מלי סגל

“התחבאתי קרוב להר כדי שלא יהיה להם טווח ראיה עליי, אבל חשבתי שזה הולך להגמר פה“.

כשראיתי כי נושא המגזין הנבחר הוא ‘פרגון‘, היה לי ברור שאני רוצה לכתוב על פרויקט חברתי ראשוני מסוגו. הצימר של מלי ולוי סגל עונה בדיוק על ההגדרה הזו. מה שלא ידעתי, שהצימר הוא רק אבן פסיפס אחת בסיפור חייה המרתק של מלי. זהו סיפור של חסד, כשחוט של אמונה שזור לכל אורכו.

רחלי דיקשטיין // פורסם לראשונה במגזין אשת 16, תשע”ח

את הסיפור של מלי סגל אפשר להתחיל מכל כך הרבה כיוונים… אנחנו פותחות את השיחה בסיבה שלשמה התכנסנו היום – הצימר החברתי שלהם. צימר חברתי משמעו צימר שהוקם לא לשם מטרות רווח. כל אחד מהמתארחים בוחר את הסכום שנכון עבורו, לפי יכולתו ורצונו. מלי שואפת לראות עוד ועוד פרויקטים כאלו, אבל בינתיים הם בין הבודדים בארץ, והיחידים שעבורם הצימר אינו משמש כאפיק פרנסה כלל. מסתבר ששורשי המעשה נעוצים עמוק אי שם בשנות ילדותה המוקדמת. ומסיבה זו אני בוחרת לפתוח את סיפורה של מלי דווקא שם. אי שם בשנות הס’.

מלי בכיתה ח’. היא קובעת עם חברה לנסוע לירושלים לראות סרט שהוקרן בימי החנוכה. “זה היה יום רביעי. נר רביעי של חנוכה,” פותחת מלי. היא זוכרת במדויק את היום, את התאריך, את המיקום ואת השעה. המשך השיחה יסביר גם מדוע. “קצת לפני שיצאנו לדרך, אחי הקטן, שהיה בכיתה ה’, החליט שהוא רוצה להצטרף לנסיעה. הודעתי לו שאין סיכוי, אבל הוא התעקש, עירב את ההורים, ונוצר מצב שאין ברירה, והוא בא. הגענו לירושלים, ראינו את הסרט, נהנינו, והגיעה העת לחזור.

“בדרך הביתה לעמנואל – צריכים לנסוע בשני אוטובוסים או באוטובוס ובטרמפ. שלושה טרמפים פוטנציאלים עברו, ולא עצרו. היו אלו אנשים שבדרך כלל עוצרים. אבל הפעם לא, וזה היה חריג. עדכנתי את אימי טלפונית שאנחנו בקרני שומרון, ממתינים לאוטובוס השני, כדי שלא ידליקו את נרות החנוכה בלעדינו.

“בינתיים, בתחנה, אחי הניח את כובע הקפוצ’ון על ראשו. ביקשתי ממנו שיוריד. לא אהבתי את המראה הזה. אבל הוא סירב. האוטובוס הגיע, ועלינו עליו. התיישבתי על הספסל שצמוד לדלת האחורית, זה עם המעקה מלפניו. חברתי ואחי התיישבו בספסל המקביל לזה שמאחוריי”. סדר הישיבה הזה מעט לא הגיוני, משום שעל פי ההגיון מלי הייתה זו שצריכה לשבת ליד אחיה וחברתה בספסל נפרד. “מסתבר שה’ דייק את המקומות של כל אחד ואחת מהנוסעים. מדהים היה להבין כיצד הקדוש ברוך ליווה את כל הנסיעה,” אומרת מלי, ולפי המשפט הזה אתן ודאי מתחילות לנחש את ההמשך.

חבר‘ה, תרגעו! זה פיגוע!

