השלום שלה

נכנסתי לבית הכנסת, והתפילה נעצרה. הם הסתכלו עליי, ואני עליהם, ולא ידעתי מה לעשות. לבסוף ניגש אליי אדם מבוגר, ואמר לי בנימוס מופלג- ‘אני מצטער, אבל את צריכה ללכת. את לא יכולה להיות פה’.

מכירות נשים שצריכות לכתוב ספר על סיפור חייהן, מרוב שהוא מסעיר ומיוחד? אז טובה מרדכי מצפת עשתה מעשה וכתבה אותו. וכשאני מקבלת אותו לידיי, אני יודעת רק דבר אחד: אני מוכרחה לראיין אותה. לספר היא קראה בגרסתו העברית “משחקת באש”. אבל האמת היא שזהו סיפור על חתירה בלתי פוסקת אל האור מתוך עמקי החושך של הכנסייה.

רחלי דיקשטיין // מגזין אשת 31- אלול תשע”ט

טובה מרדכי מתגוררת בצפת לא מעט שנים, אבל עדיין מתבטאת טוב יותר באנגלית. היא מתנצלת בפניי בחינניות על העובדה שהאנגלית שלה טובה יותר, ומפעם לפעם מתבלת את דבריה בעברית-אנגלית לשם חידוד המסר.

היא נולדה לאם יהודיה ולאב נוצרי. “אמי נולדה באלכסנדריה שבמצרים, ואבי נולד באנגליה. במהלך שירותו הצבאי במלחמת העולם השנייה הוא הגיע לצפון אפריקה, שם הכירו. כשרצו להתחתן הודיעו לו הממונים עליו שבזמן המלחמה זה לא שייך, ועליהם להמתין עד לסיום המלחמה”. סבה של טובה, שהיה אדם שומר מצוות, ישב שבעה על בתו, והקשר נותק.

לבני הזוג נולדו מספר ילדים, והקטנה שבהם- טובה. “מגיל צעיר מאוד אהבתי את האמת,” היא מספרת, “רציתי להיות קרובה לה’, והדרך לעשות את זה הייתה להפוך לנזירה”. וכך, כשהיא בת שש עשרה בלבד היא נכנסה לקולג’- מכללה תיאולוגית נוצרית.

שטיפת מח

סדר היום כנזירה הוא סדר יום קשוח. “קמים בחמש לפנות בוקר,” היא פותחת, “מחמש וחצי ועד שש וחצי נמצאים בכנסייה. לאחר מכן כל אחת הולכת לעבודה פיזית הקשורה לתחזוקת הבניין. למשל- ניקוי האמבטיות. אחר כך ממשיכים לארוחת בוקר דלה, זאת בתנאי שאין לך צום באותו יום”.

מסתבר שכל נזירה צמה פעמיים בשבוע למשך עשרים וארבע שעות, ואחת לשניים-שלושה חודשים מתקיים צום קולקטיבי למשך שלושה עד חמישה ימים. “זה לא דומה לצום יהודי, משום שאין אפשרות לשרוד שלושה ימים ללא מים. אז קיימת כמות נוזלים קטנה שניתן לשתות. זה קשה מאוד”.

לאחר ארוחת הבוקר המדוברת, יוצאת כל נזירה לעמל יומה. חלקן עובדות במוסדות הכנסייה וחלקן מחוץ לה. את התשלום על עבודתן, חובה להעביר למנהלים. “אסור להחזיק כסף פרטי,” מסבירה טובה, “בהתחלה אין כסף בכלל, ובהמשך נותנים מעט. למשל, פאונד אחד בשבוע”. פאונד הוא שווה ערך לכחמישה שקלים. דמייני איך את מסתדרת עם סכום שבועי שכזה…

עם כל כך מעט כסף, את לעולם לא יכולה לעזוב…

“נכון, זה הרעיון,” היא צוחקת, “הכל מתוכנן ומתבצע בהתאם. יש שטיפת מח ומרגישים שם ביטחון. הרגשתי שאני הופכת את העולם למקום טוב… הנקודה היא שיש משהו מרושע מאוד בכך שאנשים נשלטים על ידי אנשים אחרים. זו לא הדרך שה’ בחר בה- הוא נתן לנו בחירה חופשית. הוא לא נתן כח למישהו אחד לשלוט על מישהו אחר. לקח לי המון זמן לקלוט את זה. אולי משום שהייתי נערה צעירה כשנכנסתי לשם”.

