דבורה לאה אדלר, DLA

“לא צריך לקחת את כל הצרות לכל מקום. סיפורי ההצלחה שלי הם לא תמיד כאלו שתוכננו מראש, אבל כשהקדוש ברוך הוא מזמן אותם לפתחי, אני עושה כל שביכולתי כדי להפוך אותם להצלחה“.

לפני שאני פוגשת את דבורה לאה אדלר, מי שעומדת בראש DLA – אקדמיה לפאנות, אני מנסה לדמיין את האישה אותה אני עומדת לפגוש. שום דבר אינו מכין אותי לאישה החייכנית שכובע חינני מעטר את פאתה. דבורה לאה, חסידת ביאלא, בעלת מבטא אמריקאי, דיבורה במשלב לשוני גבוה בעברית. היא מלאת הומור, ובסיום השיחה אני מוצאת את עצמי מופתעת מהמהירות בה חלפו השעות האחרונות. “לאחרונה ממש נתקלתי בפתגם שמתאר אותי ואת החיים שלי,” אומרת דבורה לאה, “הפתגם אומר שיש הצלחה, יש תירוצים ואין משהו אחר. הסיפור שלי הוא סיפור של הצלחה“. זכורנה את המשפט הזה, תופתענה עד כמה הוא עמוק.

רחלי דיקשטיין // מתוך מגזין אשת 18, סיון תשע”ח

דבורה לאה אדלר היא אמריקאית מזה שלושה דורות. סבא וסבתא של הוריה הגיעו מרומניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה אל מיניסוטה שבארצות הברית. “הם היו קבוצה קטנה של יהודים שברחו מאירופה, וניסו בכל כוחם לשמור על קשר בין בני הקבוצה כדי למנוע התבוללות”.

במשפחה הגרעינית שלהם זה באמת עבד, ומי שמכירה את ההיסטוריה, יודעת כי זוהי נקודה ראויה לציון בתקופה שבה ההתבוללות הגיעה לשיא. יחד עם זאת, הקושי הגדול גרם לכך שחיי התורה והמצוות השתמרו פחות. “סבא וסבתא שלי שמרו את המינימום, וגם זה מתוך מסירות נפש גדולה,” אומרת דבורה לאה.

השינוי בתחום היהודי החל מאמה. היא הייתה בת בכורה למשפחה מכובדת ויציבה, בחורה מוכשרת ומקובלת בחברה. “על אף שהחיים שלה היו רוויי הצלחה, העיקר היה חסר מן הספר. היא רקדה, שרה וקצרה תשואות, אבל בפנים לא הייתה מרוצה וחיפשה כל העת משהו אחר, אותו מצאה כשחזרה בתשובה בגיל צעיר”.

האם נישאה ואז החלו הקשיים, שהובילו לחוסר יציבות נפשית. “אפשר להגיד שהיו לה חיים מלאי סבל מכל ההיבטים, אבל למרות הכל הייתה בה שמחת חיים רבה. היא אהבה את החיים, אהבה אנשים ואהבה מוסיקה. היא הייתה אישה אינטליגנטית מאוד שעסקה בתחומים רבים. החל ממסירת שיעורי רדיו בפרשת השבוע וכלה בליווי נשים בשעת לידה, דולה. בבית היו תמיד אורחים ובעלי תשובה שבאו והלכו. היא בישלה למשפחות רבות, ועד היום אני משוכנעת שלא נתקלתי באישה כשרונית כמוה בכל חיי”.

כשדבורה לאה נולדה, נפטר אביה. אימה נישאה בשנית, והמשפחה התרחבה. “מבחינתי החיים שלי היו מובנים מאליהם. לא ידעתי שקיים משהו אחר. בכיתה ב’, אחת מבנות הכיתה סיפרה לילדות את כל מה שידעה על המשפחה שלנו, והיא ידעה הרבה”. מאותו יום החלה דבורה לאה לסבול מהצקות ומבדידות קיצונית. כשאני נחרדת מהתיאורים, ופולטת אמירה מזועזעת על רשעות של ילדים, דבורה לאה עוצרת ואומרת כי בעיניה אין מדובר ברשעות. “זה לא שהן אמרו משהו שהוא לא היה אמת,” היא מסבירה, אבל לי קשה לקבל.

עוצרת את גלגל האומללות

הרקע המשפחתי, הקושי החברתי והעובדה שאמה החלה יוצאת ונכנסת אל מחלקות רפואיות גרמו לכך שדבורה לאה הפכה אט אט לילדה מוזנחת. “נראית מסכנה ומרגישה מסכנה,” מגדירה דבורה לאה. אחת למספר שבועות היא קיבלה ‘אמא’ או ‘דודה’ חדשה – משפחה אחרת שאספה אותה אל ביתה, בזמן שאמה שהתה במרכז רפואי. עשרים ושלוש משפחות כאלו היא זוכרת בשם. היו עוד (!) שאינה מצליחה לזכור.

“באחת הפעמים, בעודי בת תשע, הובאתי אל משפחה מסוימת שהיו בה רק בנים, שהציקו לי,” נזכרת דבורה לאה, “באתי בוכיה אל אם המשפחה, והיא, מסכנה, שבסך הכל ניסתה לעשות חסד ולא השתלטה, אמרה בקוצר רוח: ‘טוב, טוב, אל תתחילי איתם!’ יומיים הייתי שם, ואז החלטתי לעצור את הסבל שלי. קמתי מוקדם בבוקר, לקחתי את החפצים שלי ויצאתי לרחוב. הסתובבתי ובכיתי. החלטתי בליבי שלא אהיה מסכנה יותר. גלגל האומללות צריך להיגמר בצורה כלשהיא, וזה יהיה כאן ועכשיו! בכיתי ותכננתי את היציאה שלי לחיים של אור, עד שראיתי שהרחוב מתמלא בילדות. הבנתי שבית הספר נגמר, ושמתי פעמיי אל בית המשפחה שאירחה את אחותי הגדולה. זו הייתה המשפחה הכי עשירה ומכובדת בקהילה שלנו. כילדה קטנה לא הבנתי שלא מתאים שאדפוק אצלם בדלת… דפקתי, והאם פתחה. היא חייכה ואמרה: ‘דבורה לאה, מה שלומך? איפה את נמצאת?’ היא ידעה שאם אחותי אצלה, אז אני נמצאת במקום כלשהו אחר. שאלתי אותה: ‘אני יכולה לגור פה?’ והיא לא הבינה. ‘את רוצה לשחק אצלנו? את רוצה לאכול משהו?’ קטעתי אותה בנחרצות, ואמרתי שאני רוצה לדעת אם אני יכולה לגור פה”.