האוטובוס החל בנסיעה. שלושה קילומטרים לפני הכניסה לעמנואל התרחש פיצוץ אדיר. “המטען היה על הכביש, והופעל מרחוק,” מסבירה מלי, “הכביש המדובר הוא כביש עם סיבוב חד מאוד שתהום פעורה משמאל. מעוצמת ההדף, הוטחתי קדימה אל המעקה, ומיד בחזרה אל המושב. כך שהפנים שלי נפתחו לחלוטין. אך הפגיעה הייתה בפנים בלבד. אום של בורג עף לכיוון ראשו של אחי. האום חורר את הקפוצ’ון ואת הכיפה, וכך קצב ההגעה שלו לראש הואט: הוא ‘רק’ פתח את הראש ולא חדר פנימה, ואחי ניצל מפגיעה מוחית רצינית. חברתי נשרטה ברגל, ופיזית לא קרה לה מעבר לכך שום דבר. אני מדגישה ‘פיזית’, משום שהפן הנפשי הוא אינו פשוט בכלל גם כאשר הגוף נותר שלם”.

הפיצוץ התרחש ובאוטובוס הושלכה דממה. “חמש שניות של שקט שאי אפשר להסביר,” אומרת מלי, “ה’בום’ הוא חזק כל כך, שפשוט לא שומעים”. ואז, בלאגן. “שלושים וחמישה אנשים שנמצאים בסיטואציה לא מוכרת. אמנם זו הייתה תקופה מלאה פיגועים, אבל בשומרון לא היינו רגילים לפיצוצי אוטובוס”.

עם תבונה שעד היום אינה יודעת מלי מנין ניתנה לה, היא נעמדה וצעקה: ‘חבר’ה, תרגעו! זה פיגוע!’ ומיד התקשרה לאימה, כדי לעדכנה. “אמא שלי הרימה את הטלפון, אבל שמעה רעש ובלאגן. היא חשבה שאני עדיין בקרני שומרון, בתחנה, וניתקה מתוך כוונה להתקשר בהמשך,” מספרת מלי.

נהג האוטובוס שמר על קור רוח והמשיך בנסיעה. “מאוחר יותר שמעתי שהוא תיאר שמלאכים סחבו את האוטובוס, משום שלא נותר לו הגה. כל החלק העגול בהגה נעלם, ונותר לו מוט בלבד. בנוסף לכך, האוטובוס היה מפורק כולו. נסיעה בכביש מפותל כל כך במצב כזה היא על טבעית לחלוטין”. בשלב מסוים, כמאה מטרים לפני שער הכניסה לעמנואל, הוכרח הנהג לעצור, משום שהאוטובוס החל להעלות עשן, ואנשים לא יכלו לנשום.

האוטובוס עצר, ובאופן טבעי החלה התנפלות לצאת החוצה. מובן שבלהט העניינים הפלאפון נעלם. “אמרתי לאחי, ‘אל תסתכל עליי’. הבנתי שאני נראית לא טוב, וביקשתי ממנו שיברח מהר הביתה ברגע שנרד. הוא דווקא כן הסתכל, ונבהל מאוד. הודיתי לו בציניות, ופקדתי עליו לרוץ משם. הוא וחברתי אכן מיהרו להיעלם מהאזור”.

אנשי הישוב, שכאמור לא היו מתורגלים במצבים שכאלו, יצאו לקראת הפצועים, וביקשו מהם לשכב על הכביש עד שיגיעו כוחות ההצלה. אך אז, החלו יריות מכיוון ההר. “לפיגוע קראו מאוחר יותר ‘מארב נוסח לבנון’, משום שכך היו עושים בלבנון: משאירים לחיילים מטען, ולאחר הפיצוץ מגיעות יריות. היה לנו נס גדול שהאוטובוס המשיך בנסיעה, משום שהמחבלים ימ”ש תכננו להגיע לאוטובוס, ולוודא שאיש לא נשאר. אם האוטובוס היה עוצר, לאיש מאיתנו לא היה לאן לברוח. משום שזה היה מיקום רחוק מידי מהשער”.

מלי שמחה שאחיה וחברתה כבר לא שם. “התחלתי לחפש מקום מחבוא, ומצאתי אותו קרוב להר, מתוך מחשבה שכך לא יהיה ‘להם’ טווח ראיה עליי. אבל בהחלט עברה בי המחשבה שזה הולך להגמר פה”.

כוחות ההצלה החלו לזרום למקום. “אמבולנסים וצבא,” אומרת מלי, “מטר לידי חייל ניהל קרב עם המחבלים בירי בלתי פוסק. צעקו שם: ‘כל מי שיכול לרוץ לכיוון השער, שירוץ!’ וחשבתי לעצמי: ‘טוב, יש לי רגליים וידיים, קדימה, לרוץ!’. רצתי את ריצת חיי, כשאני שומעת יריות במקביל. הגעתי לכניסה, והתיישבתי באפיסת כוחות על כיסא השומר”.