אנחנו שוב חוזרות אל הימים ההם. טובה כבר תשע שנים בכנסייה, ואז היא מבינה שבורא עולם שהיא משתוקקת אליו כל כך, לא נמצא שם.

“זה היה יום מפחיד מאוד בשבילי,” היא אומרת, “כל הדברים שהאמנתי בהם קרסו. יש הבדל גדול בין אדם יהודי לבין אדם לא יהודי. יש רוחניות גם מחוץ ליהדות, אבל היא ברמה נמוכה מאוד. הנשמה האלוקית שנמצאת אצל יהודי לעולם לא תמצא שם שלום ושלמות ללא הקישור הישיר לקדוש ברוך הוא. לא ידעתי שאני יהודייה, לא ידעתי על הנשמה, רק ידעתי שלא מצאתי את האלוקים”.

כדי להסביר כיצד מצאה לבסוף, היא מחזירה אותי אל גיל שמונה עשרה. אז הלכה לבית הכנסת בפעם הראשונה. “אחת מאחיותיי הצטרפה לכנסייה שנתיים אחריי,” היא פותחת, “לא ראינו זו את זו כי החיים שם אינטנסיביים בצורה שאינה מאפשרת זמן פנוי. כעבור חודש נפגשנו בתור לארוחת הערב. התור היה ארוך וההתקדמות איטית, כך שהיה לנו זמן לשוחח. היא שאלה אותי: ‘את יודעת איזה יום היום?’ זה היה יום רביעי, ומבחינתי הוא היה יום רגיל לכל דבר. שאלתי אותה מה מיוחד ביום הזה, והיא סיפרה שהיום הוא יום כיפור. אמרתי: ‘וואו, איך את יודעת?’ והיא סיפרה שכשהייתה בעבודה שלה, ראתה את כל היהודים הולכים לבית הכנסת. היא חשבה שאולי יש מלחמה בארץ ישראל- בכנסייה אין כניסה למקורות מידע תקשורתיים, ולא יודעים מה קורה בעולם. ההתאספות ההמונית הטרידה אותה. היא ידעה שיש לאמא שלי שני אחים שעלו לארץ ממצרים, ודאגה מאוד. לכן בהפסקת הצהריים היא ניגשה לבית הכנסת ושאלה את אחד מהבאים אם יש מלחמה. אמרו לה שהכל בסדר, והיום יום כיפור.

“היא לא ידעה יותר מידי על יום כיפור, מלבד העובדה שזה יום שהיהודים צמים בו ומבקשים מחילה על חטאיהם. התשובה הרגיעה אותה, והיא שבה לעבוד. אבל משום מה סיפרה לי על כך בערב. הסיפור כולו הפליא אותי. בעיר בה גרנו כילדות לא היו יהודים כלל, וממילא לא היה בית כנסת.

“שאלתי אותה- איך הלכת לבית הכנסת? לא ראו שאת גויה? והיא השיבה בהתלהבות: ‘לא תאמיני, יש יהודים בלונדינים!’ עד אז היינו בטוחות שכל היהודים נראים כמו אמא שלי, שבשל מוצאה המצרי הייתה בעלת עור כהה. הידיעה שיש כמות יהודים גדולה כל כך בעיר, ושהם נראים ממש כמו אנשים אחרים שאנחנו מכירות, הייתה מסעירה. אחותי הסבירה לי היכן נמצא בית הכנסת, והמליצה לי ללכת לראותו בעצמי”.

מסתבר שבית הכנסת היה ממש קרוב לקולג’. “מעבר לפינה,” מתרגשת טובה, “שנתיים הייתי שם, ולא היה לי מושג על כך…”

נכנסת לעזרת גברים

טובה שבה לחדרה לאחר ארוחת הערב, ופתאום כל מה שיכולה הייתה לחשוב עליו היה: היום יום כיפור. כל היהודים בבית הכנסת והיא לא.