אם המשפחה ניסתה לברר שוב מי המשפחה שמארחת את דבורה לאה, אך דבורה לאה בכתה והודיעה שהיא לא תאמר, כדי שלא יחזירו אותה לשם בכח. “הבהרתי לה: או שאני כאן, או שאני ברחוב. בשלב זה היא ריחמה עליי, והכניסה אותי לביתם”. דבורה לאה מציינת שלא במקרה ‘נפלה’ אל בית המשפחה הזו. “הנפש שלי נמשכת לדברים יפים ועשירים,” היא אומרת, “עד היום, בכל פעם שאני נכנסת לחנות ומרימה תכשיט, אומרים לי: זה הכי יקר שיש לנו…”

מבית אותה משפחה הועברה דבורה לאה אל ביתה ברוך הילדים של דודתה במיניסוטה. אחות אמה. “נכנסתי לבית הספר, הדודים הלבישו אותי בצורה נאה, ופתאום שוב הייתה לי משפחה והייתה לי יציבות. חזרתי להיות ילדה ככל הילדות. מי ששאל למה הגעתי, קיבל הסבר שבאתי לעזור לדודה עם הילדים. איש לא ידע על הרקע המשפחתי”.

כמעט שנה שהתה דבורה לאה בבית הדודה, עד שביום בהיר אחד הגיעה משטרה להחזיר אותה הביתה. “אחי הגדול ניסה לדאוג לשלמות הבית שלנו, והחזיר אותי הביתה. אלא שלא היה בית. באתי כאובה וכעוסה, והחלטתי שאני לא נשארת פה. ידעתי שאין שם את התנאים שיאפשרו לי להמשיך בתהליך הצמיחה שלי”.

לדבורה לאה לא היה עם מי לדבר. היא הייתה בסך הכל בת עשר והיוותה את הבוגר האחראי היחיד בסביבה, שכן האחים הגדולים שהו מחוץ לבית: אחות אחת למדה בסמינר עם פנימיה, ואח אחר ירד מהדרך. “הייתי אני והיו הילדים הקטנים. הרגשתי שחזרתי לסיפור של המסכנות, ולא הייתי מוכנה. כבר טעמתי טעם של ילדה רגילה בין כולם, והייתי נחושה כל כך להיות כזו, שידעתי שלא יהיה דבר שיפריע לי בדרך”.

קעמפ משנה חיים

יום אחד באמצע אותו הקיץ ניגשה דבורה לאה לאמה, והודיעה לה שהיא נוסעת לקעמפ, כמו כולן. “אמא שלי לא התלהבה כל כך מהרעיון, אחרי ששנה שלמה לא הייתי בבית, אבל בארצות הברית אין דבר כזה ילדה שלא נוסעת לקעמפ בעונת הקיץ, ולכן קמתי בבוקר ולקחתי כל מה יכולתי לסחוב עבור חודשיים מחוץ לבית. את כלי המיטה לקחתי כמו שהם היישר מהמיטה, כדררתי לכדור ודחפתי למזוודה. לקחתי שני זוגות גרביונים – אחד לשבת ואחד ליום חול, ומספר פריטים נוספים. כמובן שדברים כמו מברשת שיניים, מברשת שיער או שמפו לא זכרתי לקחת, כי מה זה קשור אליי?… וכך בשעת בוקר מוקדמת סחבתי מזוודה גדולה ללא גלגלים לאורך מספר רחובות עד לאוטובוס שנסע לקעמפ, מלאה בפחד שיתפסו אותי ויעצרו אותי”.

היא עלתה לאוטובוס, הגיעה לקמעפ, שכבר התחיל, ביררה היכן הכיתה שלה נמצאת, ונכנסה. “מובן שלא שילמתי ולא היה לי כרטיס כניסה,” מספרת דבורה לאה, “המדריכה עצרה אותי בפתח וביקשה כרטיס. אמרתי לה: ‘אה, כנראה שכחתי אותו בבית. תגידי לי מאין להביא’. המדריכות הסתכלו זו בזו ושלחו אותי אל המנהל. ניגשתי אליו, ואמרתי לו שהמדריכה אמרה לי להביא כרטיס כניסה. הוא שאל אם נרשמתי, והשבתי שלא, אבל אירשם עכשיו. בתגובה הוא הסתיר חיוך מתחת לשפם. חיוך שגרם לי להתחיל להבין שמשהו לא בסדר כאן, אבל יחד עם זאת היה ברור לי שאני נשארת שם, ויותר מכך: שיום יבוא ואהיה זו שמנהלת את הקעמפ ביד רמה. הוא שאל איך קוראים לי, ולאחר מספר שאלות נוספות, כשהבין מי אני, פלט ‘אה…’ ארוך ומלא משמעות, ונתן לי פתק עם אישור כניסה. לאורך כל הקעמפ הייתי שם מבלי לשלם”.

בקעמפ הייתה דבורה לאה ילדה אחרת מאשר דבורה לאה שהכירו עד אז. “ידעתי שאני ילדה עם זכות קיום. היה לי פה וחוש הומור. לא נראיתי כמו כולם, ולא היו לי חברות, אבל לא הסכמתי בשום אופן ש’ירדו’ עליי”.

יומו האחרון של הקעמפ הגיע. בעוד כל חברותיה אורזות חפצים בצהלה, וממהרות לאוטובוסים שיקחו אותן בחזרה לבתיהן, ישבה דבורה לאה ובכתה. “ניסיתי להתקשר שוב ושוב הביתה ולא היה מענה. הבנתי שככל הנראה אין לי לאן לחזור”.

