מלחמת האפרוחים

בית המקדש והשכנת השכינה משמשים לא פעם כמשל אודות הקמת בית בישראל. אחד הבתים שהוקמו בצורה מופלאה הוא ביתם של צפורה ומשה. סיפור שעצם החסרתו מהתורה שבכתב מהווה את סוד הכוונה האלוקית.

ברוריה שכטר // מגזין 59, מנחם אב ה’תשפ”ב

על צפורה, אשת משה רבנו, נאמר: “למה נקרא שמה צפורה? שטהרה הבית כציפור” (שמות רבה א, ל”ב). סיפור נישואיה למשה הוא מרתק במיוחד. לשם הבנת הדברים נשתמש במילותיו של הילקוט שמעוני על התורה (קס”ח).

הקטע מתחיל במעט היסטוריה מדינית רוויית תככים: “בימים ההם נהיתה מלחמה בין כוש ובין בני קדם… ויצא קוקנוס מלך כוש להלחם בארם ובבני קדם, ויעזוב את בלעם הקוסם הוא לבן הארמי מפתור ושני בניו, ינוס וימברוס, לשמור את העיר, ודלת הארץ איתו. ויוועץ בלעם את עם הארץ למרוד במלך קוקנוס לבלתי בוא העירה. וישמעו אליו עם הארץ, וישבעו לו, וימליכוהו עליהם. ואת בניו הפקידו לשרי צבאות”.

מלך היה לבני כוש, וקוקנוס שמו. כאשר יצא להלחם עבור ארצו, השאיר שומר על העיר: בלעם. זה האחרון המתין לרגע שבו המלך קוקנוס יעלם מן האופק, ואז הציע לבני ארץ כוש למרוד במלכם. כדי למנוע מהמלך קוקנוס לחזור, הקיפו את העיר במכשולים רבים: “ויגביהו את החומות מאוד משני צידי העיר. מן העבר השלישי חפרו בארות רבות אין מספר – בין העיר ובין הנהר הסובב את כל ארץ כוש, ויבקיעו שם את מי הנהר. ומן העבר הרביעי קיבצו נחשים לרוב מאוד בלחשיהם ובכשפיהם, ואין יוצא ובא אליהם”.

מלך נבגד

כאשר המלך קוקנוס שב ממסעו, הוא גילה את עירו האהובה מוקפת בחומות, במים ובנחשים. קל להבין כיצד הרגיש הוא והרגישו הבאים איתו: הם בחוץ ובני משפחותיהם וכל רכושם בפנים. היה להם ברור שעם זדוני כלשהוא ניצל את העדרותם כדי לכבוש את העיר. “כאשר קרבו אל העיר, ויראו והנה שערי העיר סגורים. ויקראו אל השוערים לאמור: ‘פתחו לנו, ונבואה העירה’. וימאנו השוערים לפתוח להם במצוות בלעם הקוסם, ולא נתנום לבוא השערה”.

בפתח השער מתחוללת מלחמה בין המלך הנבגד וצבאו לבין השוערים. “ויפול מחיל קוקנוס ביום ההוא מאה ושלושים איש”. המלך קוקנוס החליט לשנות כיוון, ולחדור לעיר מצידה האחר. “ויהי ביום השני, וילחמו מעבר הנהר. ויבוא שלושים רוכבי הפרשים בימים ההמה, ולא יכולו. ויטבעו בתוך הבורות וימותו. ויצו המלך לחטוב עצים לעשות רפסודות לעבור עליהם, ויעשו”.

הרפסודות שעזרו לחיילים להתקדם לעבר העיר התגלו כרעיון לא מוצלח כל כך: “בבואם אל מקום הבורות היו המים מתגלגלים ברחים, ויטבעו ביום ההוא מאתיים איש על עשר רפסודות”. אך המלך קוקנוס עדיין לא אמר נואש, ועבר עם החיילים הנותרים אל הצד האחרון של העיר – המוקף בנחשים מכושפים. “ביום השלישי, ויבואו מצד הנחשים. ולא יכלו לגשת שמה. ויהרגו הנחשים מאה ושבעים איש. ויחדלו להלחם על כוש”.

משה המלך

עצוב ומובס ישב המלך קוקנוס, וקיים מצור נגד כוש. זה הרגע בו נכנס לסיפור משה. שבדיוק ברח ממצרים. “ומשה בן שמונה עשרה שנה בברחו, והימים אשר צר קוקנוס על כוש תשע שנים. ויהיה הבחור (משה) הולך ובא עמהם. ויאהב המלך והשרים וכל חיל המלחמה את הבחור, כי רב ויקיר הוא וקומתו כארז ופניו כצאת השמש וכח גבורתו כארי, ויהי יועץ למלך”.

