מרים פרידמן

“להיוולד במקום שאין בו יהודים ולהמשך ליהדות כמו אל מגנט, זה מעל הטבע”

הדמות הראשית בסיפור הגיור של מרים פרידמן היא אנה פראנק. הילדה היהודיה שכתבה יומן במלחמת העולם השניה, מצאה מסילות אל לבבה של הילדה שגדלה במערב וירג’יניה, בסביבה נוצרית וחסרת כל תושבים יהודיים. את סיפור ההשתייכות שלה אל העם היהודי מספרת מרים כדי להעצים את תחושת הזכות של כל מי שזכתה להיוולד למשפחה יהודית מלכתחילה. “תהליך הגיור הוא ארוך ולא פשוט. כשמבינים במה הוא כרוך, יודעים להעריך יותר את המובן מאליו”.

חגית מילוביץ // מגזין אשת 47, תמוז תשפ”א

מרים פרידמן מתגוררת בישוב בית רימון. ישוב בגליל התחתון, שחציו קיבוץ וחציו ישוב קהילתי. בית המשפחה משתייך לחלקו הקיבוצי דווקא. “זה לא קיבוץ קלאסי,” מחייכת מרים, כשאני מביעה את פליאתי, “הוא מופרט לחלוטין, אבל אנחנו נחשבים לחברי קיבוץ, ושנינו עובדים בו”.

שפת העברית של מרים היא גבוהה, אף שמבטאה מודגש. האות רי”ש שלה נהגית בצורה עגולה ורכה, באופן שיוצר מנגינה נעימה לאוזן. צחוקה צחוק פעמונים, וכל כולה אישיות נעימת שיחה. היא משתפת כי אל בית רימון הם הגיעו בבחינת משנה מקום- משנה מזל. אבל בכדי לא להקדים את המאוחר, מחזירה אותי מרים שנים אחורה, אל שנות ילדותה. “נולדתי למשפחה נוצרית במערב וירג’יניה. מעליי ארבעה אחים, כשהצעיר ביותר היה בן עשר בעת לידתי,” היא פותחת, “אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא חתונת אחותי הבכורה. האח שאחריה היה חייל אמריקאי, שחזר הביתה לחופשות קצרות מהצבא… מטבע הדברים, פער הגילאים הזה הוביל לכך שחוויתי ילדות דומה לזו של בת יחידה”.

מעט לפני הולדתה בחרו הוריה לעזוב את הכנסיה, כך שבשונה מהאחים הגדולים שחונכו בחינוך נוצרי-דתי, חייה של מרים היו שונים במקצת. “אמא רצתה בכל זאת שאעבור טקס הטבלה. זהו טקס שבו מטפטפים מים על התינוק, ועל פי הנצרות זה מעניק לאדם חיי גן עדן. אך הכומר סירב לבצע את הטקס כאשר הבין שהוריי לא מתכוונים לחזור אל הכניסה. אמא שלי נהגה לומר שזה היה הצעד הראשון שלי ליהדות – העובדה שהנצרות ‘ויתרה’ עליי”.

אנה פראנק

היהדות היתה רחוקה ממשפחתה של מרים כרחוק וירג’יניה מישראל, ואולי אף יותר. “לא הכרתי שום יהודי, משום שלא חיו בסביבתי יהודים. אני חושבת שעד היום מתוך כלל האוכלוסייה שם קיים אחוז בודד של תושבים יהודים, ומדובר על מדינה שחיים בה כשני מליוני אנשים,” היא מסבירה. אבל כשאלוקים רוצה, הוא מצליח למשות מתוך המים גם נערה אחת בודדה.

כאמור, החינוך הדתי לא היה נוכח בבית ילדותה של מרים, אבל החינוך התרבותי היה חשוב להוריה מאוד. “אמא שלי דחפה אותי ללמוד ולקרוא ספרים,” נזכרת מרים, “כך למשל קראתי ספר שדיבר על חגים של דתות מכל העולם. באמצעותו נחשפתי לראש השנה וליום הכיפורים לראשונה. ניתן לומר שהיו לי מושגים רבים בתור ילדה לגבי דתות, למרות שלא היתה לי דת משלי”.

בהיותה בת אחת עשרה נחשפה מרים לראשונה למאורעות מלחמת העולם השניה, באמצעות ספר בדיוני. “הסיפור ריתק אותי, וכשאמא שלי ראתה שאני מביעה בכך עניין, היא הציעה לי לשאול מהספריה את היומן של אנה פראנק. כילדה שניהלה יומן אישי מגיל שבע ועד לאוניברסיטה, זה עניין אותי אפילו יותר”.

יומנה של אנה פראנק פותח בתיאורים ובחוויות מתוך חייה האישיים. זוועות מלחמת העולם השניה נכנסות אליו רק בהמשך. “הזדהיתי עם התיאורים אודות הבדידות שחשה בחברה. מה גם שהייתי בערך בת גילה של אנה בעת כתיבת יומנה. אך עד סוף היומן לא ידעתי כי אנה מצאה את מותה. כשקראתי את זה, הרגשתי שאיבדתי חברה”.

בשלב זה החלה מרים מסע של ממש. “הלכתי לספריה העירונית, ושאלתי כל ספר שעסק במלחמת העולם השניה. צברתי ידע רב, שרק השפיע על רמת ההזדהות שלי עם העם היהודי. הרגשתי קשר עמוק, שהוביל לשאלות פנימיות לגבי הזהות שלי. לא רק שלא הרגשתי שייכת לנצרות, הרגשתי גם זעם על מה שנוצרים עוללו לעם היהודי לאורך ההיסטוריה”.