לאחר שעות רצופות של בכי, קראה אחת מחברות כיתתה לאמה, שעבדה במקום. “היא סיפרה שאני בוכה ללא הפוגה, והאם הגיעה לנסות לדבר איתי. אולי שעה לקח לה עד ש’הוציאה’ ממני שהסיבה לבכי היא שאין איש בבית. ‘לא נורא,’ היא אמרה, ‘תבואי אלינו’. הסברתי לה שאי אפשר, משום שאני לא יודעת מתי אמי תחזור. היא ניסתה לומר שאבוא אליהם בכל זאת, ואז יראו לאן אלך, אבל אני הודעתי שאני לא הולכת לשום מקום, אלא נשארת שם. שבעתי די ממעברים ומטלטלות. היא עצרה לרגע, ואז אמרה: ‘מסוכן להישאר כאן. תבואי אלינו וזהו’. באתי. ושם הייתי עד שהתחתנתי”.

בית המשפחה המאמצת היה מספר רחובות ליד ביתה המקורי של דבורה לאה. “הייתי מגיעה לאמא שלי לביקורים. היא אהבה אותי מאוד, ואני אהבתי אותה מאוד, אבל שתינו ידענו שבשביל לזכות בחיים נורמליים אין אפשרות לגור איתה בנסיבות הקיימות”.

דבורה לאה הגיעה לגיל אחת עשרה, כשבזכות המשפחה המאמצת היא מוצאת סוף סוף ביטחון, יציבות ואהבה. הסיפור המשפחתי שפרץ לתודעת חברותיה בכיתה ב’ הלך ונשכח ככל שמעמדה התבסס. תודות למשפחתה החדשה היא הייתה לבושה טוב ולמדה את הנורמות המקובלות. ההומור שלה הלך והתפתח, ואתו באו לידי ביטוי כישרונותיה האחרים. היא הפכה להיות הבת הפופולארית ביותר מתוך מחזור של מאות בנות. “כולן הכירו אותי. הייתי הכתובת לכל מה שרצו, ולא משנה אם היה מדובר במפעילה, בזמרת, במדריכה, בשחקנית או בדוברת”. אפילו פטירתה של אמה הביולוגית, בהיותה בת שלוש עשרה, לא הצליחה לפגום בסיפור ההצלחה שהייתה, על אף שהפטירה השפיעה עליה עמוקות.

רק דבר אחד לא הצליחה: ללמוד. “מאז שאני זוכרת את עצמי בבית הספר אמרו לי שאני לא יודעת ללמוד, והמשכתי עם הסיפור הזה: שאין לי ראש,” אומרת דבורה לאה, “בכיתה ח’ החליטה אחת המורות לקדם אותי. היא אמרה לי: ‘חבל כל כך שאת לא לומדת, במבחן הבא בהיסטוריה אני רוצה שתקבלי ציון טוב’. צחקתי ואמרתי שאני יכולה לעשות הכל, אבל שינון תאריכים נמצא מחוץ לתחום. המורה לא ויתרה, ואמרה: ‘יש לך עיניים חכמות כל כך. את לא תבלבלי אותי. אני בטוחה שאת יכולה’. עם המשפט הזה הלכתי הביתה. ניגשתי למראה. פתחתי את העיניים וסגרתי. צילמתי את עצמי, פיתחתי את התמונה בהגדלה, וניסיתי להבין מה ראתה המורה בעיניים שלי. לא ראיתי כלום, אבל החלטתי להוכיח לה שאני לא הטיפשה שהיא חושבת שאני. למדתי במשך שעות. חיברתי שיר מכל התאריכים, ו…קיבלתי במבחן תשעים ושמונה”.

מאותו היום לא הייתה מורה אחת שהסכימה לוותר לדבורה לאה. “עד אז שחררו אותי מלכתחילה. הגישה הייתה: ‘עזבי אותה, היא מסכנה’. מאותו היום נגמרו הוויתורים, והפכתי לתלמידה מצטיינת”.

ארץ ישראל נקנית ב…הסבת מקצוע

השנים חלפו ביעף, ודבורה לאה הגיעה אל גיל השידוכים, כשהיא בתקופת השיא שלה. בחורה אהובה ועטורת שבחים, שמגשימה חלומות (כן, אותו חלום מהקעמפ) ומותירה בכל מקום שובל מעריצות. אבל להצלחה הגדולה הצטרף הרקע המשפחתי כבונוס. “היה מעניין מאוד עד שמצאתי את השידוך המושלם,” מגדירה דבורה לאה את הדרך בעדינות ובקצרה, “אבל זה קרה בסוף. גם הוא היה בחור מקסים עם רקע מעניין. וכך, בחורה מקסימה ובחור מקסים התחתנו. בארץ”.

דבורה לאה (בת השמונה עשרה כמעט) הגיעה עם תעודת הוראה לארץ, ואנחנו מדברות על תקופה של לפני כעשרים וחמש שנים. במהירות היא גילתה שמההוראה לא תהיה לה אפשרות להתפרנס, ואם היא רוצה להמשיך את סיפור ההצלחה שהחלה לרקום ביזע בגיל תשע, להקים משפחה נורמטיבית ויציבה ולאפשר לבעלה לשבת וללמוד, עליה להחליף מקור פרנסה בהקדם האפשרי.

“מלכתחילה היה ברור לסובבים אותי שבשל הידיים הטובות שניחנתי בהן, ברוך ה’, ובשל העובדה שאמי המאמצת היא פאנית – גם אני אהיה פאנית. בתקופה בה הייתי כלה, וזו הייתה תקופה ארוכה, למדתי את המקצוע אצל אמי המאמצת ואצל דודה שלי, בעלת מפעל פאות מפורסם בפלאטבוש, אבל רציתי להיות מורה. אמי הביולוגית ע”ה תמיד אמרה שנולדתי להיות מורה, ובאמת המשכתי ללימוד הוראה באופן אוטומטי בסיום לימודי התיכון. ראיתי את עולם הפאות כמקצוע קשה, ורציתי בכל מאודי להיות סיפור הצלחה,” היא מחזירה אותי מספר חודשים לאחור, לפני העליה לארץ, “יחד עם זאת, כשהבנתי שזה לא זה, התחלתי לעבוד כפאנית. עבדתי בין שבע לתשע בבוקר כקופאית בסופר, מתשע וחצי עד ארבע בצהריים עבדתי בסלון פאות בשכר מינימום של שמונה שקלים וחצי לשעה, ובערבים עבדתי בסירוק ובעיצוב פאות מהבית, הכל כדי שבעלי יוכל ללמוד בכולל”.

הבית בו גרו היה דירת שני חדרים וחצי. חצי החדר הפך לסלון של דבורה לאה. “כחלק מהנדוניה ציידה אותי אמי המאמצת בכל מה שצריך בשביל להיות פאנית: מספריים, רולים, מברשות, ספריי – הכל. מה שלא היה לי זה הסלון עצמו. לא היה לי כסף בשביל לעצב את חצי החדר בצורה מפוארת,” היא נזכרת, “הכיסא עבור הלקוחות היה כיסא מטבח ירוק עשוי פורמייקה ומנוקד במריחות צבע לבן, שנשארו עליו כמזכרת מצביעת הדירה. לא היו לי מדפים בשביל להניח עליהם את הפאות, ובכלבו קניתי מראה בשישים שקלים. לא ידעתי אז שמראה של פאנית צריכה להיות משובחת, והעובדה הזו השפיעה על הלקוחות. היו לקוחות שאמרו לי: ‘כשהייתי אצלך, לא התלהבתי מהתוצאה. אבל כשהגעתי הביתה, גיליתי עולם אחר!’ והיו גם תגובות הפוכות. נשים שאמרו לי: ‘אצלך בבית העיצוב ממש הרזה אותי, וכשהגעתי הביתה גיליתי שאני נראית איום ונורא’… גביתי מחירים נמוכים כמעט בחצי מאלו שהיו מקובלים בשוק, כדי למשוך אליי את הנשים. וכשלא היה לי כסף, מצאתי רעיונות להכנסה נוספת. למשל, הייתה תקופה בה ‘הלך’ מאוד זרים מפרחים יבשים לילדות. הבאתי מארצות הברית פרחים מלאי נצנצים, וישבתי לשזור בין לבין. בפעם אחרת הלכתי לבית אבות, אספתי מכל דיירות המקום פאות ובאתי הביתה עם עשרים וחמש פאות. ישבתי על הברכיים באמבטיה, חפפתי, סירקתי וניפחתי עשרים וחמש פאות סינטטיות, חזרתי איתן אל בית האבות ועברתי מחדר לחדר כדי לעצב אותן על הנשים. שעות עבודה ארוכות בשביל עשרים וחמישה שקלים לפאה…”

השלב הבא

המשפחה גדלה, והעסק איתה. שמעה של דבורה לאה עבר מפה לאוזן, והלקוחות באו בהמוניהן מרוצות וטובות לב. אבל דבורה לאה, פרקפקציוניסטית שכמוה, לא הייתה מרוצה. “ידעתי שאני לא מקצועית באמת. הבנתי שהביקורות הנלהבות נובעות מכך שיש לי חוש, אבל אני לא יודעת לומר מה אני עושה שגורם לתוצאה הסופית להיראות טוב. לא ידעתי לתכנן מלכתחילה איך תיראה התספורת בסוף. הייתי משחקת ומשחקת עד שהיה יוצא משהו יפה. הלקוחות היו יוצאות מחויכות, ואני הייתי נשארת מותשת ומלאת לחץ: זה יחזיק או לא? היא תקבל מחמאות או לא? ויום אחד החלטתי שזהו”.

הזכרתי בתחילת הכתבה את הפתגם על ההצלחה ועל התירוצים, זוכרות? דבורה לאה החליטה לצאת ולחפש את ההצלחה. היא החלה לדרוש אחר מקום בו תוכל ללמוד באופן המקצועי ביותר, וגילתה שאין כזה בארץ. פאניות עבדו בימים ההם בצורה חובבנית, והיא הייתה נחושה לדעת את שפת הספרות על בוריה מא’ ועד ת’. “קיבלתי את ברכת הרבי, לקחתי כסף מגמ”ח, ונסעתי לחו”ל כדי ללמוד. בכל פעם קורס קצר. עד שידעתי הכל מהכל על התחום, לא נרגעתי”.

לאחר תקופת-טירוף בת כארבע שנים, שבמהלכה דבורה לאה נוסעת לעוד ועוד קורסים בארצות הברית ובאירופה, ובמקביל מתמרנת בין הבית לבין הלקוחות, היא קיבלה את חיי העבודה שלה מחדש. “אם עד אז הייתי מתפללת שהלקוחות לא תגענה מרוב לחץ. מאותו רגע שידעתי הכל הייתי מגיעה לעבודה בקפיצות שמחה”. השינוי גרם לכך שמעגל לקוחותיה, שהיה רחב לפני כן, הלך והתרחב עוד יותר. כולן ידעו שכשדבורה לאה מוכרת פאה, זו חבילה שמגיעה עם ערך מוסף הרבה יותר גדול. “אני זוכרת אישה כבת חמישים שהגיעה אליי עם מטפחת, וביקשה שאתאים לה פאה,” נזכרת דבורה לאה בסיפור אחד מיני רבים, “הסתכלתי עליה, כשהיא במטפחתה המהודקת, ואמרתי לה: את ג’ינג’ית ואת מתולתלת. היא אמרה שאעשה מה שאני מבינה, וכשחבשתי לראשה את הפאה, היא קפצה מהכיסא בהתלהבות וקראה: ‘בדיוק כך נראיתי בתור בחורה!’ מובן שלא הייתה לי שום דרך לדעת זאת, משום שתחת המטפחת היה שיער לבן, אבל הצלחתי לראות שזה פשוט מתאים לה”.

ממציאה את התחום מחדש

תוך כדי שהיא מנהלת סלון פאות מצליח, החלה דבורה לאה לקבל בקשות מפאניות שונות ללמד אותן. “לכל הבקשות השבתי שאני לא יודעת ללמד. אמנם למדתי במקומות רבים, אבל לא קיבצתי את הידע שלי לכדי שיטה מסודרת שתתאים להעברה הלאה”. הבקשות לא פסקו, ודבורה לאה החלה להעביר סדנאות קצרות פה ושם. אלא שהתלמידות שלה היו עקשניות, ורצו מעבר לכך.