אמא, היא מלאה בדם

שכנה קידמה את פניה בקריאות דאגה, אבל למלי היה דחוף למצוא מראה. “ראיתי שמתחילים להעלות בתוך הישוב את כל הפצועים לאוטובוס, ושמחתי – בתוך האוטובוס יש מראה, אגש אליה לבדוק מה קורה איתי. הגעתי למראה. הבטתי לתוכה ולא ראיתי כלום. היה אמנם חושך, אבל עדיין רואים האחד את השני… לא הבנתי מדוע איני רואה דבר. מהמראה נבטה אליי דמות שחורה לחלוטין. היה לי דם קרוש על הפנים, ופשוט נפערו בי ‘בורות’. שיניים קדמיות נפלו והלסת נשברה. בקיצור, מראה לא מלבב בכלל”.

הפצועים קיבלו טיפול ראשוני בישוב, אבל כיון שהבינו שמלי מוכרחה להגיע לניתוח בהקדם האפשרי, הוחלט להעביר אותה באמבולנס החוצה. “בכניסה לאמבולנס פגשתי את אימי. חברתי הגיעה לבית הוריה, דיווחה להם, והם הלכו אל הוריי, שיצאו במהירות לכיוון הכניסה. אחי, אגב, הגיע לאחר שיצאו, ומי שקידם אותו אלו האחיות הקטנות יותר… הוא יצא וצעק, שכנה גילתה אותו, וחבשה את ראשו. הוריי חזרו לאסוף אותו, ויצאו שוב לחפש אותי”.

לגבי המתרחש ברכב מספרת מלי אנקדוטה מעניינת. “במשפחה שלנו ידוע שאבא שלי רגיש מאוד, ואמא שלי מעשית. שני סוגי אופי שונים. אחי ישב ברכב ביניהם. הוא הסתובב לאבא שלי, ואמר לו: ‘אל תדאג, מלי בסדר’. ואז הסתובב לאמא שלי, ואמר בקול בוכים: ‘אמא, היא מלאה בדם…’ אפילו בעת הזו, כשהוא נסער ומפוחד, הוא ידע לעשות את ההפרדה, ולפנות לכל אחד מהם בהתאם לאופיו”.

בכניסה לאמבולנס פגשה מלי באמה. “היא רצתה להצטרף אליי, אבל כוחות ההצלה היו חייבים לפנות קודם את הפצועים, ולא יכלו לאפשר כניסה של מלווים. כך שנותרתי לבד”.

האמבולנס עשה את דרכו ליציאה מעמנואל, בעוד הקרב מתנהל במלוא עוזו. “עמנואל הייתה נראית באור יום מרוב פצצות תאורה,” מתארת מלי. שני חיילים שראו שהיא פצועת ראש, החלו להתווכח ביניהם אם צריך עבורה מסוק, “וככה זכיתי בטיסה ראשונה בשמי הארץ,” מחייכת מלי, ומפליא לראות כיצד היא מצליחה למרות הכל לתבל את הסיטואציה הקשה בהומור. היא הוגדרה כפצועה באופן בינוני. אבל בשל העובדה שהפציעה הייתה פציעת ראש, החישו אותה במסוק עם פצועים באופן קשה ואנוש.