“לא ברור לי מאין הגיעה המחשבה הזו,” היא אומרת בכנות, “כל חיי ידעתי שאינני יהודייה. הנוצרים הולכים לפי האבא, ואבי היה נוצרי. אבל המחשבה הזו, שכל היהודים נמצאים שם, ואני נמצאת פה גרמה לי להרגיש רע. אני זוכרת שקמצתי את ידיי לאגרופים, ואמרתי לעצמי: אז מה? אז מה אם כל היהודים בבית הכנסת? מה זה קשור אלייך? אבל המחשבה לא הרפתה. בערך יומיים הדבר היחיד שחשבתי עליו היה היהודים ובית הכנסת. פחדתי לספר על כך למישהו, כי זה היה מוזר מאוד”.

בחלוף יומיים, המחשבה נשכחה, וטובה שמחה. אבל כעבור שבועיים, הסיפור חזר על עצמו.

“זה היה יום שבת, היה לי מעט זמן פנוי בבוקר, וביקשתי מחברת החדר שלי שתצא איתי להליכה אל בית הכנסת. ‘שתי דקות בלבד, אני רק רוצה לבדוק מה יש בפנים,’ ניסיתי לשכנע אותה. היא לא הסכימה בשום אופן. אמרה שלא תלך לשם, והמליצה לי לחזור בי מהרעיון כי זה לא מקום בשבילנו”.

טובה החליטה ללכת בעצמה. “אחותי, שהסבירה לי במדויק איך להגיע, שכחה לספר לי שבבית הכנסת יש כניסות נפרדות לגברים ולנשים, וכי הנשים עולות לקומה השנייה. כיוון שלא ידעתי את זה, פתחתי את הדלת, נכנסתי והתיישבתי בתוך עזרת גברים”.

התפילה נעצרה. כולם הסתובבו והסתכלו עליה. “באנגליה כולם מנומסים מאוד,” אומרת טובה לקול צחוקי, “הם ישבו שם בשקט וחיכו. חיכו למשהו. ואני לא ידעתי למה הם מחכים. הם הסתכלו עליי, ואני עליהם, ולא ידעתי מה לעשות. לא הבנתי שכולם גברים… לבסוף ניגש אליי אדם מבוגר, ואמר לי בנימוס מופלג- ‘אני מצטער, אבל את צריכה ללכת. את לא יכולה להיות פה’.

“זה היה מבלבל מאוד. אחותי אמרה שאיש לא אמר לה דבר, ושאני יכולה ללכת, אבל הקהל המתין שאלך. אז נעמדתי ויצאתי. שאלתי את הזקן בצאתי מדוע איני יכולה להישאר. הסברתי שרק רציתי להסתכל. והוא השיב- ‘אין שום בעיה. אבל הנשים עולות במדרגות…’

“העפלתי לקומה השנייה. בשל השעה המוקדמת היו למעלה רק שלוש נשים. אף לא אחת מהן הסבה את ראשה לכיווני. שמתי לב שיש שמות על הכיסאות, ולא ידעתי היכן מותר לשבת. לבסוף מצאתי מקום, והמתנתי לראות מה קורה”.

מה שקרה זה שהנשים נעמדו והתיישבו, נעמדו והתיישבו. הכל היה בשפה העברית, שכמובן לא הייתה מובנת לטובה. ובאופן כללי היא לא הבינה את המהלך. “כעבור עשר דקות של בהייה ושל מבוכה, יצאתי וחשבתי לעצמי שאני מבינה למה אמא שלי בחרה לעזוב את המקום הזה. חזרתי לכנסייה, כשאני שוכחת מהיהודים”.

שמע ישראל לראשונה

שלוש שנים אחר כך, מסיבה לא ברורה, בשבת אחת החליטה טובה ללכת שוב לבית הכנסת. “זה היה ספונטני,” היא אומרת, “עברתי ליד בית הכנסת, עצרתי וחזרתי לאחוריי כדי להיכנס. הפעם ידעתי לעלות למעלה,” היא צוחקת, “ולאחר שתי דקות ראיתי את הרב הולך לקדמת האולם, לוקח את ספר התורה מארון הקודש ואומר בקול פסוק: שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד, כשכולם אחריו.

“זה היה נחמד. הבנתי שכל מה שצריך זה לחקות את הרב, ואת זה גם אני יכולה לעשות. כשזה נגמר, נשארתי עוד שתי דקות נוספות, וחזרתי מהר לכנסייה. פחדתי שמישהו יראה שהייתי שם, ואהיה בצרות”.

בהזדמנות הבאה שיכלה, חזרה טובה למקום. “בכל ערב פורסמה בקולג’ רשימת מטלות. למשל, אחת צריכה לשיר, שנייה לשאת דברים. מטבע הדברים לא כולן רשומות בכל יום. לכן, בפעם הבאה בה ראיתי שאיני מופיעה ברשימת יום שישי בערב, החלטתי לחזור אל בית הכנסת. תזמנתי את עצמי לאותה שעה בה הייתי בפעם הקודמת. רציתי לראות אולי הרב יקח שוב את התורה ויאמר את המילים ההן. וכך קרה.

“בפעם הזו הייתי מתורגלת, ויכולתי לחזור אחריו מתחילה. הייתי בת עשרים ושלוש וחצי, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שאמרתי שמע ישראל. לא ידעתי מה אני אומרת, אבל זו הייתה הפעם הראשונה בה הודיתי שיש אלוקים אחד”.

מאז, בכל פעם שהיה לה זמן פנוי בשבת, הלכה טובה לבית הכנסת בדיוק באותו הזמן כדי לומר את המילים הללו. “אחרי חמש או שש פעמים, הנשמה שלי, שהייתה בתרדמת עד אז, התעוררה מהמילים שאמרתי. אמנם לא ידעתי את משמעותן, אבל הנשמה ידעה מה אני אומרת, והתעוררה. הרגשתי את ההתעוררות שלה בכך שפשוט רציתי להיות עם היהודים כל הזמן. רציתי לראות את הרב, ולא ידעתי למה. הרגשתי מוזר. התחלתי לפחד אפילו.

“בדומה לאלכוהוליסט, שמרגיש צורך עז לשתות, הרגשתי כורח לראות את היהודים. ויום אחד בבית הכנסת, כעסתי על עצמי מאוד. אמרתי לעצמי- מה שיש לך בכנסייה אלו הם החיים. למה את נמצאת כאן? תפסיקי! הבטחתי לעצמי שלעולם לא אבוא לכאן שוב, אבל זה היה מאוחר מידי. הנשמה, שכבר הייתה ערה, לא הסכימה לחזור לישון”.

מזוזה בכנסייה

יום אחד קיבלה טובה מכתב מאמה. במכתב כתבה האם שאחיה, הדוד של טובה, נמצא באנגליה, ורוצה מאוד לפגוש בה. הם קבעו פגישה קצרה מחוץ לכנסייה, וכשהדוד הגיע, הוא נדהם. “הוא אמר לי שאני חייבת לעזוב. ‘למה ללבוש בגדים שחורים כמו אלו? את לא צוחקת, את לא נהנית מהחיים. תבואי לארץ ישראל. אשלח לך כרטיס. תגורי אצלי ותהיי חלק מהמשפחה שלי. אקנה לך הכל. אל תדאגי לשום דבר, רק תבואי’.

“אמרתי לו שנחמד מאוד מצידו, ובאמת תודה רבה, אבל ההצעה שלו לא רלוונטית, משום שהחלטתי להקדיש את חיי לאלוקים. בתגובה הוא החל לספר לי על ארץ ישראל ועל הקיבוצים. השנה הייתה תש”ל, והוא תיאר איך הוא נטע עצים וסלל כבישים. הוא סיפר על המלחמות, והפציר שאגיע. ‘אם אחרי שבוע כבר לא תרצי את הארץ, אחזיר אותך למטוס באותו היום,’ אמר, ‘רק תגיעי לבדוק’. אבל אני עמדתי בסירובי”.

זמן הפגישה הלך והתקצר, והדוד החליט להחליף נושא. “הוא סיפר לי על בתו, נעמי, שעברה לבית חדש, והוא עתיד להגיע לשם לקבוע מזוזה בדלת ביתה. שאלתי אותו מהי מזוזה. מעולם לא שמעתי ומעולם לא ראיתי מזוזה קודם לכן. הוא הסביר שזהו מעין כלי שבתוכו קלף עם קצת תורה, שכותב סופר סת”ם עם נוצה, ושדתיים שמים אותו על הדלת. המשכנו לדבר עוד זמן קצר, ולפני שנפרדנו הוא אמר: ‘אני רואה שאת לא רוצה להגיע לארץ ישראל, אבל אני רוצה לשלוח לך משהו משם. מה תרצי?’ חשבתי קצת וביקשתי מזוזה. רציתי לראות מהו הדבר שמרגש אותו כל כך”.

הדוד קיים את הבטחתו, וטובה קיבלה מזוזה גדולה. “פתחתי אותה בזהירות, כדי לראות אותה מבפנים. החזקתי אותה ביד בהתרגשות עצומה, ופתאום נבהלתי שאולי זה אסור. אז החזרתי אותה בזהירות פנימה, וסגרתי אותה”.

היום בכנסייה מסתיים בשעה עשר וחצי בלילה עם כוס קקאו חם. באותו לילה לא הלכה טובה לחדר האוכל לשתות קקאו. במקום זה היא הלכה למרתף. “מצאתי פטיש וכמה מסמרים. ובהתרגשות גדולה קראתי את המכתב שכתב הדוד שלי, ובדקתי שאני עושה הכל נכון. הצמדתי את המזוזה אל הדלת. הוא כתב שצריך לנשק, אז נישקתי. ובאותו רגע נפלה עליי בעתה. התרגשתי כל כך מהמזוזה שקיבלתי, עד ששכחתי לבקש רשות. הסתכלתי על המזוזה וחשבתי- זה רק קלף קטן. מה יכול להיות גרוע בו? החלטתי להוריד את המזוזה, ולהחזירה לאחר רשות מהכומר”.

היה ממש ברור לה שהכומר יסכים, ולכן על אף השעה המאוחרת היא מיהרה למשרדו. את הבעת הדחייה שעלתה על פניו היא זוכרת עד היום. “לא רק שהוא לא הסכים שאקבע את המזוזה, הוא גם אמר לי כי ליהודים יש אמונות טפלות שאינן שייכות אלינו”.

טובה המאוכזבת חזרה לחדרה, והניחה את המזוזה במגירת הארונית שליד מיטתה. “שכחתי ממנה, אבל אני חושבת שזה נתן לנשמה שלי כח. בכל לילה, כשהלכתי לישון, היא הייתה ליד הראש שלי”.

בריחה לא מתוכננת

כאמור, כשהייתה טובה בת עשרים וחמש שנים, כשמאחוריה תשע שנות נזירות, היא קמה בוקר אחד והרגישה שהיא לא יכולה להמשיך להיות שם.

“פגשתי רב,” היא מספרת, “וכיוון שלא הכרתי יהודים ולא ידעתי דבר על היהדות, הוא הציע שימצא לי משפחה דתית בלונדון או במנצ’סטר, שם אוכל לשהות במשך שבועיים ולראות מה זה להיות יהודי. הסברתי לו שזה בלתי אפשרי. שכן מה יקרה לאחר אותם שבועיים? אחזור לכנסייה ויקבלו אותי בזרועות פתוחות? מלבד זאת, אפילו לצאת משם לחצי שעה היה מורכב ומסובך למדיי. אז שבועיים תמימים לא באו בחשבון.

“למחרת, כשהלכתי למקום עבודתי, מצאתי את עצמי מדברת עם הקדוש ברוך הוא. ביקשתי ממנו שיראה לי את הדרך הנכונה. הסברתי לו שאני זקוקה לעזרה כדי למצוא אותו. כשהגעתי למשרד, לקחתי מהמדף את הקונקורדנציה, והספר נפתח על הפסוק בתהילים: ‘סור מרע ועשה טוב’. מבחינתי- קיבלתי תשובה, אבל עדיין לא הלכתי לשום מקום. כל האנשים שהכרתי בחיי היו נוצרים, ואת הרב פגשתי חצי שעה אחת בכל חיי”.

שבוע וחצי לאחר הפגישה עם הרב הגיע תורה של טובה לשאת דרשה בכנסייה ביום השבת. “התעוררתי בחמש בבוקר, וכשמסביב שקט רגוע, החלטתי שהיום יהיה היום שאעזוב. וכיוון שהחלטתי ללכת, הזמן היחיד לבצע את זה היה באותו הרגע. לא ידעתי בדקה ההיא שאני יהודייה. מה שידעתי הוא שאלוקי אברהם, יצחק ויעקב לא נמצא בכנסייה. הייתה אפלה נוראה, שהרגשתי שהיא עוטפת את כל גופי, ומשאירה אותי ללא אוויר. זה היה מפחיד מאוד. בכנסייה אומרים כל הזמן שגיהנום לא מתחיל כשמתים, אלא כשבורחים מהכנסייה. אבל האפלה ההיא הייתה מוחשית כל כך, שהחלטתי שאני מוכרחה לתת ליהדות צ’אנס”.

היא לא חשבה ללכת לרב. ברור היה לה שמשפחה שתסכים לארח אותה לא אותרה בזמן קצר כל כך, ולכן החליטה לישון ברחוב עד למציאת פתרון. “בהשגחה פרטית מופלאה קיבלתי שבוע לפני כן מכתב מאמא שלי עם חמישה פאונדים. זה לא הרבה כסף, משהו כמו שלושים-ארבעים שקלים. היא ידעה שאין לי כסף, ושאם תשלח סכום גדול אמסור אותו לכנסייה. אבל חשבה שאם תשלח מעט כסף, אולי אחליט לשמור אותו לעצמי, וצדקה. את הכסף ההוא שמרתי, ואיתו יצאתי”.

היה לה את מספר הטלפון של הרב, אבל כשמסר לה אותו אמר לה שהיא יכולה ליצור איתו קשר בכל שעה משעות היממה, למעט ביום השבת. “לא ידעתי ששבת מתחילה ביום שישי בערב ומסתיימת במוצאי השבת, ולכן חיכיתי עד יום ראשון בבוקר לפני שהתקשרתי,” היא מספרת, “המקום היחיד שחשבתי שאוכל להתחבא בו עד אז היה במחסן של בית הדפוס בו עבדתי.

“בשש בבוקר נכנסתי לשם עם מפתח שהיה ברשותי, וישבתי בין הגרוטאות. ידעתי שאיש לא ייכנס לשם, והמתנתי ליום ראשון. בשבע וחצי בבוקר של יום ראשון התקשרתי לרב. אשתו הרימה את הטלפון, והתנצלה שהוא בבית הכנסת כעת. עניתי שהכל בסדר, ושאם יחזור עד תשע בבוקר- שיתקשר אליי. אחרי תשע זה יהיה ממש סכנה בשבילי, ולכן שלא יתקשר. היא שוב התנצלה, והסבירה שאחרי בית הכנסת בעלה הולך למסור שיעור, ולאחר מכן הם נוסעים למשך שלושה ימים ללונדון, כך שהיא לא חושבת שהוא יספיק להתקשר עד תשע. הרגעתי אותה שהכל בסדר. וחזרתי על כך שאם יגיע הביתה עד תשע ויתקשר- זה יהיה טוב. ואם לא- גם טוב”.

משלושה ימים לתשעה חודשים

חמש דקות לפני השעה תשע צלצל הטלפון, והרב עמד בצידו השני. “הוא התרגש מאוד,” נזכרת טובה, “הסברתי לו שברחתי, והוא אמר- ‘מצוין, תגידי איפה את, ואגיע לקחת אותך’. אלא שהיה ממש מאוחר, ואמרתי שמסוכן לי להמשיך להישאר שם, ולכן אשתמש בכסף שברשותי לאוטובוס. תיארתי לעצמי שהסכום יספיק למרחק של שעתיים וחצי נסיעה. הרב סיכם שאתקשר אליו כשארד, והוא יגיע לקחת אותי משם”.

לפני שנותקה השיחה היה לטובה דבר חשוב נוסף להסביר לרב. “אמרתי לו שאין לי כלום. הוא שאל למה אני מתכוונת, ועניתי: יש לי את הבגדים שעליי וחמשת הפאונדים. מלבדם אין לי דבר. בתגובה הוא הכריז שלא אדאג, כי אשתו תדאג לי לכל. נותר לי רק לבוא”.

היא באה. הרב מצא משפחה עם שבעה ילדים בלונדון שהמתינה לבואה של אופר- אישה העוסקת בעבודות בית ומטפלת בילדי המשפחה תמורת שכר ושהייה בביתם. האופר הייתה אמורה להגיע ללונדון ביום רביעי, ואם המשפחה הסכימה לקבל את טובה ביום ראשון, עד שתגיע האופר המדוברת. הרב קיווה שעד יום רביעי ימצא משפחה אחרת.

כמה זמן היית אצלם?

“תשעה חודשים,” מחייכת טובה, ובקול שלה יש מימד שובבי חמקמק, שגורם לי לפרוץ בצחוק. אני מחזירה אותה אל היום הראשון שלה בבית המשפחה, כדי להבין איך זה קרה.

“כשהגעתי, נראה היה שלא הכינו אותם לכך שהגעתי ישירות מהכנסייה. ואותי לא הכינו לכך שהם משפחה חסידית… זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי רב בעל זקן ארוך עם סירטוק- מעיל ארוך שחור. הרב שפגשתי קודם היה מודרני יותר, כך שהמראה היה שונה לחלוטין. הרגשתי כאילו הגעתי מהירח… כל חיי לא ראיתי אנשים שנראו כמותם”.

אם המשפחה הראתה לטובה את חדרה, ואמרה לה שכשתהיה מוכנה, תרד למטה לפגוש את הילדים. “אבל לא הייתי מוכנה,” נזכרת טובה, “הייתי מפוחדת מאוד”.

הזמן חלף, והיא ירדה בכל זאת. הכירה את הילדים, והחלה לעבוד. לקראת יום רביעי, כשהאופר האחרת הייתה צריכה להגיע, הבינה טובה שהיא בבעיה. שום משפחה לא רצתה לקבל אותה. “הייתי נזירה, וכולם פחדו,” היא מסבירה, “אם המשפחה נגשה אליי ואמרה כי הילדים אוהבים אותי, והם יודעים שאין לי מקום אחר ללכת אליו. לכן הם החליטו לבטל את האופר, ולהמשיך להעסיק אותי. ‘תוכלי להישאר כאן כמה זמן שתרצי, אבל אל תדאגי בינתיים,’ היא אמרה, ואני כמובן הודיתי לה על כך”.

רופא הרגליים של הכומר

כשהגיע יום שישי, שמעה טובה לראשונה על נרות שבת. “הגברת סיפרה לי שנשים וילדות מדליקות נר כששבת נכנסת, והכינה לי נר. היא אמרה שאני לא חייבת לברך, כי הם מבינים שהכל חדש ומוזר בשבילי, ולכן שאקח כמה זמן שנדרש עבורי. בהמשך היום התקשר הרב שהביא אותי לשם. הוא סיפר שהכומר מהקולג’ מצא אותו. גם זה היה סיפור. לכומר היה רופא רגליים יהודי. הוא היה היהודי היחיד שהכיר, ולכן כשהסתבר שברחתי, הוא התקשר אליו לבדוק אם הוא מכיר רב באזור. הרופא אישר, וסיפר שהרב הוא בן דוד שלו… הכומר התקשר לרב ואמר שהוא מבין שהוא סייע לי לברוח, ושהוא מבקש מאוד שישלחו אותי אליהם בחזרה, כי הם אוהבים אותי ומתגעגעים אליי. הרב ענה שהוא חושב שנדרש לי עוד זמן לחשוב, ולאחר מכן מיהר להתקשר אליי כדי לשמוע אם ענה כשורה.

“עניתי שהוא ענה בסדר גמור ותודה. וכשהורדתי את השפופרת הרגשתי אימה. פתאום הבנתי מה עשיתי, והחלטתי שעליי לחזור במהירות לכנסייה. חשבתי שאשהה בבית המשפחה בשבת. לא אצא מהחדר כל השבת, אסביר שאיני חשה בטוב, ולאחר מכן אסע בטרמפים בחזרה, כי כסף כבר לא נותר לי”.

