תמנה המתנה

“בלילה אחד נכנסו לבית שוטרים, ובנשקים שלופים עצרו את שנינו”

כשתמנה בוהדנה-לוי מאפשרת הצצה למסלול חייה המרתק, ניתן לראות את החוט המקשר בין תחילתו של המעגל לבין הנקודה הנוכחית שבה היא נמצאת. אבל מה שבאמת מיוחד הוא שהיא פיתחה את האמונה ואת הרגש היהודי תוך כדי התהליך. “תמנה היא מתנה,” אומרת הרבנית חני שמולביץ, שמקשרת בינינו. ולאחר היכרות קצרה אני מסכימה לגמרי עם משחק המילים היפה הזה.

רחלי דיקשטיין // מגזין אשת 60, אלול-תשרי תשפ”ג

תמנה בוהדנה-לוי היא מאמנת לאורח חיים בריא CBT ומייסדת מרכז אור חנה בעמק. במקביל היא ממשיכה בעבודתה בחברה קיבוצית עם משרת שיווק בינלאומי. אנחנו חוזרות אל ימי ילדותה, והיא מספרת כי נולדה בכפר רופין, קיבוץ מנותק מיהדות בעמק המעיינות, לאמא אמריקאית ולאבא ירושלמי. “ההורים שלי הגיעו לקיבוץ מתוך רצון להעניק לנו את החינוך הטוב ביותר בסביבה יציבה ותומכת,” היא מספרת, “אני חושבת שהייתי התינוקת הראשונה שלא נכנסה ללינה משותפת, עקב כניסת מודל הלינה המשפחתית”.

בימים ההם היה חדר אוכל משותף וכן התייחסות קיבוצית לשבת ולמועדים: חגיגה מנותקת מדת ומהלכה. “זיכרון ילדות חזק מאוד שלי הוא אפיית חלות לכבוד שבת,” מפרטת תמנה, “אלו היו חלות טעימות במיוחד, אבל לא ניפו את הקמח ולא הפרישו חלה; את הנרות הדליקו לאחר צאת הכוכבים, ובמילים אחרות התייחסו לשבת ולמועדים כחלק מהתרבות ולא כחלק מהדת”.

שבע שנים מלאות אידיליה חלפו, ואז הוריה פירקו את החבילה. “זו היתה רעידת האדמה הראשונה שחוויתי בחיי,” אומרת תמנה בכנות, “אמא שלי נאלצה לעזוב את הקיבוץ בשלב מסוים. אבא שלי נלחם על האבהות שלו, וגידל אותנו בקיבוץ, אבל כילדה בכורה זה לא היה קל. כיהנתי קצת כאמא לאחותי שצעירה ממני בשלוש שנים. אמא שלי הגיעה לבקר פעם בשבועיים, אבל זו נוכחות אחרת. מה גם ששני הוריי היו עסוקים בהתמודדויות חיים, כל אחד בחזית שלו, ומה שחוויתי מהצד היה הרבה לבד עם עצמי. ההתמודדות עם החברה כללה ריחוק ובאופן כללי לא היו לי כלים רגשיים וחברתיים מפותחים. בעיקר חשתי שאין לי על מי לסמוך ואין עם מי לדבר…”

אולי בשל הרקע הזה, אחד מהדברים הראשונים שחיברו אותה עם בעלה היה שולחן השבת המשפחתי והחם שבבית הוריו. “זה משהו שהיה חסר לי, ואצלו כבן למשפחה ברוכת ילדים זה בלט מאוד,” היא מתארת.