בסיום תשע שנים חלה תפנית בעלילה. “ויחלה המלך את חליו אשר ימות בו… ביום השביעי לעת חלותו וימת, ויחנטוהו עבדיו ויקברוהו נכח שער העיר הפונה ארץ מצרים. ויבנו עליו בנין גדול, נאה וגבוה מאוד. ויכתבו עליו כל מלחמותיו וכל גבורותיו. ויהי אחרי השלימו הבנין, ויאמרו איש אל רעהו: מה נעשה? אם אמרנו – נלחמה העירה, ויפלו ממנו חללים רבים. ואם אמרנו נשב במצור, ושמעו כל מלכי ארם ובני קדם כי מת מלכנו, ויבואו עלינו פתאום, ולא ישאירו לנו שריד. ועתה לכו ונמליכה עלינו מלך, ונשב במצור עד תנתן העיר בידינו”. החיילים מגלים כי בלא מלך הם נתונים בבעיה גדולה. כל דרך שיבחרו בה תוביל בסופה למוות של רבים מתוכם. אם יחזרו להלחם בבני העיר המורדים, יפלו בקרב. ואם יעמדו במצור ללא מלך איתם, מלכים אחרים ינצלו את המצב להלחם בצבא הלא מאורגן. מסיבה זו, החליטו החיילים להמליך עליהם מלך. המלך הנבחר היה משה.

תכסיס חדש

“ומשה בן שבע ועשרים שנה במלכו על בני כוש. ויהי ביום השני למלכו, ויועדו כולם לפני המלך, ויאמרו לו: ‘אם על המלך טוב, הבה לנו עצה מה נעשה, כי זה תשע שנים לא ראינו את נשינו ואת בנינו ונשב במצור’. ויען המלך (משה) את העם, ויאמר: אם תשמעו בקולי, דעו כי תינתן העיר בידינו”. למשה יש תכסיס מלחמה חדש שלא נוסה עד כה. הוא מבקש מהחיילים מלאי הגעגועים ללכת אל היער, ולמצוא אפרוחים מבני החסידה. “וימהרו העם, וילכו היערה, ויעלו הברושים, ויביאו איש אפרוחו בידו”.

כשהיו האפרוחים בידיהם, החלו לאמנם לפעול בדומה לבני הנץ: לטרוף ולא רק לאכול גרגירים. כאשר גדלו האפרוחים מספיק, הגיע זמן הפעולה. “ויצו המלך להרעיבם ימים שניים, ויעש העם כן. ויהי ביום השלישי ויאמר המלך אליהם: ‘לבשו איש כלי מלחמתו בידו, ורכבו איש על סוסו, וקחו איש אפרוחו בידו, ונקומה ונלחמה בעיר – מקום אשר נחשים שם’. ויעשו כדבר המלך. ויהי בהגיעם אל מקום הנחשים, ויאכלום (האפרוחים) וישביתום מן המקום ההוא. ויהי כראות המלך והעם כי נשבתו הנחשים, ויריעו העם תרועה גדולה. וילחמו העירה ויתפשוה, ויבואו איש אל ביתו, אל אשתו ואל אשר לו. וימותו ביום ההוא מעם הארץ אלף ומאה איש מיושבי העיר, ומעם המצור לא מת אחד”.

בדרך מחוכמת זו מצליח משה להחזיר את חייליו לביתם, ובסיכום יום המלחמה מסתבר כי כל חייליו הגיעו בשלום. המתים במלחמה היו רק מקרב המורדים המופתעים. בלעם ובניו ממהרים לברוח ומוצאים מקלט במצרים, בין החרטומים שבדיוק מייעצים לפרעה להחיל את הגזירות כנגד העם היהודי.

סיום תקופה

בינתיים, משה בחכמתו שובה את לב העם, וכולם ממליכים אותו עליהם. הם מציעים לו את אשת המלך קוקנוס לאשה, כפי המקובל באותם ימים וכפי שנשבעו לו בעת הכתרתו. אבל משה “זכר את השבועה אשר השביע אברהם את אליעזר עבדו, לאמור: ‘לא תקח אשה על בני מבנות כנען’. וגם כה עשה יצחק בברוח יעקב מפני עשיו, ויצוהו ויאמר לו ‘לא תתחתן בבני חם’… ויירא משה מפני ה’ אלוקיו ויתהלך לפניו באמת בכל לבבו, ולא סר מן הדרך אשר הלכו בה אברהם, יצחק ויעקב”.