לפקוח את העיניים מול עשרה הרוגים

בכניסה למיון בתל השומר המתינו להם עשרות כתבים וצלמים. בבוקר, כשהתעוררה לאחר ניתוח והרדמה, גילתה מעליה את עיתון הבוקר, שבו כתוב בצורה מפורטת במיוחד את מאורעות אמש. “אני בטוחה שזה קרה לא בכוונה,” אומרת מלי, “אבל זה היה לא פשוט לפקוח את העיניים ולגלות עשרה הרוגים, כשאחד מהם הוא שכן כמעט בן גילי. אני זוכרת שאחת השדרניות בחדשות אמרה בסיום הסיקור כי כל משפחות הפצועים מברכות על המצב, כלומר, מודות על כך שיקיריהן פצועים ולא הרוגים. אני מסכימה שמדובר על נס גדול ועל ברכה גדולה, שכן לו היה מתבצע התכנון המקורי, לא היה נשאר שריד ופליט מכל נוסעי האוטובוס. אבל בשם כל הפצועים ברחבי הארץ ממלחמות ישראל ומפעולות איבה, אני מוכרחה לומר שהפיגוע הוא רק ה’סיפתח’. לאחריו כל פצוע צריך להחליט איך הוא מתמודד עם הסיטואציה הזו, וזה לא פשוט לבחור בטוב כדי להתקדם. לקח לי שנים לחזור לאהוב את חג החנוכה. שלא לדבר על ההתמודדות שלי כנערה, שרגע לפני הכל היה בסדר ורגיל איתה, ופתאום בגיל ההתבגרות היא צריכה להתמודד עם משהו שלא לגילה ולא לרוחה. שתיים מהצלקות עדיין קיימות מתחת לאף, ולאורך השנים היו נראות מאוד לא טוב. אני זוכרת שיום אחד חזרתי בהסעה מבית הספר, וילד קטן, שנסע איתנו, אמר: ‘הי, איזה מצחיק! יש לך נזלת!’ היום אני יודעת לומר שהוא היה מתוק ותמים, אבל אז רציתי שהאדמה תבלע אותי”.

במשך השנים חיפשה מלי פיתרון להעלמת הצלקות בחוסר הצלחה. “היום אני מברכת את חוסר ההצלחה הזו, כי אני אוהבת אותן. מבחינתי יש לי אות גבורה חרוץ על הפנים. אני חלק מההיסטוריה הרחבה של עם ישראל באופן פיזי, ויש לי מה להראות לילדיי. הלוואי שאיש לא יצטרך את זה, אבל אם כבר קרה, וזה חלק ממני, אז אני רואה בזה זכות”.

מלי מציינת כי לבעלה, לוי סגל, יש חלק ענק בשינוי שעברה. “לא האמנתי שיהיה מי שיתחתן איתי,” היא אומרת בגילוי לב, “אבל מבחינתו הכל היה פשוט ומלא הערכה. בזכותו הגעתי גם ללימודי תורת הנפש על פי התורה, מה שחתם את המהפך שלי. קיבלתי כלים להבין מה המקום של הנשמה שלי בתוך עם ישראל, מה אני אמורה לעשות ואיך לקבל את זה שהייתי בהתמודדות. הבנתי שעליי לחוות את הכאב. לא להכחיש אותו ולהעלים אותו, כי זה יגרום לדברים להתפוצץ, מה שאכן קרה לי שוב ושוב בכל תקופת התיכון. אני חושבת שהכלים הללו בצירוף ללימודי האמונה שאני לומדת עם בעלי, הם הדברים שנתנו לי את הכח להתקדם ולבחור בטוב. אני מודה לה’ עליהם בלי סוף על העובדה שזכיתי להיות אישה מאמינה. איך אפשר לחיות בלעדי האמונה? ככל שהאמונה גדלה, כוחות הנפש שלנו גדלים יחד איתה, וכשמיישמים את האמונה ובוחרים בטוב, אז מרגישים את ה’ איתנו”.

צימר חסר תג מחיר

המוטו של בני הזוג סגל הוא עשיית טובה למישהו אחר, והוא זה שמוביל אותם בעשיה. מלי מלהטטת בין שלל עיסוקים: החל מניהול מכון ללימודי תורת הנפש, אותו מכון בו למדה בעצמה, וכלה בעסק עצמאי בו היא סטייליסטית. לוי, בעלה עזב את עבודתו והפך להיות אברך כולל במשרה מלאה. הם הורים לארבעה בנים מתוקים, ומנהלים זוגיות נפלאה. מלי מדגישה ששני אלו קודמים לכל עיסוקיה. “כל מה שיש לי, זה בזכות לוי,” היא אומרת בהערכה מופגנת.

אל הסטיילינג הגיעה מלי מתוך סיפור חייה. “ספגתי מכה קשה בכל נושא הדימוי העצמי, והיום אני רואה בזה שליחות של ממש, לגרום לנשים להתחבר לגוף שלהן ולאהוב את מה שהן רואות”. במקביל היא מנהלת עם שותפה בוטיק יד שניה ומנהלת עם בעלה את הצימר החברתי.

מה זה בעצם צימר חברתי?

“הצימר שלנו פתוח לכל עם ישראל, אבל מיועד בעיקר לזוגות מאותגרי פוריות, ואין לו תג מחיר,” אומרת מלי, “כל אחד מהמתארחים משאיר בו סכום שמתאים ליכולתו הכספית. אין לנו ציפיה לגבי הסכום. כל התשלום הולך במלואו לתחזוק הצימר. כלומר, אנחנו זקוקים לכסף כדי שהצימר יוכל להמשיך לתפקד, אבל חשוב לנו שכל אחד ישאיר סכום שמתאים ליכולת האישית שלו. אם אדע שמישהו הגיע לצימר והשאיר סכום שהוא לא יכול, זה לא ישמח אותי”.

היא לא חוקרת את האנשים שמגיעים אליה לגבי מצבם האישי. לעולם לא תעלה זאת כשאלה בשום שלב. אבל על מנת לדאוג שהצימר יבוא ליעודו, היא נמצאת בקשר מתמיד עם מכון פוע”ה ועם עמותות כדוגמת אדו”ה, ואלו מפנים אליה זוגות שזקוקים לנופש ולשקט. “עוד לפני שהתחתנו, בעלי אמר שהוא רוצה שתהיה לנו איזושהי דירת חסד או יחידת חסד. הוא לא ידע להגדיר מה בדיוק זה יהיה, אבל כשחיפשנו את מקומנו, חיפשנו מקום שיאפשר לנו ליצור בו דבר כזה, והאמת היא שלא מצאנו”.

שש דירות הם עברו בארבע שנים. “כל מעבר היה בונבוניירה,” מגדירה מלי, “המקום הנכון לאותו רגע עבורנו”. למעלה אפרים, מקום מגוריהם בשעה הריאיון, הם הגיעו בעקבות אחותה של מלי. “הנוף כאן מיוחד כל כך, ומדהים לראות את ה’ביחד’ של תושבי המקום, הדתיים ושאינם. אנחנו כאן כבר כמעט ארבע שנים. לא פוסלים מעבר בהמשך, אבל בינתיים מאושרים כאן”.

את הבית שקנו הם חילקו לשניים. חלקו האחד הוא בית המשפחה, והחלק האחר הוא הצימר בעל הכניסה הנפרדת. הם התחילו בתקציב עצמאי, אך במהרה גילו כי התקציב הזה לא מספיק, ופנו לגיוס המונים. “כולם היו איתנו, עם ישראל ביופיו,” מספרת מלי, “אנשים תרמו בנדיבות, והתקשרו רק כדי לומר שהם נפעמים מהיוזמה. לא בשביל לסגור נופש, אלא רק כדי לדעת מי עומד מאחורי הפרויקט. היו כאלו שהיו בטוחים שיש אותיות קטנות, אבל אין. בראש חודש אדר, לאחר מניעות רבות, הצימר נפתח, וזה היה מרגש מאוד”.

הצימר, דרך אגב, נבנה בידיו של לוי. פיסה אחר פיסה, באופן עצמאי לחלוטין ומתוך אהבה גדולה. הזוג סגל בחר לפנות לזוגות מאותגרי פוריות, על אף שלא היה להם ניסיון אישי בתחום הזה, ברוך ה’. “לרגע אי אפשר להבין את זה, אבל כן אפשר לראות את הכאב ואת הקושי של זוגות שנמצאים בזוגיות מורכבת לעיני סביבה מצפה ולעיתים חסרת טאקט, שלא לדבר על הטיפולים עצמם שהם מורכבים מאוד”.

