבנה, עם מעט פסים כחולים ואותיות א-ב. מול היצירה הזו עצרתי לנשום אוויר. רבים שואלים אותי מהו שם היצירה, ולצערי איני יודעת להשיב, אבל מול היצירה הזו התהפכו חיי במאה ושמונים מעלות בשבריר שניה”.

מפגש עם בת קול

את הרגע ההוא היא מכנה: “המפגש עם בת הקול שיוצאת מסיני בכל יום”. היא עמדה מול היצירה, ואי מי עבר מאחוריה והמשיך לצעוד. “אינני יודעת האם היה זה גבר או אישה, מבוגר או צעיר, יהודי או לא. הדמות הזו היתה מבחינתי מלאך. היא עוררה אצלי שאלה תמימה- מדוע הדמות לא נעצרה אף היא ליד התמונה?” ממשיכה נורית לספר, “מבחינה פיזית התשובה היתה פשוטה מאוד- כל עוד עמדתי שם אני, לא היה מקום לאדם נוסף לעמוד ולצפות ביצירה. אבל זה היה טריגר שהוביל לשאלה פנימית ועמוקה. משנות ילדותי המוקדמת הייתי פוקחת את העיניים ושואלת את עצמי מי אני באמת. מי אני מעבר להיותי בת למשפחת סירקיס, מעבר לגוף שלי שגדל ומשתנה ללא הרף, מעבר להישגים האקדמיים. מהו הדבר הבלתי משתנה בתוך המציאות המשתנה”.

מול התמונה היא קיבלה את התשובה. “כשה’מלאך’ ההוא חלף מאחורי גבי, ושאלתי את עצמי מדוע הוא אינו עוצר, התשובה שעלתה בתוכי היתה- ‘כי אני יודעת עברית’. על היצירה היו אותיות, ולצידה הוצמד שיר קטן של המשורר דן פגיס. אמרתי לעצמי שלמרות שאני דוברת לא מעט שפות, ויכולה לתקשר בכל אחת מהן ברמה גבוהה, המחשבות שלי הן תמיד בעברית. אמרתי לעצמי שהדבר שלא משתנה במציאות המשתנה שלי הוא חוט המחשבה בעברית”.

מנקודה זו המשיכו המחשבות להתגלגל במהירות. נורית מתארת כי התהליך כולו ארך שברירי שניות, על אף שלהעלותו על הכתב נדרשות מילים רבות. “החלטתי שהגיע הזמן להגדיר את הגבולות שלי. היכן אני מתחילה והיכן אני מסתיימת. האם אני מתחילה בכפות הרגליים? הרגשתי שלא. שההתחלה שלי גבוהה יותר, והצבעתי על נקודה מסוימת באזור הלב. כעת שאלתי את עצמי היכן אני מסתיימת. האם בקצה הגולגולת? לא. האני שלי בקע את גבולות הגוף הפיזיים. בקע את תקרת המוזיאון. בקע את שכבת העננים שמקיפה תמיד את לונדון. בקע את שמי התכלת שמעליהם. בקע את האטמוספירה ובקע אפילו את הקוסמוס- אותו מרחב אינסופי של המרחב. שאלתי את עצמי, עד איפה אני מגיעה? והתשובה שחדרה אל תודעתי היתה: עד אין סוף. וכשאמרתי לעצמי את המילים ‘אין סוף’, חשבתי מיהו האמן הזה, שברא את היקום האינסופי, את הזמן, את המרחב, את העצים, את העיניים של האנשים? האין סוף. גיליתי שם, במוזיאון בלונדון, את בורא עולם. מצאתי את אמן-העל שחיפשתי, בלי ששום רב או רבנית דיברו איתי. זה היה מהלך פנימי עמוק, שהביא אותי לשאול מי אני ולמצוא את בוראי”.

מסע חדש

כשהיא יצאה מהמוזיאון אל הרחוב, היא הרגישה בתודעה אחרת. “ראיתי את העצים צומחים ואת השמיים נבראים,” היא מנסה לתאר, “ראיתי כל זקן כתינוק, וכל תינוק כזקן. ראיתי אותם בתור עובר שמתהווה ואז הופך לילד, לנער, לגבר, לזקן שמת וחי מחדש. ראיתי את בורא עולם- את אמן העל- בכל מקום שבו נחו עיניי. לחשתי אליו- לא רק שיצרת את זה, אלא שאני מחוברת אליך מהמקום הפנימי ביותר שלי. מה שהגדרתי כחוט המחשבה שמתחיל בתוכי ומגיע עד אינסוף. ויחד עם ההבנה הזו, הגיעה גם המסקנה שזה מחייב אותי לשנות את אורחות חיי. מחייב אותי לדעת מה הבורא רוצה ממני. מה הייעוד שלי, מה התפקיד שלי ומה אני צריכה לעשות כדי לממש זאת. האחריות הזו מלווה אותי מאז ועד היום”.

הצעד הראשון בו נקטה היה הזמנת כרטיס טיסה. “בתשע בבוקר של יום המחרת כבר הייתי בארץ, וידעתי שאני בתחילתו של מסע חדש של חיי,” אומרת נורית, “לא הכרתי שום מסגרת מתאימה. התחלתי לדלות מידע מתוך המציאות עצמה. לאחר שלוש שנים הכרתי את האדמו”ר מביאלא, שעד היום הוא מוביל דרכי, ושנתיים נוספות לאחר מכן הכרתי את בעלי- ד”ר מורי בנק, רופא שיניים מדרום אפריקה ורב שמוסר שיעורי תורה לציבור דוברי אנגלית”.

בעצת רבניה, לא עזבה נורית את האמנות. היא שימשה כאוצרת במוזיאון ישראל, ולאחר מכן המשיכה למיזמים שונים בתחום האמנות היהודית. כיום היא מלמדת בבתי ספר, מובילה את מיזם ‘השראה’ ושותפה במיזם ‘שבוע המחול היהודי’ של בית הספר הגבוה למחול ‘הללו’ בהנהלתה של חיה שלמה. במקביל היא עוסקת בפעילויות קירוב לבבות, במסגרתן ביתה הוא בית פתוח, עוסקת בגישור ועוד ועוד. אני מבקשת ממנה לסיום, להעניק לקוראות מסר של השראה, כיצד למצוא את הייעוד הפרטי. “התבונני פנימה,” עוברת נורית לדבר בלשון יחיד, “הקשיבי לקול הדממה הדקה שנמצאת בתוך נפשך. האזיני לקריאה הפנימית של בת הקול שלך, שקוראת לך לממש את הייעוד המדויק, שרק את יכולה לממש בעולם הזה עם המתנות ועם האתגרים שאת עוברת. דעי שיש משהו בעולם שאיש לפנייך לא יכול לעשות ואיש אחרייך לא יוכל לעשות. האנושות כולה והיקום כולו מחכים לך, שתעשי זאת. וכשכולנו ביחד נגשים את הייעוד האישי שלנו- בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו