אביה אושרי מימון

‘אבא! הכרנו רק לא מזמן. אני לא מבקשת ממך שום דבר. לא כסף, לא כבוד. אני רק מבקשת להתקרב אלייך ושלא תעזוב אותי. תראה לי את הדרך הנכונה. שמעתי שאתה מקרב את מי שמקריב. אני מקריבה את החיים שלי“.

זהו סיפורה של אביה אושרי מימון. סיפור מלא באתגרים ובהתמודדויות, אך מעל הכל ניצבת אמת אחת גדולה ומלאת אור. אמת שאין אפשרות להתעלם ממנה או לברוח מפניה. “החיים שלך בידיים שלך, אומרת אביה, “בכוח שלך להפוך כל דבר לטוב”.

אסתי לנצ’נר // מגזין אשת 15, ניסן תשע”ח

סוער בחוץ. אני סוגרת חלון מסיטה וילון ומכבה את האור. זהו, עכשיו טוב יותר! אני מתכרבלת עוד קצת תחת השמיכה. הקור הזה בלתי נסבל. שייגמר כבר החורף הזה! בעצם, על מי אני עובדת? נדמה שהסערה האמיתית מתחוללת בפנים. כאן, בלב אחד שמאיים להתפקע וראש שעומד להתפוצץ ממחשבות. “אביה! עד מתי תברחי מעצמך?” שוב הקול הזה צועק לי בתוך האוזן בטון צורמני. אני מנסה לעשות סדר במחשבות, מכינה את עצמי לעוד לילה של מלחמה. קרב שתוצאותיו ידועות מראש. רק לפנות בוקר אני מצליחה להירדם, מבינה ששוב נכנעתי.

לידת הלב

סיפור חייה המופלא של אביה אושרי מימון, אם לשלושה מנתניה, מלא באתגרים, בהתמודדויות ובאמת אחת, שאי אפשר לברוח מפניה.

“אם היינו נפגשות לפני שלושים שנים היית רואה מולך אביה אחרת לגמרי,” פותחת אביה. “היית פוגשת את אביה ה’רחוקה’, ה’נאורה’, זו שיודעת היטב מה היא רוצה מעצמה, וחיה את חייה על מי מנוחות באושר ובעושר”. היא גדלה בבית מסורתי כבת יחידה ומפונקת בין בנים. בית חם ואוהב עם כבוד ועם אהבה למסורת, אולם את המשך חייה בחרה לנהל בלי כל קשר משמעותי ליהדות. “הכרתי את בעלי בגיל צעיר מאוד ומיד ידעתי שמצאתי את שחיפשה נפשי. וכך, כשאני בת תשע עשרה וחצי התחתנו, בעוד שכל חבריי נמצאים עמוק בשירות הצבאי. התחלנו את חיינו כמשפחה צעירה והמזל האיר לנו פנים. בעלי היה איש עסקים מצליח, והרעיף עליי כל טוב שבעולם. יצאנו לחופשות, טיילנו בעולם, בילינו במסעדות יוקרה ואף זכינו לחבוק בן קטן ומתוק.

“חלפו עוד שנים. תומר בני הבכור היה כבן ארבע כשגיליתי שבקרוב נהיה הורים גם לבת. לאושרנו לא היה גבול. רקמנו חלומות לקראת הצטרפותה של תינוקת חדשה למשפחה. הרגשנו על גג העולם. הנה תכף נהפוך לזוג הורים לבן ולבת מתוקים ומטופחים,” נזכרת אביה.

ואז זה קרה. ערב פסח, חודש תשיעי. הציר הראשון מגיע ואחריו עוד עשרות. תכיפות הצירים מתגברת ומבשרת על הלידה הקרבה. ברגשות מעורבים של חשש מפני החוויה המתקרבת מצד אחד ואושר על האוצר אותו יזכו לחבוק בקרוב מצד שני, בני הזוג ממהרים אל בית היולדות.

“אני מותשת. עוד צעקה, עוד דחיפה והנה היא בחוץ. ולפתע, דממה. דממת מוות. החדר התמלא רופאים ורעש מחריש אוזניים ממלא את החלל אך קול אחד קטן ומתוק לא נשמע. זהו, זה נגמר. לידה שקטה קוראים לזה במונח הרפואי. ואני קוראת לזה לידת הלב. על חתיכה מהלב שלי, בשר מבשרי שנותרה שם והשאירה אותי כאן מרוסקת וכאובה.

“החזרה לשגרה הייתה כמעט בלתי נסבלת, פתאום הבית המאושר שלי היה נראה בעיניי שקט כל כך ועצוב. שקעתי בתוך עצמי, מנסה לאסוף את השברים. זמן רב לקח לי להתגבר על הטראומה הקשה. עד היום אני משתעשעת במחשבה על הבת היפה שהייתה צריכה להיות לי. זו שהייתה צריכה להיות היום בת שלושים ושש.

“לאט, לאט אספתי את עצמי, ואף זכיתי ללדת עוד שני בנים מקסימים, רועי ואורי. נראה שהחיים חזרו למסלולם. חיינו חיי אושר. לא היה חסר לנו דבר, והיהדות תפסה מקום שולי מאוד בחיינו. למעשה עד גיל שלושים וחמש הידע שלי בנושא שאף לאפס. למעט טקסי ברית ובר מצווה לבנים. קידוש בליל שבת והתייחסות סמלית לחגים לא ראינו כל קשר ליהדות”.

שובי הביתה

אחרי הלידה של בן הזקונים שלה, אורי, סבלה אביה מכאבי בטן חוזרים ונשנים. “חלף זמן ועוצמת הכאבים רק גברה עד שערב אחד נמצאתי מחוסרת הכרה בסלון הבית. הובהלתי למרכז הרפואי שם התגלה כי נותרו שאריות מהשלייה בחלל הרחם, מצב מסוכן המצריך התערבות רפואית. לא נותרה ברירה אלא לבצע ניתוח על מנת לנקות את גופי”.

מיד נקבע תאריך לניתוח חירום ואביה נמלאה בפחד מפני הבאות. “כשעה לפני תחילת הניתוח נשלחתי להתארגן. הסרתי מגופי את כל התכשיטים, הולבשתי בבגד לבן, הבטתי על עצמי במראה ונבהלתי. הרגשתי כמי שמובלת לקבורה. משהו בלב אמר לי כי זה לא הולך להיות ניתוח פשוט. הוכנסתי לחדר קר ועמוס במכשירים. אימי שהייתה לצידי שוחחה עם האחות שאמורה להיות איתי בניתוח. מסתבר שהן מכירות. האחות הבטיחה לה כי תשמור עליי ותדאג שהכל יסתיים בצורה הטובה ביותר. ‘היא כמו הבת שלי’ אמרה. אין ספק כי מילותיה של האחות המסורה הרגיעו אותי מעט.

“הדלת הכבדה נסגרה והניתוח החל. חומר ההרדמה הוזרק לגופי ותוך רגעים ספורים ראייתי היטשטשה, גופי הפך כבד ושקעתי בתרדמה. כעבור שניות ספורות פתחתי את עיניי חזרה. רק שהפעם לא ראיתי את הצוות מעליי. הופתעתי לגלות שאני צופה בהם מלמעלה. לא הבנתי מה קורה לי. כיצד זה ייתכן? האם אני חולמת? צפיתי במתרחש עוד זמן מה עד שלפתע חושך סמיך סגר עליי מכל הכיוונים. חושך מוחלט, דממה על טבעית ואוויר נעים מילאו את החלל. תחושה מוזרה, מעין שלוות עולמים שכזו, עטפה אותי. הרגשתי כיצד אני מרחפת לי בדממה. קלה כנוצה. עפה לי ברוח, חופשיה, משוחררת מהכל וריקה ממחשבות. בתוך כל החושך הזה נראתה לפתע נקודת אור מרוחקת שהלכה וגדלה ככל שהתקרבתי אליה. משהו באור הזה לא דמה לשום דבר שראיתי קודם. הוא היה מוחלט כל כך ומרגיע. ואני, כמו נמשכתי אליו, מונעת על ידי כוח עליון.

“האור הלך וגדל ולפתע מצאתי את עצמי בתוך מסדרון מואר ועצום בגודלו. כשלאורכו מוצבות עשרות דלתות. כמו בסרט נע עברתי דלת אחר דלת, מנסה לפתוח, מנסה להיכנס. אך כולן נעולות בפניי. משהו בתוכי כמה להישאר, תחושה של אושר ושל נעימות מילאו אותי. ורציתי לנצור זאת לנצח. עוד דלת נעולה ועוד אחת ואני ממשיכה לדלת הבאה בתקווה שאולי היא תפתח בפניי.

“המסדרון הגיע לקיצו ולפניי נגלה מחזה שמימי. מעין שלהבת אור עצומה מלאה בחום ובאהבה, משהו בה הזכיר לי את הסנה הבוער. שוב אני מרגישה אותה תחושת חמימות והרגשת שייכות נפלאה. משהו בי רצה לרוץ אל האור. להדבק בו ולהישאר לצידו. הכל סביב היה שקט כל כך ורגוע. לידו הרגשתי אהובה ורצויה יותר מאי פעם. לפתע דיבר אליי קול. הוא דיבר, אך לא במילים. אלא בשיח מופלא שהתרחש בתת מודע. הקול אמר: ‘חזרי, למה הגעת לפה? עדיין לא הגיע זמנך! חזרי חזרה!’

“התקשיתי לקבל את דבריו וביקשתי להישאר. לא רציתי להתנתק מהתחושה המוארת הזו. ‘חזרי! עדיין לא הגיע זמנך, יש לך שלושה ילדים למטה שמחכים לך, יש לך עוד הרבה עבודה לעשות. חזרי!’

אני זוכרת את עצמי מתווכחת, מתחננת, כמהה להישאר. טוב כל כך כאן, מושלם כל כך. איך אפשר לעזוב?! הקול אינו מוותר ודורש ממני לחזור לאחור. שאלתי את עצמי: מי זה? לאן הגעתי? אולי, אולי זה אלוקים?”

לא שוכחת

“בחוסר ברירה הסתובבתי בצייתנות לא אופיינית לי וחזרתי חזרה לחושך ולתהום הענקית הזו. נשאבתי חזרה אל תוך חדר הניתוח הקר. ושוב ראיתי את כל הרופאים מתרוצצים סביבי למטה. חזרתי אל תוך עצמי והתעוררתי מעורפלת. עודי מתלבטת האם זה היה חלום או שמא מציאות, ואני שומעת את האחות לוחשת לי. ‘מה עשית לנו? הצלחת להבהיל כאן את כל הצוות. מה הייתי אומרת לאמא שלך שם בחוץ?’ הסתכלתי עליה בחוסר הבנה. מסרבת להאמין שהחוויה שעברתי התרחשה במציאות. רק לאחר מעשה הבנתי שנקלעתי למצוקה וניתוח פשוט שהיה אמור לקחת עשר דקות בלבד נמשך כשעה.

“יצאתי מהניתוח מבולבלת, נבוכה ומלאת שאלות אך דבר אחד היה ברור לי. אני לא הולכת לשתף איש במה שעברתי. פחדתי שיצחקו עליי, שיחשבו שאני הוזה, שכן ידוע שיש תופעה של הזיות אצל אנשים שמתעוררים מהרדמה כללית. ידעתי שזה קרה במציאות ומילותיה של האחות היו לי לעד למה שעברתי, אולם נמנעתי מלדבר על כך”.

הזמן חלף ואביה ניסתה לחזור לשגרה ולשכוח. “רציתי כל כך לשכוח. הלוואי שגם הייתי מצליחה. לילות שלמים הסתובבתי ערה וחסרת מנוחה. משהו בתוכי דרש לחקור את עומק החוויה ואני סירבתי לו. חמש שנים נלחמנו. אני מול עצמי, כשכל קרב הופך מתיש יותר ויותר! עד שיום אחד החלטתי שהגיע הזמן לבדוק את הנושא. לאחר חקירה מעמיקה גיליתי שלחוויה הזו יש שם. קוראים לה מוות קליני. בעקבות הגילוי המדהים הגיעו גילויים נוספים. מושגים כמו: השגחה פרטית, גלגול נשמות ובורא עולם נעשו פתאום מוכרים כל כך. לאט, לאט החלה לכרסם בי ההבנה. יש בורא לעולם, הוא מנהיג אותנו כרצונו. יש תכנית אלוקית, יש מסלול ויש דרך שעליי לצעוד בה. עם ההבנה הגיעו גם התסכולים והקשיים. חיי החומר שלי היו עמוסים בכל טוב. היה לי כל מה שרק חלמתי עליו וחייהם של ה’שחורים’, ה’דוסים’. היו נראים לי שחורים, מיושנים וחד גוניים. בדיוק כמו הלבוש שלהם. בתוך תוכי שנאתי אותם ונחרדתי מעצם המחשבה לזנוח את חיי הטובים לטובת אורח חייהם הזר לי כל כך”.

אבל מהאמת אי אפשר לברוח. בטח לא מאמת מוחלטת שכזו. אביה החלה לחקור, לבדוק ולהתעניין האם יש אלוקים, האם חיים מעבר למה שאנחנו רואים. “חשוב להדגיש שהחשיפה ליהדות הקיימת היום בשפע רב לא היתה קיימת אז, לפני שלושים שנה,” היא אומרת, “כדי להגיע לכל דבר היה עליי להתאמץ ולחפש כך שהדרך התארכה בהתאם”.

ארבעה ימים, חיים שלמים

יום אחד התוודעה אביה לסמינר ‘ערכים’ לאקדמאים בבית וגן בירושלים. הסמינר הציע מגוון שיעורים והרצאות במלון לארבעה ימים. “לא היססתי ורשמתי את כל המשפחה. הגענו למקום וההרצאה הראשונה החלה. מצאתי את עצמי מרותקת. מרותקת כל כך שלא שמתי לב שלמעשה נשארתי לבד. בני משפחתי נרתעו מהסגנון ומהאווירה והחליטו לחזור הביתה. הם השאירו לי כסף, מכונית ומכתב: ‘אמא, אוהבים אותך, חזרנו הביתה. מקווים שתהני. ואם לא, את מוזמנת לחזור אלינו’. וכך מצאתי את עצמי מול ארבע מיטות ריקות מתלבטת מה לעשות. הגעתי למסקנה שאם הגעתי עד כאן לחפש תשובות אני נשארת כדי למצוא אותן. ובאמת. השתתפתי בכל ההרצאות, בלעתי כל מילה, שתיתי בצמא את הדברים שנאמרו. רציתי לדעת מה קורה בחיים שלנו מעבר למה שאנחנו רואים. חדורת מטרה חיפשתי הסבר ותכלית.

“פתאום הבנתי שאורח החיים שלי לא נכון. שאם אני רוצה להגיע למנוחת הנפש עליי לעבור שינוי מהותי. זו הייתה הבנה קשה, משהו בי אמר לי שהרב שעומד מולי צודק. יש אלוקים, יש מערכת של שכר ועונש ויש תורה משמיים, ואני? אני חלק אחד קטן מכל האנושות הזו בעולם.

“במשך ארבעת ימי הסמינר הרגשתי שאני בקרב של חיי. להישאר או לברוח? לקחת את החיים שלי לקראת שינוי או להתעלם מהקולות ולהמשיך הלאה בחיי הרגילים? אבל אני הרי בן אדם של אמת ועכשיו אני גם יודעת איפה היא נמצאת. אחד הדברים שנאמרו ואולי העיקרי שבהם שהביא אותי להחלטה שאני משתנה היה פסוק שנאמר מפיו של הרב ‘אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה’. מה? הילדים שלי יסבלו בגלל הטעויות שלי? מה הם אשמים בחטאים של ההורים שלהם?!”

אביה הגיעה להחלטה. “אי אפשר להתעלם מהאמת. פניתי לבורא עולם ואמרתי לו. ‘אבא! הכרנו רק לא מזמן. אני לא מבקשת ממך שום דבר. לא כסף, לא כבוד. אני רק מבקשת להתקרב אליך ושלא תעזוב אותי. תראה לי את הדרך הנכונה. שמעתי שאתה מקרב את מי שמקריב. אני מקריבה את החיים שלי. וזו ‘עקדת יצחק’ הפרטית שלי'”.