חלום אמריקאי

בהיותה בת תשע עשרה, כשהיא מחזיקה במקצוע סייעת לרופאת שיניים, עברה עם בעלה לארצות הברית. “עם אלפיים דולר בכיס,” היא מחייכת, “זה היה דבר רגיל לגמרי בעינינו, למרות שהיום זה נשמע מופרך. כל בני גילי לקחו את התיק ויצאו לטייל. אני הייתי מיושבת, ובחרתי לצאת לעבוד. הגעתי עם תכנית מדוקדקת כיצד להשתקע בארצות הברית, אבל לא היה לי מושג כמה קשה זה להקים משהו מכלום. צריך להבין שזו תקופה בלי ווייז, בלי מידע זמין לאן להגיע או היכן מסוכן להיות. הדרך לגילוי עברה בכיתות רגליים, והיא זימנה לי לא מעט סטירות. ברוך ה’ שאנחנו בסדר. פעלתי ממקום תמים: ילדת קיבוץ עם השכלה שבאה לאמריקה עם חלום ללמוד ולעבוד ובטוחה שהכל יהיה בסדר…”

כדי להדגיש כמה ידע היה חסר לה להתערות במקום החדש, משתפת תמנה בדוגמאות קטנות דווקא. “לא ידעתי שכשנוסעים באוטובוס צריך להכניס למכונת התשלום את הסכום המדויק. שילמתי בשטר של עשרה דולרים במקום בסנטים בודדים, וכששאלתי מה עם העודף, הנהג הפנה את תשומת ליבי לשלט שבו כתובות ההוראות. רק אז הבנתי שבשל הוראות אבטחה הנהגים לא מחזיקים מזומן. מיותר לציין שהשטר לא הוחזר לי… הייתי צריכה ללמוד לנהל חשבון בנק וללמוד היכן לפתוח אותו היה עליי להתמודד עם מזג אוויר סוער וקשה, כחלופה לבריכה ולשמש הקיבוציים, אבל בעיקר הייתי צריכה להתמודד עם סוג חברה, שבארץ לא הייתי בוחרת להיות בה. זה גרם לי להרגיש יותר את הבדידות שלי. עם זאת, בער בי רצון לגלות את החיבור לאמת, לגלות את העתיד… כאן חוויתי חוויה מטלטלת במיוחד, כאשר חברה גויה המליצה לי ללכת למגדת עתידות. זה נשמע מופרך היום, אבל בעולם של הגויים זה היה שגרתי… הניסיון שלי לגעת בעולם רוחני היה דרך השלוחה הלא נכונה ונכוויתי בגדול. לצערי הרב, האישה הזאת ניצלה את המצב הרגשי המעורער שלי ואת התמימות שלי וסחטה ממני כספים רבים. הרבה מעל המצופה. היום אני יודעת שאין ברכה בעבודה בשבת, וכך כל הכספים שעבדנו עליהם ויותר מהם נלקחו על ידה. גם החיפוש במקומות זרים התגלו כשקר. וזה בעצם היה אחד מהניסיונות הקשים וחלק מהנפילות שהיו כדי לגלות כנראה משהו עמוק, פנימי ואמיתי יותר”.

כלא פדרלי

בשלב מסוים הבינה תמנה כי אם היא מעוניינת להגשים את חלום הלימודים, היא צריכה להפחית את זמן העבודה. להפסיק לעבוד לא בא בחשבון, משום שהיה לה צורך ממשי במשכורת שתחזיק אותה. “חיפשתי עבודה עם גמישות גדולה יותר מאשר מרפאת השיניים,” היא מתארת, “משהו שאוכל לעבוד בו שלושה ימים בשבוע ולהקדיש יומיים נוספים ללימודים”.

העבודה החדשה היתה חברת הובלות. “התפקיד שלי היה לקבל שיחות מלקוחות פוטנציאליים ולשלוח הצעות מחיר בהתאם לפירוט שנמסר,” היא מרחיבה, “בונוס נלווה היה העובדה שהיתה זו חברה ישראלית, וזה היה נראה רעיון טוב לאחר שתקופה ארוכה הייתי מוקפת באמריקאים בלבד. למרות זאת, לאחר כשלושה חודשים עזבתי, כשהבנתי שמשהו לא כשר שם. לקוחות התקשרו להתלונן שהם לא מקבלים סחורה או שהמחיר עלה במפתיע. הרגשתי שלא מתאים לי לעבוד ככה”.