חסד כדרך חיים

עד היום יש אנשים שבטוחים שיש מאחורי הצימר ‘משהו’ אחר. אבל ה’משהו’ שיש שם הוא חסד טהור. “בעלי הוא אדם שכולו חסד,” אומרת מלי, ומספרת שלפני שנתיים הוא אף תרם כליה. “אני מודה שבתחילה אמרתי לו שישכח מזה. מה זה לתרום משהו מהגוף? אבל הוא עבד על זה לאט ובסבלנות. שמעתי עוד ועוד סיפורים, הכרתי את עמותת ‘מתנת חיים’ ולפני שלוש שנים בפורים, כשהיה שיכור, הוא החתים אותי על חוזה, שתוך שנה הוא תורם כליה. בשעת החתימה כבר הייתי שלמה עם ההחלטה, ועמדתי לצידו לגמרי. שנה לאחר מכן, שבוע לפני פורים, התבצעה התרומה. הוא תרם לאישה מקסימה כבת חמישים, והפכנו למשפחה אחת גדולה. אנחנו שומרים על קשר, ונפגשים מידי פעם”.

מלי מדגישה כי היא מספרת על התרומה משום שזה יכול לגרום למישהו לקבל אומץ ולעשות את זה גם. “שלוחי מצווה אינם ניזוקים, ומדובר על הצלת חיים כפשוטה. אם הדברים יביאו חיים לאדם נוסף, והיה זה שכרי”.

אנחנו מדברות על חסד, ומלי מוסיפה. “אנשים יכולים ‘להשתגע’ מכל הנושא של כסף ורדיפה אחריו. אבל אם חיים באמונה אמיתית, שהתקציב בנוי מראש השנה עד ראש השנה, ולא משנה מה נעשה נקבל אותו ורק אותו, אז פועלים מתוך השתדלות ותו לא. מי שמכירה אותי יודעת שהלו”ז שלי עמוס ואני לא נחה לרגע. אבל כל מה שאני עושה נעשה מתוך תחושת שליחות: לקדם את עם ישראל בעולם הזה, לקדם את בעלי, לקדם את המשפחה ואת הילדים. לא סתם שלחתי אותו ללמוד בישיבה ולהפוך לאברך. שנים הוא רצה ללמוד תורה. גם כשעבד, היה קם בשלוש לפנות בוקר, יושב ללמוד ורק אז הולך לעבוד. ידעתי שהרצון הפנימי שלו הוא ללמוד תורה מתוך נחת ולא מתוך לחץ של פרנסה, וזה היה שם כל כך, שעודדתי אותו ללכת על זה. אנשים אמרו: ‘איך תתפרנסו?’ אבל מבחינתי להיות אברך זה דבר מדהים וחשוב. זה אמנם לא מתאים לכל אחד, וזה בסדר, משום שגם להיות מנקה רחובות וגם להיות עובד הייטק זה דבר חשוב. אבל מי שיכול – זה הכי טוב שיכול להיות. זה פשוט תענוג לראות אנשים הוגים בתורה ומתקדמים. זה נשמע שאין לנו קשיים?” עוצרת מלי לאתנחתא קלה, וצוחקת, “יש קשיים ויש בעיות, אבל סבתא רבא של לוי, אישה מיוחדת במינה, אמרה לו: ‘אפשר לעשות הכל ולפתור כל דבר בדיבור’. אז אנחנו משתדלים שכשיש קשיים מכל סוג שהוא: קשיים כלכליים או מול הילדים או בכל תחום אחר – לדבר ולחשוב מה ניתן לעשות. אני לומדת מלוי המון על אמונה, ומתוך הלימוד הזה אני מרגישה הרבה יותר איך הכל מה’. שמעתי מגלית גלבוע שצריך לבקש מה’ הכל. כי הוא מסוגל להכל. ובסלנג המצוי שלנו: ‘קטן עליו’. אז תבקשי ותדברי ותגידי לו. לא תמיד רואים את זה מידית, אבל הנקודה היא לסמוך על הקדוש ברוך הוא שיודע מה שהוא עושה. מעגלים שלמים הולכים ונסגרים”.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

מלי עוצרת לחשוב. “אני מאחלת לעצמי שעוד עשר שנים עדיין אעבוד את ה’ יתברך במתיקות ומתוך אמונה שלמה. ממקום אמיתי. עם עוד כמה זאטוטים או זאטוטות…” היא אומרת לבסוף, “הראש שלי מפוצץ ברעיונות, שאני רוצה כל כך להגשים. הלוואי שבעוד עשר שנים אהיה בשיא העשיה באמונה שלמה, ושבית המקדש כבר יהיה, כך שהחיבור עם הקדוש ברוך הוא יהיה הרבה יותר חזק”.