“הבת שלי הייתה בת שנתיים כשהחלה להסתובב בסלון שלי,” משתפת דבורה לאה במה שהוביל לשינוי בתפיסתה, “היא אהבה מאוד לשחק בשיער, וכשהסתכלתי על משחקיה הייתי חושבת לעצמי – לאן אשלח אותה ללמוד כשתגדל, במידה שתרצה? בשום אופן לא רציתי לשלוח אותה אל המקומות הגויים שבהם למדתי. בדיעבד, זה היה מסורבל מאוד לעזוב בכל פעם את הבית כאמא לילדים, כמפרנסת, ובכלל כאישה חרדית. לא הבנתי מדוע איש לא מרים את הכפפה, יש כל כך הרבה בתי ספר לספרות ולשיער, כששיער במקרה של טעות צומח מחדש, ואילו בפאה, גזירה לא נכונה היא חסרת תקנה ומדובר בנזק גדול – למה אין שום מקום לימודים ברמה מקצועית מספקת”.

כשאיש לא עשה זאת, בחרה דבורה לאה לעשות. “יש לי פתגם שאני מרבה להשתמש בו,” היא אומרת בחיוך, “במקום שאין איש – השתדלי להיות אישה”. וממחשבה למעשה. דבורה לאה פנתה לפאניות שלמדו אצלה, וביקשו שוב ושוב ללמוד משהו מורחב יותר, והזמינה אותן. “אמרתי שאין לי מושג מה ללמד ואיך אלמד, והן אמרו שאין בעיה”.

בקבוצה הראשונה היו ארבע לומדות. כהרגלה, לא פרסמה דבורה לאה את הקורס בשום מקום, אלא ציפתה ששמעו יעבור מפה לאוזן. היא רצתה שש לומדות, אבל היו רק ארבע, וכשהזמן עבר ולא הצטרפו נוספות, היא החליטה לקפוץ למים. “החלטתי להתחיל, מתוך מחשבה שבקורס הבא ודאי תהיינה כבר שש לומדות, כפי שרציתי,” היא מסבירה. הקורס נפתח, ובמהירות הצטרפו שתי לומדות נוספות, והקבוצה נסגרה סופית והרמטית, למגינת ליבן של כל אלו שרצו להצטרף מאוחר יותר.

“חשבתי שהקורס יימשך חצי שנה, ולבסוף הוא ארך שנה וחצי,” צוחקת דבורה לאה, “כפי שאמרתי להן – לא ידעתי בכל יום מה אלמד מחר. הכנסתי בקורס הזה הכל מהכל, מתסרוקות ועד השתלת שיער. העובדה הזו גרמה לכך שהעלות של הקורס הייתה זולה משמעותית ביחס לאורכו ולתכניו, וגם המבנה של הלימוד לא מצא חן בעיניי מספיק. אל תשכחי שאני עם: קושי לימודי,” היא מוסיפה בקריצת עין שובבה, “בזמן ההוא זכרתי כל שלב בתהליך ההוראה כמו שיר, שבזכות המנגינה את יודעת את סדר הבתים”.

כדי לייעל ולחדד את תכנית הלימודים, בחרה דבורה לאה בתלמידה שסיימה את הקורס בהצטיינות, וביקשה ממנה לחזור על הקורס. “אמרתי לה, תשבי ותכתבי כל מילה: מתי התחלנו, מתי סיימנו, מה היה מוצלח בשיעור ומה לא. כשעברתי על החומר הכתוב, הבנתי שייצרתי כאן שיטה”. השיטה עליה היא מדברת זוהי השיטה המפורסמת ‘שיטת DLA’, שקרויה כמובן על שם האקדמיה לפאות בה נהגתה.

“כשהביקוש ללימודים היה גדול יותר מהיכולת שלי לביצוע, הכנסתי עזרה של בוגרות הקורסים הקודמים, שהפכו להיות מורות ואסיסטנטיות של הלומדות החדשות. היה ברור לי שזה הולך להיות בית ספר לכל דבר, וכך אכן קרה, ברוך ה’. היום אלה לא ‘קורסים’, כי אם מסלולי הכשרה מקצועית מהרמה הבסיסית ועד המתקדמת ביותר וכן מסלולים להכשרת מורות”.

הליום בבלון הפרטי

דבורה לאה הייתה אם לשישה ילדים, פאנית מבוקשת, עומדת בראש אקדמיה מבטיחה ומהווה סיפור הצלחה לכל מכריה. אפילו ילדיה ובני המשפחה הקרובה חשבו שהיא מאושרת, אבל האמת הייתה שונה. “במשך עשרים שנים חייתי בתוך מערכת נישואין לא בריאה,” היא אומרת, “הכנסתי את העסק הביתה משום שנהיה בלתי אפשרי לנהל שתי ממלכות כשאני לבד. צוות של עשר נשים עבדו בתוך הבית שלי בקומה התחתונה. לא הייתה הפרדה בין הקומה העליונה לזו התחתונה, אבל בעוד למעלה היה גיהינום, למטה היה גן עדן. שיננתי לעצמי שאו שיש הצלחה, או שיש תירוצים, והייתי נחושה להיות הצלחה. בכל בוקר כשירדתי במדרגות, השארתי על כל מדרגה משהו מהקושי באופן מנטאלי. הייתי אומרת לעצמי: ‘את האמירה הזו תשאירי כאן, ואת הכעס הזה תשאירי כאן’. שעות הבוקר הקשות היו נותרות במדרגות, וכשהגעתי למטה כבר הייתי מלאת אנרגיה ליום עבודה חדש”.