החושים שלה הוכיחו את עצמם כמחודדים במיוחד, כאשר כעבור שנה היא ובעלה נעצרו בשל אותה עבודה. “אין מילים שיכולות לתאר את התדהמה ואת הפחד מהלא נודע. בלילה אחד נכנסו לבית שוטרי FBI בדפיקות חזקות ובנשקים שלופים ועצרו את שנינו. הכלא הפדרלי היה שוק מוחלט עבורי. פגשתי נשים מעולם הפשע, שרואים רק בסרטים… לא הבנתי איך זה שייך אליי. איך הגעתי לשם. היתה לי תחושה שאיבדתי את העתיד שלי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: ‘מי חשב שיעצרו אותי. הפחד הכי גדול שיש לי זה לחלות במחלה’. זה היה זמן מטלטל בהחלט”.

ביחד עם החושך, מצאה תמנה גם הרבה אור. “התקופה ההיא אפשרה צמיחה,” היא אומרת, “בתוך המערבולת סביב המעצר, המשפט, הריחוק מבעלי, התחלתי לחשב מסלול מחדש. אמא שלי הגיעה לעזור, ונוצר בינינו חיבור שמעולם לא היה לנו. התמיכה שלה לא היתה מובנת מאליה. בתוכי ידעתי תמיד שכשאצטרך אותה, היא תגיע, וזה היה אור גדול לראות שכך אכן היה”.

מלחמת חיים

המשפט הפדרלי גרר סילוק של בעלה מארצות הברית. “בחסדי ה’ שחררו אותי מהמעצר. זה לא היה צריך להתרחש על פי טבע,” היא אומרת, “השופטת בחרה לשחרר אותי למעצר בית תוך בקשה שאעביר מספר הרצאות לאחרים, למה חשוב לעזוב חברה כשמריחים תקלות, ובעיקר לדווח עליה. זה היה משהו שאפילו בחלומות הכי ורודים עורך הדין הפדרלי שלי לא צפה שיקרה”.

האירוע הזה גרם לתמנה להבין כי יש בה כוחות גדולים מאלו שידעה עליהם. “אילולא האירוע הזה לא היינו חוזרים לארץ, ככל הנראה. אני זוכרת את הימים ההם כהתנפצות של כל הרצונות ושל כל החלומות. בתקופה זו כבר הצלחנו להתבסס בארצות הברית, והרגשתי שאני נאלצת לחזור למקום חסר עתיד, ללא חיבור וללא משפחה. גרנו בבית חמותי, שהיא אישה לבבית ומדהימה, אבל מגורים בבית שאן היו קשים לי מבחינה מנטלית וחברתית. לא היתה לי אפשרות לחזור לאבא שלי בקיבוץ. וגם אם היתה, לא רציתי בכך. בדיעבד, זו היתה מתנה גדולה לחזור לארץ הקודש ולבנות כאן בית ומשפחה. מכרנו את הבית בארצות הברית, ובכסף שקיבלנו תמורתו קנינו בית בכפר יחזקאל, ישוב כפרי רחוק מתורה”.

לבני הזוג נולדו שתי בנות. “התקבלתי לעבודה שרציתי אמנם, אבל במבט לאחור אני יודעת לומר שהייתי שבויה בתפיסות עולם שהובילו למעשיי. היה ברור לי שאני חייבת לעבוד ושלאחר שלושה חודשים מהלידה עליי לשוב לעבודה, בעוד שבתוך הלב רציתי מאוד להישאר בבית עם הילדות”.

כשנולדה הבת השניה, החלה תמנה לשווע לחופשה. “ביקשתי ממש מקירות ליבי שתהיה לי שנת חופשה, על אף שלא העזתי לבקש את זה במציאות…” היא מתארת, “חמישה חודשים אחר כך, בערב ראש השנה גיליתי גוש בגופי. הגילוי גרר אחריו שנה וחצי של טיפולים, של כימותרפיה ושל הקרנות. פגשתי את הפחד הכי גדול שלי: מי יגדל את הילדות שלי. והפחד הזה הניע אותי להילחם על החיים. לא לשבת ולחכות שדברים יקרו”.

המלחמה התחוללה בכל החזיתות: טיפול קונבנציונלי לצד טיפולים אלטרנטיביים עד לשיקום מוחלט, ברוך ה’. זה היה גם השלב שבו תמנה החליטה לחתור לאיזון של חיבור פנימי מבחינה פיזית, תזונה נכונה וספורט. “הכל חוץ מחיבור רגשי,” היא אומרת. “מאז ומעולם הייתי טיפוס מרצה, היו לי חלומות גדולים אבל לא ידעתי איך ליישם את הדברים. פשוט חייתי את החיים. ההתמודדות הרפואית הכריחה אותי לצאת מעצמי ולהיפטר מתקרת זכוכית שעטפה אותי. התקופה ההיא גרמה לסביבה לשדר לי שזה הזמן שלי וקיבלתי מהתמיכה הזו הרבה מאוד כח לחקור את עצמי מחדש. אפשר לומר שבתוך התהליך הזה היו שתי תמנות: תמנה שעוברת את הטיפולים, ובמקביל תמנה מרוממת יותר, שיוצאת באומץ למסע”.

טלטלה בטיסה

לאחר ההחלמה, חזרה תמנה לעבוד. “קיבלתי קידום, שלא היה ברור מאליו,” היא משתפת, “התפקיד החדש כלל טיסות רבות לחו”ל, ומטבע הדברים התפנה לי הרבה זמן כדי לחשוב. הייתי עסוקה בנושא ההתפתחות האישית ובירור בלתי פוסק, האם אני במקום הנכון. במקביל אחותי הצעירה החלה לחזור בתשובה, וכשראיתי איך היהדות משפיעה עליה, החלטתי לראות מה יש ליהדות לספר לי”.

נקודה משמעותית שתמנה זוכרת מהימים ההם היא טיסה ללוס אנג’לס, שבה החליטה לקרוא את ספר התהילים מתחילתו ועד סופו. “הגעתי לפרק כ”ז בתהילים, למילים ‘כי אבי ואמי יעזבוני וה’ יאספני’ ופרצתי בבכי מטלטל. זה היה מטוס קטן, ואני בוכה מבלי לדעת מדוע… דוד המלך שיקף את המצוקה שלי. הרגשתי עזובה. הרגשתי שחיפשתי אותך, אבא, ואיפה אתה. שם נולד רצון פנימי עז להתחבר יותר, להכיר. הסביבה לא השתנתה, אבל אני השתניתי. חשבתי איך אכניס את ה’ לחיי, והתשובה היתה חתונה. עד אז היינו נשואים אזרחית, בין השאר בשל הטראומה שהיתה לי מנישואי הוריי שלא צלחו. ועכשיו ביקשתי מבעלי ללכת לרבנות ולהתחתן. במידה מסוימת זה החמיא לו, שאחרי שנים ארוכות אני רוצה להינשא מחדש… עוד לפני כן קיבלתי על עצמי טהרת המשפחה ובאופן ניסי ולא מוסבר מבחינה רפואית קיבלנו את הבת השלישית שלנו”.

ההתקדמות הרוחנית של תמנה צברה תאוצה. היא המירה את בגדיה בלבוש צנוע, והחלה לחבוש פאה. “בעלי הזדעזע מהעובדה שאני מוכנה לפאה. היא סימלה עבורו את הימים שקדמו להחלמה. היו הרבה התנגשויות סביב זה, אבל עם השנים סיגלתי לעצמי את הידע ואת היכולת להבחין בין זמן שיש לשתוק בו ולתת לדברים לעבור לעומת זמן בו יש ללכת עם מה שאני חושבת שנכון לי. זה היה מורכב. מבחורה שמסתובבת במיטב האופנה הכללית פתאום השתניתי לגמרי, וההערות לא הפסיקו. חברות קרובות התרחקו, כי לא הבינו מה עובר עליי. דווקא אבא שלי היה זה שאמר שאם החלטתי ללכת על זה, אז שאלך עד הסוף”. והיא אכן עשתה זאת. היום היא מנהלת בית חסידי למופת, וכפר יחזקאל, מקום מגוריה, עובר בהכוונתה לאט אבל בטוח – מהפכה יהודית.