ההחלטה גרמה לכך שרגיעה השתלטה עליה. “דיברתי עם עצמי בראש. ‘את יודעת,’ אמרתי לעצמי, את כבר פה. מה תפסידי אם תשתתפי בשבת כמו כולם? כך תוכלי להבין טוב יותר שאין אצל היהודים דבר בשבילך, וכשתחזרי לכנסייה, תשכחי מהם לנצח’. ההצעה שהצעתי לעצמי מצאה חן בעיניי, וירדתי למטה רגועה כדי לעזור לגברת”.

מתי מתקלחים?

אם המשפחה הציעה לטובה לגשת למקלחת, והיא סירבה. “חשבתי להתקלח כשאסיים לעזור לה. היא שבה והציעה לי להתקלח אולי שמונה פעמים באותו יום שישי, ובכל פעם אמרתי שהכל בסדר, אבל אסיים לעזור לה, ואז אלך להתקלח. כשסוף סוף היה הבית נקי ומסודר, והילדים לבושים, היא קראה לכולם להדליק נרות. כל הילדים הגיעו בריצה והיה רעש גדול. הייתי מבולבלת. בכנסייה, כשעושים משהו קדוש יש שקט מוחלט. כאן היה בלאגן. היה לחץ. היו צעקות. לא אהבתי את זה.

“נתנו לי גפרור, הראו לי איך להדליק ומה לומר, ועשיתי הכל באופן הטוב ביותר שיכולתי. ואז האמא הסירה את הידיים ואמרה בשמחה: ‘גוט שבת!’ ואני אמרתי ‘סוף, סוף, עכשיו אלך לאמבטיה’. התחלתי לדמיין את האמבטיה עם הקצף והבלונים. הייתי כל כך זקוקה לה. אבל היא אמרה- ‘אוי ואבוי, אני מצטערת כל כך… לא הבנתי שאת לא מבינה… ביקשתי ממך כל כך הרבה פעמים ללכת להתקלח, כי בשבת לא מתקלחים. אני ממש מצטערת, אבל אי אפשר עכשיו’.

“אין לך מושג איך הרגשתי. לא אמרתי כלום, אבל בתוך תוכי החלטתי שאתקלח ויהי מה. זו לא אשמתי. זו אשמתה! כעסתי כל כך… עליתי במהירות במדרגות, פתחתי את הדלת בעוצמה ואז קפצתי לאחוריי. בחדר הייתה אווירה אחרת. היה שלום באוויר, שאפשר היה ממש למשש. כל חיי לא הרגשתי שלום כמו שהרגשתי באותם רגעים. הרגשתי שאלוקי אברהם, יצחק ויעקב נמצא בתוך הבית הזה.

“יצאתי אל המבואה, ונשמתי מלוא ריאותיי את השלום. יותר לא רציתי ללכת למקלחת, כי לא רציתי לעשות משהו שיגרום לשלום הזה ללכת משם. ולא רציתי לחזור לכנסייה, כי ידעתי שאם אעשה את מה שהאנשים האלו עושים, אמצא את אלוקים כמותם.

“זה היה מדהים. כי הרי לא האמנתי בנר ההוא, ולא ניסיתי למצוא רוחניות באותו רגע. כל מה שרציתי לעשות זה להוכיח לעצמי שאין כאן כלום. זה מה שהיה בראש שלי. אבל כשהדלקתי את הנר, ובירכתי את הברכה, ה’ עשה את ההמשך והדליק את נשמתי. הייתי רחוקה כל כך, עד שלא היה איש שיכל לגרום לי להאמין שוב בחיי. והקדוש ברוך הוא כאילו חיבק אותי ואמר: זה בסדר, את לא צריכה…”

טובה מסכמת ואומרת כי זוהי הייחודיות של התורה והמצוות. “לא צריך להאמין, צריך לפעול. חצי שקל בקופת צדקה, הדלקת נרות שבת, אמירת פסוקי חומש- באותו רגע מתבצע חיבור באופן אוטומטי, קשר ישיר בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. וכשעושים מצווה, מקבלים מתנה. המתנה היא אמונה.

“בכנות, כמעט ארבעים שנים חלפו מאז, ואני עדיין לא יודעת איך זה קרה. הייתי באמת-באמת שם, והיום אני ממש-ממש כאן. זה נס. ואין לי מילים להודות לה’ על המסע שלי”.