וכך יושב משה ומולך על בני כוש במשך ארבעים שנה. בעשרות השנים הללו הוא מצליח בכל מלחמותיו, וזוכה באהדת העם. “בשנת ארבעים למלכו, והוא יושב על כסא המלוכה והגבירה (אשת המלך קוקנוס) יושבת לימינו אצלו. ותאמר הגבירה אל השרים ואל העם: ‘הנה זה ארבעים שנה אשר מלך זה על כוש, ואליי לא קרב ואת אלוקי בני כוש לא עבד”. הגבירה פותחת את הקלפים בפני כולם, ומציעה להמליך את בנה, מונחם בן קוקנוס המנוח, בטענה “כי טוב לכם לעבוד את בן אדוניכם (המלך קוקנוס) מעבוד איש נכרי, עבד מלך מצרים”.

המהפך המלכותי מתבצע. בני כוש מחליטים להמליך את מונחם, אבל לא מעזים לשלוח יד לרעה במשה. “כי זכרו את את השבועה אשר נשבעו לו. ויתנו לו מתנות גדולות, וישלחוהו בכבוד גדול. ויצא משם, ויחדול ממלוך על כוש”.

רגע המפגש

בן שישים ושבע שנים היה משה בצאתו מכוש. “וילך משה מדינה (למדין), כי ירא (לשוב) מצרימה (למצרים), מפני פרעה”. כאן מגיע רגע המפגש בין משה לבין יתרו. משה מספר לו כיצד ברח ממצרים, שימש כמלך על בני כוש וגורש משם עם מתנות, אך יתרו לא מאמין. הוא מחליט לכלוא את משה מתוך מחשבה שוודאי נפלו אי אלו חוסר דיוקים בסיפור, וכנראה בני כוש מבקשים את נפשו ויגיעו לכאן במוקדם או במאוחר.

יתרו שכח לגמרי ממשה שכלוא בביתו. מי שלא שכחה אותו היתה ציפורה, שדאגה להגניב לו לחם ומים, וגם היתה זו שרעננה את זכרונו של אביה והביאה לשחרורו. “ויהי בהיותו עצור שמה, ותחמול עליו צפורה בת רעואל (יתרו), ותכלכלהו לחם ומים. ויהי מקץ עשר שנים, ותאמר אל אביה לאמור: ‘האיש העברי אשר כלאתו זה עשר שנים בבית הסוהר, ואין דורש, ואין מבקש עליו. ועתה אם טוב בעיניך, אבי, נשלח ונראה – אם מת ואם חי’. ואביה לא ידע כי כלכלתהו. ויען ויאמר רעואל: ‘הנהיה כדבר הזה, להעצר גבר בבית הכלא עשר שנים, ולא יאכל ויחיה?’ ותען צפורה את אביה לאמור: ‘הלא שמעת, כי אלוקי העברים גדול ונורא ומפליא להם בכל עת. הוא הציל אברהם מאור כשדים ואת יצחק מן החרב ואת יעקב מן המלאך בהאבקו עמו. וגם עם זה רבות עשה, ויצילהו מיאור מצרים ומחרב פרעה. גם מזה יכול למלטהו’. וייטב הדבר בעיני רעואל”.

ירדו האב והבת אל הבור לראות מה שלום משה. “ויראו, והנה האיש חי, ועומד על רגליו ומתחנן אל אלוקי אבותיו. ויוציאוהו מן הבור, ויגלחוהו, וישבנו את בגדי כלאו ויאכל לחם”. כשעמד בגינת ביתו של יתרו בדרכו החוצה, עמד משה להתפלל שוב לה’ ואז הבחין במטה ספיר נטוע בגינה. על המטה היה חקוק שם ה’ המפורש. משה ניגש אליו, “ויתלשהו, כהתלש עץ יער מסבכו. ויהי למטה בכפו”. מטה מיוחד זה היה מטה שהתגלגל מאדם הראשון, עבר מיד אל יד עד ליתרו, שנעצו באדמת הגינה. מאז איש לא הצליח להוציאו משם. יתרו הכריז כי מי שיוציא את המטה, יקבל את צפורה לאישה. אבל כל גיבורי הקיני שהתמודדו על התואר, לא הצליחו בזאת. “ויהי כראות רעואל את המטה בידו, ויתמה על ככה. ויתן רעואל צפורה בתו למשה. ומשה בן שבע שנים ושבעים שנה בצאתו מבית הסהר. ויקח צפורה המדינית לאשה. ותלך צפורה בדרכי בית ישראל, לא חסרה דבר מצדקת שרה ורבקה, רחל ולאה”.