המסע של אביה התחיל, כשהיא אינה יודעת מאין להתחיל. “קניתי לי סידור והתחלתי להתפלל. בלא הדרכה מתאימה מצאתי את עצמי קוראת גם את האותיות הקטנות של ההסברים בצד… לאט, לאט למדתי כיצד נכון להתפלל.

“הדרך לא הייתה פשוטה. ואין happy end בו כל המשפחה שבה בעקבותיי. היו קשיים והתנגדויות, היו כעסים ומריבות. ככל שאני הגברתי הילוך והתקדמתי הם נסוגו אחור. עד שלבסוף הגענו לעמק השווה, הם משתדלים לכבד אותי ואני משתדלת לתת להם את המקום שלהם מבלי לכפות עליהם את מה שהם לא גדלו עליו”.

הרגע שחצה את חיי לשניים

הסיפור של אביה עוד לא הגיע לנקודת הסיום שלו. “עברתי הרבה בחיי אך דבר לא הכין אותי ליום בו נחצו חיי לנצח. אז, לפני שלוש עשרה שנים,” היא מקדימה, “בעלי היקר, האיש שחייתי לצידו בשלושת העשורים האחרונים, האיש שלי, אהבת חיי. יצא לעוד יום עבודה שיגרתי. ממנו לא שב. הוא היה איש עסקים מצליח ואף היה ממקימי רשת השווקים ‘שוק רמלה לוד’ ו’יריד המזרח’.

“באותו הבוקר הוא יצא לפגישת עסקים עם סוחרים ערבים, הוא בטח בהם ולא חשש להגיע לפגישה על אף המתיחות הגדולה ששררה אז בארץ ישראל – תקופת האינתיפאדה השנייה. אותם בני בליעל עשו לו מארב. וכשהוא הגיע למקום העסקה התנפלו עליו ורצחו אותו ביריות.

“אותו יום שהתחיל כרגיל הפך ברגע בודד אחד את חיינו לנצח. תומר שמע בתקשורת אודות הפיגוע ונחרד לגלות כי הנרצח הוא לא פחות מאביו היקר. הוא לקח את הרכב ופשוט טס לאזור הפיגוע. כשהגיע לשם לא נתנו לו להתקרב מיד. רק לאחר דין ודברים עם המשטרה הוא התקרב וזיהה אותו. את האבא שאהב כל כך. רק לאחר מספר שעות שבבית שורר אבל כבד הגיע צוות רשמי של המדינה להודיע לנו על הירצחו של יקירנו”.

שום דבר אחר כך לא דמה לחיים שהיו לפני כן. “הרגשתי שהשמיים נפלו עליי. ביום אחד הפכתי להיות אמא ואבא, לרגע לא יכולתי להרשות לעצמי להישבר. הייתי חייבת להיות חזקה בשביל הילדים שלי. הדבר היחיד שהחזיק אותי עם ראש מעל המים היה כוח האמונה העצום שקיבלתי בעקבות תהליך החזרה בתשובה שלי. יש משל נפלא שאני מחוברת אליו מאוד עם מסר חשוב לחיים: קבוצת נערים רצו ללעוג לרבם. הם תפסו פרפר וסגרו אותו בכף היד. שאלו הנערים ‘רבנו, פרפר זה חי או מת?’ הם תכננו ביניהם שאם הרב יגיד שהפרפר חי הם ימחצו אותו למוות ואם הרב יגיד שהוא מת ישחררוהו מיד לחופשי. וכך יכשילו את הרב. הביט בהם הרב ואמר ‘בידכם הדבר, חייו של הפרפר תלויים בכם’. וזה מבחינתי המסר מהסיפור שלי. החיים שלכן בידיים שלכן, בכוח שלכן להפוך כל דבר לטוב. חפשנה את האמת, היא קרובה הרבה יותר משחשבתן. כי כל עוד הנר דולק. אפשר עוד לתקן”.