מפיצה מעיינות

אחד הדברים המרתקים שתמנה עוסקת בהם היום הוא מרכז “אור חנה בעמק”, מרכז שתפקידו להעמיק ולחשוף את כוחה של האישה היהודיה. במסגרת המרכז מפעילה תמנה פרויקטים יחודיים ביחד עם נשים נוספות מהעמק (“חשוב לי להדגיש ששום דבר לא נעשה לבד,” היא אומרת). הרבנית חני שמולביץ והרבנית רחל קעניג הן המשפיעות הרוחניות במרכז, וגם מוסרות בו שיעורים.

פרויקט לדוגמא שמסקרן אותי מאוד לשמוע עליו הוא שיעור תורה נשי בחיק הטבע, סמוך למעיינות המקיפים את בית שאן, תחת כיפת השמיים וציוץ הציפורים. “אהבתי לשחות,” היא מפרטת, כשאני מבקשת לשמוע מנין הרעיון, “גיליתי כי למים יש תכונה מרפאת. ניתן לשחרר בתוכם את כובד המשקל ולהתמזג עם משהו רך ומלטף. אבל כשחזרתי בתשובה נמנעתי מהשחיה, כי לא ידעתי מה מותר ואיך. יום אחד שמעתי באקראי מרבנית שמסרה שיעור תורה בביתי, כי היא יוצאת מידי פעם לשחות. התעניינתי, והיא הסבירה לי כיצד זה אפשרי. התחלנו ללכת ביחד, ויום אחד הרעיון פשוט עלה. הורדנו אותו בצוותא למעשה”.

מיזם נוסף הוא ה”עמקעמפ”: קייטנת קיץ ייחודית לנערות. “הרבי כתב לי להפעיל קעמפ,” היא מתארת את ראשית המיזם, “זה התחיל עם שמונה בנות מהכיתה של הבת שלי. במשך שבוע הן חוו התוועדויות, תפילות וטיולים באווירה מיוחדת. הן הכינו לבד את האוכל, והחוויה היתה טובה מאוד. משנה לשנה הקעמפ צמח, ובשנה האחרונה היו כבר כשמונים בנות. אפילו בשיאה של הקורונה לפני כשנתיים, הצלחנו להפעיל את הקעמפ. את הפרוייקט של העמקעמפ אני זוכה לעשות עם נחמה דינה אילון. מרגישים את הכוחות שהרבי נותן. אני לא מאמינה שבחברה אחרת זה היה מצליח כל כך”.

אני שואלת את תמנה היכן היא רוצה לראות את עצמה בעוד כעשר שנים. היא מחמיאה שזו שאלה חשובה, ומראה לי הדמיה של מרכז אור חנה בעמק כפי שהיא רואה אותו בעתיד. אני מתבוננת בבית הגדול, בבריכה היפה שמקיפה אותו ובשמש שזורחת מעל, ואיני מסתירה את התפעלותי. “אני מקווה שבעלי ואני נזכה להיות סבא וסבתא מאושרים,” מוסיפה תמנה לפרט את חלומותיה, “שכל אחת מהבנות שלנו תזכה לבנות בנין עדי עד חסידי ושמח עם כלים נכונים לבנייתו בזמן הנכון ומתוך בריאות. מאחלת שאזכה להרחיב ולהצמיח את השליחות שלי בעמק עם חברותיי היקרות, ויהיה לנו מרכז גדול לנשים למרגלות הגלבוע. שואפת גם לזכות לחנוך מקווה בכפר יחזקאל ובכל ישוב בעמק, אבל לפני הכל- שמשיח יגיע!” אמן.