שולי מועלם-רפאלי

“לא נראה לי שבחיי אלה, לפני שאגיע אל מול כסא הכבוד, אסכים להבין או לקבל את זה שהבעל שלי נהרג, אבל אני כן יודעת להגיד לעצמי ולכל מי שרוצה להתחלק איתי בזה, שברור לי שיש ה’ ושיש ניהול נכון לעולם. ברור לי שכל מה שה’ עושה הוא לטובה. אין לי ספק שיש תשובות לכל השאלות, רק שאני לא במקום הזה בכלל”.

שולי מועלם רפאלי, פוליטיקאית שכיהנה כחברת כנסת ויו”ר סיעת הבית היהודי, היא אישה שידעה הרבה תהפוכות בחייה: אושר גדול, אובדן ושכול, מאבקים וניצחונות. בכל מקום אליו היא הגיעה, גשמי או רוחני, תמיד חיפשה משמעות לחייה ולעשייתה. אני מראיינת אותה זמן קצר לאחר הולדת נכדה הראשון, אורי משה, ומנסה ללמוד ממנה על תעצומות נפש, על בחירה בחיים, על ייעוד ועל משמעות.

הדס צורי // פורסם במגזין אשת 17, סיון תשע”ח

מבראשית

שולי מועלם רפאלי גדלה בחיפה. ילדה שמינית מתוך תשעה למשפחה דתית לאומית שעלתה ממרוקו. “אני כבר נולדתי בארץ: הוריי עלו ארצה כשאמי הייתה בחודש השביעי,” היא מספרת, “מגיל ינקות גדלנו לעשיית החסד של הוריי, עם דגש על לימוד ועל השכלה: כולנו קראנו ספרים מגיל צעיר. בכל צהריים אכלו בביתנו שלושה אנשים עריריים. לפני שאנחנו קיבלנו אוכל, הם אכלו. אמי הייתה אשת חסד גדולה מאוד והייתה עמוק בתוך הבית, בעוד אבי היה “איש של חוץ”. תלמיד חכם שכל חייו למד וגם עבד לפרנסתו. במרוקו הוא היה סוחר בדים. פותח את החנות לכמה שעות בכל יום ובשאר הזמן לומד תורה. בארץ הוא עבד בעיריית חיפה וגם כאן סיים את עבודתו בצהרים ובזמן שנותר לו למד תורה ועסק בצרכי ציבור, הוא היה חזן ורב, וניהל בית כנסת במשך שנים ארוכות.

“כשהייתי בת ארבע עשרה אמי נפטרה באופן פתאומי, והיא בת חמישים ואחת. כמובן שזה השפיע על חיי ועדיין משפיע עליהם, כל יום אני חשה את החלל. לאחר שאימי נפטרה, אבי, שהיה, כזכור, איש שמרבית יומו פעל מחוץ לבית, העביר את רוב מרצו ואת עשייתו הביתה. הוא הפך להיות העוגן של הבית והתווה קו ברור של בחירה בחיים: לא ויתר על כלום והתעקש להשתתף בשמחות, גם פיזית וגם נפשית, כדי להכניס משמעות לחייו, לפעילותו ולחיינו. הוא הקפיד מאד על החינוך, כך שלמרות השוק שחווינו והשינוי מן הקצה אל הקצה, המשכנו להיות משפחה חזקה מאוד בזכות אבי ובזכות אחיי הגדולים, שלקחו אחריות על הבית יחד אתו. אני חושבת ששנים רבות מאוחר יותר, כשאיבדתי את בעלי, ההשראה שלו מהימים ההם נתנה לי את הכוח ואת הבהירות לבחור בחיים”.

את חושבת שהאובדן הגדול והטראומטי הזה נתן לך יותר עוצמות וכוחות?

“אני בטוחה שכן, כי זה מעורר שאלות ברמה האישית והאמונית. זה מחייב דיוק של החיים, כך שאין לי ספק שזה נתן הרבה מאד כוח. לצערי, הכוח אינו חוסך את הכאב, את הגעגוע ואת התדהמה. האובדן הוא פה, הוא לא הולך לשום מקום והוא גדול ונוכח”.

“שולי, מועלם נהרג ואת בוחרת לחיות!”

את בעלה הראשון, סגן אלוף משה מועלם ז”ל, הכירה שולי בגיל עשרים ושתיים. “הייתה לנו זוגיות מורכבת כי אני דתיה ומאמינה מאד והוא היה רחוק משמירת מצוות. הייתי בטוחה שזה עניין של זמן עד שהוא יחזור בתשובה ויצטרף אליי אבל לא, הוא לא חזר בתשובה… למרות השוני והקושי, ולמרות המורכבות הזו החלטנו להתחתן ולנסות להקים משפחה. עבורנו נרשמה הצלחה, בין השאר בשל העובדה ששנינו הבנו שכל אחד יצטרך לתת מעצמו ולוותר בשביל “הביחד” הזה. קיימנו בית דתי שומר שבת, כשרות וטהרה, אבל הוא לא היה איש דתי”.

השוני עליו מדברת שולי הוא בעניין מהותי מאוד. ואני תוהה, איך מצליחים לגשר על פער כזה?

“היה ברור מהתחלה שהבית מתנהל כבית דתי וזה עזר לי מאוד,” מסבירה שולי, “גם היכולת שלי לקבל את העובדה שזה בעלי ושהוא לא ישתנה – עזרה מאד. הפנמתי שבדבר שאני מגדירה כהכי מהותי בחיי – הוא שונה ממני. לקח לי זמן לקבל את זה, אבל ברוך ה’ היו לנו חיים טובים מאוד. ולצערי, קצרים מאוד יחד, כעשר שנים בלבד. בעלי היה איש צבא אך, לשמחתי, רוב חיינו המשותפים הוא היה בבית: הוא למד ארבע שנים הנדסת חשמל ובסוף הלימודים חזר לצבא, שאת השירות בו הוא אהב מאוד. הוא נהרג כשהיה מג”ד בגולני, בתאונה מבצעית הידועה בשם “אסון המסוקים”, כאשר שני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר יישוב בדרך ללבנון וכל 73 החיילים שהיו עליהם נהרגו. בעלי היה הקצין הכי בכיר שנהרג, הוא היה מפקד המבצע ומפקד הגזרה”.

באותו זמן הייתה שולי אם לשתי בנות קטנות. “על האסון שמעתי בפעם הראשונה מאחי, שהתקשר לספר ששני מסוקים התנגשו והתרסקו בצפון,” היא נזכרת. “באותו רגע היה לי ברור שבעלי נהרג. אמרתי לעצמי בקול את מה שאני חושבת שהוא המשפט החשוב ביותר בחיי הבוגרים: ‘שולי, מועלם נהרג ואת בוחרת לחיות!’ אין לי הסבר מושכל למה ומה בדיוק הביא אותי להגיד את זה, אבל כנראה, הייתה לי תחושה פנימית שלמול מה שקרה, צריך לבחור באיזשהו כיוון… אם יש נקודה שממנה אני מושכת חוט ישיר לכהונה שלי בכנסת, זה הלילה של אסון המסוקים. אותה בחירה בחיים, האמירה הברורה של לבחור בייעוד ולא בגורל, ללכת קדימה ולמעלה. כמו שאמרתי לך קודם, בקשר לפטירה של אמי, זה בעצם שני קוים מקבילים: קו של עצב, של כאב, של געגועים ושל תחושת החמצה שרק הולכים ונהיים קשים עם השנים וקו שני של בחירה בחיים משמעותיים, להיות משמעותית לעצמי ולסביבה, כמו קודם ויותר. ניסיתי לשאול את עצמי “לשם מה הבעל שלי נהרג”, כי… “למה הוא נהרג” ו”למה זה קרה”… אלו הן שאלות שאין לי יכולת לענות עליהן. זה חייב אותי לשפשף שוב, שפשוף גדול את השאלות האמוניות. בכלל, בחיים, כשקורה משהו קיצוני, שמח או עצוב, את לא משתנה, את רק מקצינה את מי שאת, את מי שהיית גם לפני כן. כיוון שגם קודם הייתי אישה פעילה מאוד, אז אחרי האסון נהייתי עוד יותר פעילה”.

באילו תחומים?

“נהייתי פעילה מאוד בקרב משפחות שכולות, בהתחלה עם המשפחות שיקיריהם נהרגו באסון המסוקים ואחר כך עם משפחות שכולות בכלל, עם אלמנות, עם יתומי צה”ל ונפגעי טרור, כאלו שנפטרו ממחלות ומתאונות. האובדן הוא אותו אובדן, ההתמודדויות הן אותן התמודדויות והכוחות שצריך למצוא מבפנים הם אותם כוחות: לבחור בחיים, לבחור לראות נקודות של אור. מהרגע שמועלם נהרג, הודיתי לה’ מאוד על שני דברים: האחד – שבעלי נהרג במקום שהיה בשבילו שלם. הוא היה יכול לומר בפה מלא: ‘חייתי חיים שלמים’. הבית היה אצלו במקום הראשון, אבל הצבא היה שלמות גדולה מאוד בשבילו, זו הייתה השליחות שלו והוא מילא אותה באהבה גדולה. הדבר השני שהוא משמעותי מאוד, כמובן, זו הברכה שהוא השאיר לי – שתי בנותיי היקרות. את הילדות שלי לא עניינו כל מיני שאלות או תהיות, קו של עצב, קו של שמחה וקו של בחירה בחיים. הן היו בנות חמש וחצי ושנתיים וחצי והן רצו לחיות חיים רגילים. מלבד זה שהאימהות הכריחה אותי להמשיך בשגרה ובנורמליות, הרגשתי שזה מיוחד שבעלי זכה להתחתן ולהיות אב לשתי הבנות, שהן ההמשכיות שלו בעולם”.

אמרת שהאובדן ותחושת ההחמצה מתחדדים עם השנים. יש לך על זה דיאלוג עם ה’? האם יש נחמה?

“אני לא יודעת אם אני מחפשת נחמה. לא נראה לי שבחיי אלה, לפני שאגיע אל מול כסא הכבוד, אסכים להבין או לקבל את זה שהבעל שלי נהרג, אבל אני כן יודעת להגיד לעצמי ולכל מי שרוצה להתחלק איתי בזה, שברור לי שיש ה’ ושיש ניהול נכון לעולם. ברור לי שכל מה שה’ עושה הוא לטובה. אין לי ספק שיש תשובות לכל השאלות, רק שאני לא במקום הזה בכלל. עם זאת, אני אישה שמחה מאוד, ברוך ה’. מועלם נהרג וזה עצוב מאוד, אבל הוא יהיה לנצח הבעל שלי, גם עכשיו, כשהתחתנתי שוב וילדתי שתי בנות נוספות ויש לי ברוך ה’, בעל שני מקסים ונפלא”.

שולי התחתנה בשנית כשבע שנים לאחר אסון המסוקים. “כיום, אני אמא לשבעה ילדים: בעלי השני הביא לביתנו המשותף שלושה ילדים, אני הבאתי שתי בנות ונולדו לנו ביחד עוד שתי בנות”.

כנסת ישראל

הדרך לחיים הפרלמנטריים עברה גם היא בתוך השכול. “במשך ארבע שנים ניהלתי מאבק בכנסת, עוד לפני שהייתי ח”כ, על הזכויות של אלמנות צה”ל, כדי שהן תוכלנה להתחתן מבלי לאבד את הזכאויות שלהן. זה היה מאבק קשה וכואב, מכיוון שהחוק קבע שאלמנת צה”ל שנישאת בשנית, מאבדת את כל זכויותיה. מה שהביא למצב שבו אלמנות לא דתיות חיו עם בן זוג ללא נישואין כדי לא לאבד את הזכויות, ואלמנות דתיות שנישאו בשנית, איבדו את זכויותיהן. בתום ארבע שנות מאבק, הצלחנו לשנות את החוק ואז הבנתי שאני רוצה מאוד להיות חברת כנסת, כי זה מקום משמעותי מאוד לחברה הישראלית, לעם ישראל ולעולם היהודי כולו. זמן לא רב אחר כך, בשנת 2012, קיבלתי פניה מאורי אורבך ז”ל, שהיה ח”כ בעצמו, להצטרף לקבוצת חשיבה בנושא: שינויים בפוליטיקה הציונית דתית”.

הרבה אנשים רוצים להיות חברי כנסת ולא מגיעים לזה. איך את הצלחת?

“תראי, איש לא נולד חבר כנסת או הופך לזה בן לילה. כשמסתכלים אחורה, על רזומה של ח”כ, בדרך כלל מגלים שהוא היה איש אקטיבי ועסק בצרכי ציבור לאורך רוב חייו הבוגרים. גם אני הייתי מעורבת בהמון רעיונות ובשינויים טובים ויפים שביצעתי. השוני המשמעותי הוא שבכנסת זה הופך להיות ברמה הלאומית. זה לא קורה מעצמו. זו עבודה קשה וצריך להאמין בזה, לרצות את זה ולהיות בזה לגמרי. עוד עניין חשוב ביותר הוא התמיכה של המשפחה. בלתי אפשרי בעיניי להיות חבר כנסת מבלי שהמשפחה שלך תומכת במהלך”.

המשפחה חשובה מאוד בתהליך בעיניה של שולי, וכשאנחנו דנות ב”זמן בית” שנותר לה, היא מחייכת. “זו גם החלטה של בעלי, שתומך מאוד בזה וגם של ילדינו. מבין שבעת ילדיי יש שיותר מחוברים לעשייה שלי ויש שפחות, אבל הם שמחים כשהם רואים שאני עושה משהו שהוא טוב ושהוא חשוב לי וחשוב גם ברמה הלאומית. ילדיי תמכו בזה והיו שותפים לזה. נכון, לא כולם מתלהבים מהחשיפה שזה מביא להם, אבל זהו ערך גדול בעיניי, שאמא או אבא שלך חבר כנסת. בעיניי זו זכות גדולה. וכשמעבירים זאת כך לילדים, אז ככה הם גם תופסים את זה.

“זה טוב שכשאדם מתעסק בדברים גדולים מאד, מעביר מיליונים ממקום למקום, שומע דברים סודיים מאד כמו בוועדת חוץ ובטחון שבה אני חברה, יש מה ויש מי שיזכיר לו את הנורמליות, כי זה מה ששומר עלינו בקרקע. צריך להיות קודם כל בן אדם – מענטש. אין מצב שלא תהיה בן אדם אבל תהיה ח”כ מדהים. זה לא עובד. אסור לאבד את הרגישות לאנשים הפשוטים, לכאלה שיש להם צרות. תפקידי בין השאר הוא לעזור להם. רוב חברי הכנסת והשרים עובדים בלי הפסקה בשביל הציבור הישראלי. אפשר לחלוק על הדעות שלי ולומר שאם אני פועלת עבור ההתיישבות ביהודה ושומרון אז זה לא בעבור כלל הציבור, אבל הוויכוח הוא על מהות העניין ולא על המאמץ הרב שאנו משקיעים בעבודתנו. על כך אין חולק. בעיניי, אנחנו זוכים פה לכל כך הרבה דברים גדולים! אנחנו זוכים לחיות בדור של גאולה! הגיעו לכאן מיליון יהודים מרוסיה, אחרי ששנים לא נתנו להם לבטא את יהדותם ויותר מכך, ניסו לדרוס את היהדות. והם מגיעים לכאן ומחוללים שינויים הגדולים במדינת ישראל. העלייה הזו קיבעה פה דמוגרפיה: היום ברור לחלוטין שיש פה רוב יהודי. בכל העולם המערבי מספר הלידות הולך וקטן. רק פה מספר הלידות הולך וגדל וזה נס! אם לא רואים את כל זה ולא מודים לה’ על זה – חוטאים חטא גדול לאמונה בה'”.