החיוך היה אמיתי ולא מאולץ. “הנתונים לא אפשרו שינוי בתא המשפחתי. ניסינו הכל – מרבנים ועד עזרה מקצועית. כשהבנתי את זה, המשכתי לגדל את בני המשפחה שלי, ילדיי האהובים והתומכים, והמשכתי להרחיב את העסק למרות ועל אף הקשיים. במקביל השתדלתי לפתח את עצמי בכל תחום אפשרי, כדי שהחיוך שעל פניי יהיה מאושר באמת. הילדים שלי היו ועודם הילדים הכי מוצלחים שאפשר. לא יכלו לראות עליהם שמשהו לא נכון בבית, חוץ מילד אחד שאלוקים חנן אותו באינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד, שהחל להידרדר ביהדות. אני זוכרת שהוא נסע לאמריקה. עזב את הבית והלך לו. כשהיה שם אמרתי לו שוב ושוב: ‘אני אמא שלך, שמכירה אותך מהרגע שנולדת. אני יודעת שיש בתוכך כישרונות לא רגילים, ואני בטוחה שאתה עובר את המסלול הזה כדי להכיר את המקום ולעזור בהמשך לאחרים’. בזמנו זה נכנס מאוזן אחת ויצא דרך השניה, אבל כנראה שבכל זאת זה עזר, משום שהיום הוא אברך רציני ביותר, שבשעות הפנאי שלו גם עובד עם בחורים. לא עם בחורים נושרים, אלא עם כאלו שנמצאים בישיבה ולא טוב להם, וברוך ה’ הוא שם דבר באזור כולו. כשהתארס ויצא מהישיבה, אמר לי ראש הישיבה כי בעשור האחרון לא היה לו בחור מיוחד כמוהו, והוא לא רואה מישהו נוסף שמתקרב לקרסוליו. הילדים שלי הם ההליום בבלון שלי,” אומרת דבורה לאה בגאווה. אגב, אותה ילדה שבזכותה החלה דבורה לאה עם האקדמיה לפאות הופכת בימים אלו להיות חלק מצוות המורות של האקדמיה. “היא צעירה כל כך וענקית ממש,” אומרת דבורה לאה, והערצה מנקדת את מילותיה, “כשאומרים לי שהיא ‘קופי’ שלי, אני אומרת שנכון, רק שאין לה את ההיסטוריה שלי, ברוך ה’. היא צועדת במסלול שאני נמצאת בו היום כבר מגיל אפס. מרגש אותי שלמרות גילה הצעיר היא כבר מתחילה את הדור השני של DLA”.

את תפיסת החיים הזו, שבה יש להשאיר את הבית מעבר לדלת, מורישה דבורה לאה לבתה, לילדיה ולכל תלמידותיה. “בכל בוקר אני מצפה מהעובדות, מהלקוחות ומהתלמידות להשאיר את שקיות הקשיים שלהן מחוץ לדלת. אני מקדישה מקום לשקיות הללו, ואומרת להן שמי שרוצה יכולה לאסוף את השקיות כשהיא יוצאת. מי שלא, המנקה יקח אותן לפח”. המילים שנאמרות בהומור, מלאות גם ברצינות. “לא צריך לקחת את כל הצרות לכל מקום,” אומרת דבורה לאה, “יש או הצלחה או תירוצים. הארון שלי מלא בתירוצים שעזבתי אותם, ומי שסובלת מ”תירוציטוס” – יש לי במלאי לא מעט לתרום לה… סיפורי ההצלחה שלי הם לא תמיד כאלו שתוכננו מראש, אבל כשהקדוש ברוך הוא מזמן לפתחי את הרגעים הללו, אני משתדלת לעשות כל שביכולתי כדי להפוך אותם להצלחה כמה שאפשר, ואכן זה עובד”.

בדרך למשיח

אני מסיירת באקדמיה לפאות שהקימה דבורה לאה, אקדמיה שנושאת את ראשי התיבות של שמה: DLA – דבורה לאה אדלר. ברקע מתנגנת מוסיקה נעימה והמקום כולו מעוצב באסטטיות מושכת. כל מי שפוגשת אותי בדרכי – בין אם זו תלמידה ובין אם זו חלק מצוות DLA – מקדמת אותי בחיוך רחב. אני תוהה אם הגעתי ביום טוב במיוחד, ומקבלת תשובה שכאן אין יום שאינו טוב. תמיד רגוע ותמיד שמח.

אני נתקלת בספר אורחים מעוצב, שמלא במכתבים מלאי הערכה, ומתחילה לדפדף בין הדפים. משפטים כמו “חשבתי שאני באה ללמוד פאנות, אבל בעצם קיבלתי את החיים מחדש”, “למדתי לראות דברים מזוויות נוספות, ולא רק של ארבעים וחמש ותשעים מעלות” ואפילו: “עכשיו אני מבינה למה DLA הפך לשם ולמותג בינלאומי” קופצים כמעט מכל מכתב, ומוכיחים שחור על גבי לבן עד כמה המקום הזה הוא לא ‘עוד מקום’, שבו לומדים פאנות. אלא מקום מלא עוצמה אדירה.

נקודה נוספת שתופסת את תשומת ליבי היא שמות החתומות על המכתבים. נמצאים שם כל סוגי השמות. מאיידי ובלהה, שמתגוררות בבני ברק ובבית שמש, ועד דנה ומוריה, שמתגוררות בתל אביב ובחצור. בראיה ראשונית נראה שאין מכנה משותף בין הלומדות, אבל דבורה לאה סבורה שיש גם יש.

“כל מי שלומדת ב-DLA היא בעלת תשוקה ונחישות ללמוד פאנות ברמה הגבוהה ביותר שאפשר,” היא אומרת. לדידה, שתי התכונות הללו הן אלו שחשובות במיוחד עבור מי שרוצה להתקבל לאקדמיה. “אין לי מקום לקבל את כולן, אז אני מראיינת ובוררת,” היא מסבירה, “אני משווה את שיטת DLA לכתיבה. כולן לומדות את הא-ב ולאחר מכן לומדות איך לחבר אותן למילים ולמשפטים. מהנקודה הזו כל אחת יכולה לבחור מה היא עושה בידע. אחת תשתמש בו לכתיבת פתקים למורה ולרב’ה של הילדים ואחרת תהיה סופרת. אותן אותיות, אותה השיטה אך השימוש אחר. כך גם כאן. זו שיטה שמתאימה לכולן באופן זהה, ולא משנה אם מדובר על פאה חסידית וכובע מעליה או אם מדובר על שיער. לכן גם כל סוגי הלומדות נכנסות לכיתה אחת. הכיתה נראית כמו שמשיח יבוא: חסידיות, ליטאיות ואפילו נשים שמכסות את הראש במטפחת או לא מכסות כלל את השיער. האחדות הזו היא בנפשי ממש. בימים הראשונים של הלימודים רואים תמיד איך הן לא מתקשרות זו עם זו, אבל אני לא מוותרת: יש לי חוק שתהליך הלמידה כולל חברותות, שכל אחת צריכה לעקוב אחרי השניה. בחברותות האלו ישנן תמיד שתיים שאינן קשורות זו לזו מלכתחילה. לא השכנה או החברה מהקהילה, אלא שילובים: אחת חסידת גור והשניה ליטאית, אחת בת שלושים פלוס והשניה בת עשרים, אחת מרוקאית אסלית ואחת ירושלמית ממשפחה דוברת יידיש, וכך נוצר החיבור והן הופכות לחברות לחיים. במקום שלנו מתכוננים לקבלת פני משיח, ואני מדברת על כך בגלוי מהיום הראשון. כולנו יהודיות, כולנו באנו למטרה זהה: ללמוד פאנות וכולנו רוצות להיות מוכנות לקבלת השפע שנקבל בגאולה”.

תלמידה שהיא בת

חוץ מהגיוון בין הלומדות, מוצאת חן בעיניי הצורה בה הכיתה בנויה. בכיתה יושבות כשלושים נשים ובנות וחוץ מציוד הלמידה הרחב שניתן לפגוש בכל כיתה, יש בה שלושה מסכים ענקיים במעגל סגור, כך שלא משנה איפה את יושבת, את רואה את מה שהמורה עושה על הקתדרה בהגדלה. המורה, דרך אגב, מדברת באמצעות הגברה והשיעורים מוקלטים, כך שהלומדות יכולות לשוב וללמוד את השיעור בכל עת. (הערה עכשווית שלא קשורה לכתבה- היום, זה נשמע מובן מאליו. אבל הכתבה היא משנת תשע”ח! הרבה לפני שהכרנו את הקורונה) הכיתה מחולקת ל’אזורים’. על כל אזור מופקדת מלווה ומספר אסיסטנטיות – בוגרות מחזורים קודמים שמסייעות בלמידה. ניכר שדבורה לאה עושה כל שביכולתה על מנת לתת לתלמידות את המקסימום. “לא סתם קוראים לזה ‘אקדמיה לפאנות’,” מסבירה לי אחת מהתלמידות. אישה בשנות הארבעים לחייה, “דבורה לאה הביאה את המקום לרמה הכי גבוהה שיש. מעין אוניברסיטה חרדית בלב ירושלים. אני עצמי נוסעת בכל שבוע פעמיים במשך שעתיים וחצי לכל כיוון, ואני אמא שמטופלת בילדים בכל הגילאים. אני עושה את זה כי המקום הזה נותן לי הרבה, הרבה מעבר ללימוד הטכני על שיער ועל פאות. האוירה שבמקום, העוצמה שלו והיחס האישי למרות גודלו עושים את שלהם”. היא לא היחידה. לא מעט מהתלמידות הן אמהות לילדים קטנים, שמתאמצות להגיע פעמיים בשבוע מכל רחבי הארץ: מחצור הצפונית ועד ערד, גם מחו”ל מגיעות ללמוד, על מנת לרכוש את ההכשרה המקצועית שתרים אותן ותמנף להן את העבודה.

“כל תלמידה הופכת להיות לבת שלי,” אומרת דבורה לאה וכנות בקולה, “עד שאני לא רואה אותה על מסלול ההצלחה – אין לי תירוצים. תלמידה שאין לה כלים להצליח, אנחנו נותנים לה את התמיכה. אם בנושא הפרקטיקה המעשית ואם בנושא השיווק. לעומת זאת, תלמידה לא רצינית – אין לה מקום אצלנו. כי או שיש הצלחה, או שיש תירוצים. אין שום דבר מעבר”.

אם התלמידות הן בנות, אז DLA הוא בעצם משפחה. ואכן כך קורה. “סיפרה לי בוגרת מלייקווד, אישה ליטאית, שלמדה אצלנו במשך שנה, וחזרה לביתה, שהגיעה יום אחד למכירת פאות, ואחת הפאניות במקום הייתה ממונסי, אישה חסידית. הן החלו לשוחח, והסתבר ששתיהן למדו אצלנו. הלייקוודית סיפרה שהרגישה כאילו פגשה בת דודה, ושאלה בהתפעמות איך אני עושה את זה. עניתי לה שה’ עושה לי נחת, כי זה מה שאני רוצה שיקרה, וזה מה שקורה. כשהתלמידות רואות איך אני, אישה חסידית עם פאה ועם כובע, מכבדת את כולן מבלי להוריד מהערכים שלי בשל השליחות שלי, אז הקושי מתפוגג, דברים נכנסים ל’סיסטם’ וכולנו הופכות למשפחה אחת גדולה”.

נייר זכוכית לליטוש הנפש

מעט אחרי שהחלה להפיץ את תורת הפאנות באקדמיה שלה, עברה דבורה לאה תאונת דרכים קשה, שגרמה לה לשיתוק. “נסעתי לחו”ל לחופשה. אבל במקום להיות בהרים במשך שלושה שבועות, שהיתי בשיקום במשך שלושה חודשים,” היא אומרת, והחיוך לא מש מפיה, “כבר בהליקופטר שפינה אותי ממקום התאונה שמתי לב שאני לא מצליחה להזיז את הרגל. חשבתי שהרגל שבורה, אבל לאחר צילום MRI אמרו לי הרופאים כי אינם יכולים להבטיח לי שאוכל להזיז שוב את הידיים ואת הרגליים. אלו חמישים אחוזי סיכוי לכל כיוון. ‘פיפטי-פיפטי’.

“הדמיון הוא החלק החזק ביותר שלי,” מסבירה דבורה לאה, “דמיינתי את עצמי יושבת בכיסא גלגלים חשמלי, מסתובבת בין הלומדות ומחזקת את תהליך ההוראה של המורות שלי. חשבתי כמה טוב ה’ שגרם לי להתחיל ללמד. כעת יש מי שיודעות את השיטה שלי, ויכולות להעביר אותה הלאה. היה ברור לי כמה גדול החסד בצורת ניהול העולם של הקדוש ברוך הוא”.

כל מי שביקר אותה באותם ימים חסרי ודאות שמע על הסייעתא דשמיא העצומה שמלווה אותה. “תחשבי על זה – זה נכון. אני לא משלה את עצמי. הלא אם זה היה קורה, במקום להיות משותקת ולבד, הייתי יכולה להמשיך להתפרנס כשאני על כיסא גלגלים. זה לא מדהים?”

זה מדהים, אם חושבים על זה ככה…

“אבל גם המציאות היא מדהימה,” מסרבת דבורה לאה להסכים לתשובה שלי, “הייתי שם. נטשתי את עצמי עד שהחלטתי לעשות שינוי ובכל מאת האחוזים. זה לקח לי שנים דווקא משום שבכל פעם שנפלתי, לא היה לי כלי לשליפה מתוך סל החיים. בכל פעם הייתי אומרת לעצמי: ‘אז מה? מה שקרה צריך לסגור את כל המערכת? מה פתאום. במה את יכולה לעזור לעצמך?’ לעולם אינני חושבת ‘איך אפשר’, אלא ‘במה אפשר’. חיתנתי שני ילדים, וברוך ה’ אני סבתא. יש לי החיים היפים ביותר שיכולים להיות במצב הנתון, ומהיופי שבחיי יש כל כך הרבה אנשים שניזונים. חברותיי אומרות לי לפעמים שכשהן נזכרות בי הן אומרות לעצמן: ‘אם היא מחייכת, לך אין זכות להתלונן’, ואני אומרת: אם זה מה שמחייב את כולם, זה דיל מצוין”.

באותם ימים לאחר התאונה, סירבה דבורה לאה להצעה לעבור לבית הבראה לשיקום רפואי. “לא הסכמתי משום שאמרתי שזה מקום מלא בייאוש ובדיכאון, ורציתי להיות במקום עם אנרגיה טובה. בחרתי להיות בבית החלמה ליולדות. הייתי בחדר לבד, ובכל יום עברתי טיפולי פיזיותרפיה”. המאמצים נשאו פרי, ודבורה לאה עברה משיתוק להליכון ומשם לקביים. היום אם תראי אותה, לא תחושי בדבר. תנועות ידיה רכות, הליכתה נמרצת וכל כולה מלאת עשייה. עשייה שמתורגמת לא מעט לטובת הכלל.

“הקדוש ברוך הוא חנן אותי בכח השפעה ובנתינה,” מסכמת דבורה לאה את הסאגה הרפואית שעברה, “ובשל כך אני שואפת לקרב אנשים להתקרב לעצמם. אנחנו כל הזמן נשענות על סביבה ועל כסף ועל מזג אויר ועל בגדים, אבל בעצם הכל מגיע מתוכנו. כשבנות אומרות לי: ‘את לא מבינה מה אני עוברת’, אז אני אומרת: ‘אוקיי, ומה את רוצה להגיד בזה?’ ואז אני מספרת לה מה שקרה לי היום או אתמול או שלשום, ושואלת: ראית את זה עליי? הרגשת את זה עליי? לא? אז גם את יכולה. איך? כל אחת צריכה למצוא את הדרך שלה. דווקא אני, שלא מגיעה ממקום עם תיק מסודר ומלא כלים נגישים לשימוש, יכולה להגיד את זה. שום דבר לא בא לי ברגל, ודבר לא המתין לי בבית. אבל זה מניע נפשי שהתחיל מגיל אפס: כשהלכתי לחפש מי יכול להכניס אותי הביתה, הלכתי לאנשים העשירים ביותר”.

מה המסר שאת רוצה להעביר לקוראות?

“המסר שלי הוא שיש הצלחה ויש תירוצים, וזה אצלך ביד. איש מלבדך לא יעשה את השינוי,” אומרת דבורה לאה בנחרצות, “ה’ נתן לי את המתנה הזו, את החיים היפים שלי, כדי לחייב גם את המסכנים. זה לא ‘תלוי במזל’ ולא ‘אם ה’ ירצה’, כי ה’ רוצה את כולנו במצב הכי טוב שאפשר. אם את רואה שהחיים שלך לא נמצאים במקום של ההצלחה, תבדקי מה התירוצים שמונעים ממך להגיע לשם. אני יכולה לומר שהכישלונות גם הם סיפור הצלחה בשבילי, משום שהם המורים הטובים ביותר. אם הייתי מתחילה בטוב, הייתי נשארת שם. דווקא העובדה שטעמתי כישלונות, גרמה לי לדחוף את עצמי אל ההצלחה הגדולה יותר. הכישלונות הם נייר זכוכית שמלטשים את הנפש. זה לא נעים, אבל מייפה.

“את המסר השני אני רוצה להפנות לכולנו. בכל קיץ אני מוזמנת לקעמפים של בנות, לבתי ספר ולכינוסי נשים כדי לספר את סיפור הילדות שלי בקטעי דרמה ובשירה. אני עושה זאת משום שחשוב בעיניי מאוד לעורר את המסר החשוב שטמון בו: לתת לכל אדם צ’אנס. חז”ל אמרו “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו”. איך תדעי מה יש בו אם לא תתני לו צ’אנס? בדקי בסביבתך איפה נמצא האומלל הזה שהייתי אני, ותני לו או לה צ’אנס. אולי יום אחד אותו מסכן שאת רואה לנגד עינייך יקום על במה ויספר להמונים את סיפור ההצלחה שלו. חשבי איפה תהיי את בסיפור. בתקופת הסבל שלו או בתקופת ההצלחה? כוונתי לשאול: האם תגלי שהיית בין אלו שתרמו לסבל או בין אלו שתרמו להצלחה?”

המסר השני אינו סותר את הדברים הראשונים שאמרה דבורה לאה, והיא מוסיפה לשם חידוד. “בסיפור שלי יש את האנשים ואת הנסיבות שעזרו, כלומר היו התירוצים לכישלון ולעובדה שהייתי לא נורמטיבית. אבל גם בחלק השני, של ההצלחה יש את הנסיבות ואת האנשים, ויחד עם זאת אני לא יכולה להצביע על אישיות כלשהיא ולומר: ‘זאת או זה הפכו את חיי’. יש לי כל הנחישות כדי להפוך את חיי לסיפור הצלחה, והם ברוך ה’ מלאים בהרבה יופי, בכישרון ובהצלחה. יש לי כל כך הרבה, שטיפש מי שמסתכל על החצי הריק. זה לא רלוונטי. זה לא אומר שאני לעולם לא בוכה, אבל אחרי שאני בוכה, אני רוקדת. בדרך שבה אדם רוצה לילך מוליכין אותו, ואני בחרתי וממשיכה לבחור בדרך החיים”.

ליצירת קשר עם דבורה לאה: dlahairacademy@gmail.com 02-586-5665