“כנפי רוח”

שולי מדברת על אמונה ועל לימוד תורה, ואני מתעניינת כיצד היא מתחזקת את הנשמה ואת הפן הרוחני בחייה. “בעיניי, אי אפשר להיות איש ציבור בלי לתחזק רוחניות, כי הכוח נגמר מהר מאד… אני אישה אמונית. גם אם אגיע בארבע בבוקר, לפני השינה, תמיד אקרא משהו. בשבת אני משתדלת מאוד ללכת לשיעורים, להקשיב לדברי תורה בכל הזדמנות וגם לשלב בנאומים שלי דברי תורה והגות מארון הספרים היהודי. יש מקומות שאני מוזמנת אליהם ואני באה לדבר והולכת ויש אירועים שאני מראש מחליטה שבהם אני נשארת. לא מזמן היה אירוע לנשים שאותו פתחתי. אחריי דיברה הרבנית ימימה מזרחי והייתה הופעה של הזמרת דין דין אביב. החלטתי שלכבוד הערב הזה אני מפנה את הלו”ז ונשארת בו כי אני צריכה חיזוק לנפש שלי. לא תמיד אפשר להספיק את כל מה שרוצים אבל לכיוון יש חשיבות גדולה מאוד. והכיוון שלי הוא לבנות קומה רוחנית בכל מה שאני עושה”.

לפי מה שאני מבינה, את עובדת עם המון רגש. אין לך מעטפת קשיחות שהרבה פוליטיקאים עוטים על עצמם, גם כדי להגן על עצמם מהביקורת ומהחשיפה. איך את שומרת על עצמך?

“להיות ח”כ מוציא ממך את כל הקישקע. לפעמים אצעק ולפעמים אבכה ורוב הזמן אעבוד באופן ענייני ובתכליתיות. איני מסתירה לחלוטין את מי שאני ואת הרגשות שלי. לפני כחודש נולד לי הנכד הראשון! באתי לכנסת ביום שני ואמרתי לכולם: ‘נולד לי נכד ראשון!’ הדיון באחת הועדות נפתח בברכה שבירכו אותי וכשעליתי לדבר במליאה, ח”כ יצחק ועקנין, שניהל את המליאה, בירך אותי בפני כולם. לא נוכל לתפקד בלי הרגש והחיבור לחיים האישיים. להגיד לך שאני לא נפגעת לפעמים? ברור שכן. כשח”כ אלעזר שטרן אמר עליי שאני מקריבה את חיילי צה”ל, המליאה כמעט עלתה באש מרוב העצבים ומרוב הבכי שלי… (שולי פרצה בבכי במליאה וקראה לעברו: “כבר הקרבתי חייל צה”ל אחד, את הבעל שלי, תתבייש!” ה.צ.). לכל אחד יש את הקווים האדומים שלו. רוב הזמן אנחנו ענייניים וגם מתייחסים בחברות האחד אל השני”.

הנכד הוא בנה של נועם, בתה הבכורה של שולי ושל בעלה הראשון. “זה וואו! מרגש ומשמעותי ביותר שיש המשכיות של מועלם בעולם. זה דבר גדול. קוראים לו אורי משה. היינו הרבה שעות יחד במהלך הלידה. כשהבת שלך יולדת את נמצאת רק במקום של חסד. אין שם שום דבר אחר. זו חוויה מדהימה”.

על מה את מתפללת הכי הרבה?

“על הילדים שלנו”.

ועבור עם ישראל?

“אחדות”.

לסיום, האם יש לך טיפ שבעינייך הוא חוכמת חיים צרופה ואת יכולה להעניק אותו במתנה לקוראות אשת? משהו שנותן לך כוח?

“לבחור לראות כל הזמן נקודות של אור, לא משנה כמה חושך יש. זה משנה את כל החיים. לנסות להיות במקום שהוא משמעותי לך ולסביבתך. כל הזמן לחפש משמעות”.