בשלב זה עברה מרים ללמוד על היהדות באותה הדרך: ספרים מהספריה. “התחלתי ליישם את הנלמד ככל שהיה באפשרותי. בין השאר, הפסקתי לאכול בשר טרף, התחלתי לצום ביום כיפור ולהדליק נרות שבת. קניתי לעצמי מצות לפסח, למרות שכמובן הבית לא היה כשר, וביקשתי מהוריי שלא יביאו עץ לכבוד חג המולד. לשבחם יאמר שהם כיבדו אותי ונתנו בי אמון מלא, ולכן הסכימו”.

מחכה להזדמנות

בהיותה בת שש עשרה, החליטה מרים לקחת את הדברים צעד אחד קדימה ולהתגייר. “היהודים היחידים שהיו בעיר היו רפורמים, שהקשר שלהם ליהדות הוא קשר תרבותי ולא קשר המושתת על התורה. מובן שלא ידעתי זאת, ולכן כתבתי מכתב לרב הרפורמי של העיר, בו אמרתי שאני מבקשת להיפגש כדי להתגייר,” ממשיכה מרים.

לאכזבתה, בפגישה דחה אותה הרב באומרו שהיא צעירה מידי. “הייתי עצובה כל כך, כי היה לי רצון עז ללמוד,” מתארת מרים, “אמא שלי עודדה אותי לא להתייאש ולהמשיך ללמוד עד שאתבגר ותהיה לי הזדמנות לנסות שוב”.

ההזדמנות הבאה הגיעה במהלך לימודי התואר שלה. “למדתי תואר בהיסטוריה, ואחד הקורסים דן ביהדות והועבר על ידי רב רפורמי חדש שהגיע לעיר,” מספרת מרים, “ניגשתי אליו יום אחד, וביקשתי את עזרתו בגיור. הוא הופתע מכך שאיני יהודיה, כי הוכחתי ידע בכל הנוגע למושגים ביהדות. מושגים אותם רכשתי מהספרים”.

הרב הזמין את מרים לבית הכנסת, ומעניין שהביקור נקבע בדיוק לחג השבועות. כאילו קם סיפורה של רות לתחיה. “בית כנסת רפורמי שונה מאוד מבית כנסת רגיל,” מסתירה מרים חיוך, “אבל זו היתה היהדות היחידה שהצלחתי להגיע אליה, אז קבעתי תאריך לגיור דרכו”.

משהו בכל זאת הציק למרים. “היה חשוב לי ללמוד עברית כדי שאוכל להתפלל מסידור ולעבור טבילה, אבל המסר ששידר לי הרב, בהתאם לדרך חייו, הוא שזה לא נצרך כיום”.

מרים עברה את הגיור הרפורמי. “אמי ואחותי הגיעו לטקס, שכלל בעיקר אמירת שמע ישראל בפני בני הקהילה. אלו האחרונים היו ברובם אנשים מבוגרים. היהודים היחידים בגילי היו כאלו שהתגיירו, כמוני”.

זהות חסרת ספקות

מרים לא הרפתה מהחלום היהודי. “היה ברור לי שכדי להקים משפחה יהודית עליי לעבור לעיר גדולה יותר בארצות הברית, שבה אוכל לפגוש יהודים בגילי. החלטתי, שאם כבר לעבור, אעלה לארץ,” היא מספרת. אמרה ועשתה. בגיל עשרים ואחת, עם סיום התואר שלה הגיעה לשנת התנדבות בקיבוץ.

“אמנם הגיור שעברתי היה גיור רפורמי, ולא הכרתי את עולם שמירת המצוות, אבל הייתי המומה לגלות שלא קיים בית כנסת בקיבוץ, ושבחג הפסח אוכלים לחם בחדר האוכל… עברתי לקיבוץ שמשתייך לתנועה הרפורמית, כי חשבתי שארגיש שייכת יותר, אבל גיליתי שלא מעט אנשים שם בוחרים ללכת לסרט בערב שבת במקום ללכת לבית הכנסת, והרגשתי שזה לא זה”.

במהלך השנה ביקרה מרים עם חברותיה המתנדבות בכותל. “ירושלים מלאה באווירה קסומה,” היא מתרגשת, “בערב שבת הוזמנו לסעודת שבת, ושם ראיתי סוף סוף את מה שקראתי עליו בספרים אבל לא חוויתי במציאות: נטילת ידיים, ברכת המזון, דברי תורה. הניצוץ שבתוכי התלקח שוב”.

בסיום השנה היה על מרים להחליט לאן היא ממשיכה. “הכיוון הראשוני היה לחזור ללימודי תואר שני, שהתקבלתי אליהם. אבל החלטתי לקחת הפסקה של חצי שנה נוספת, בה טיילתי בארצות הברית. לאחר פרק זמן זה החלטתי באופן סופי לעלות לארץ ולעבור גיור על פי ההלכה”.

מרים לא ידעה לאן היא נכנסת. “היה חלק משמעותי בי שהרגיש יהודי, אבל היה חשוב לי שלא יהיה כל ספק בקשר לזהות שלי, ולכן חתרתי לגיור בבית דין”. כשהגיעה למקום הנכון, שוב גילתה כי מנסים להניא אותה. “שאלו אותי שאלות כמו: למה את רוצה להיות יהודיה? הרי זה מחייב. יש כל כך הרבה מצוות, ואולי זה לא מתאים לך? אולי עדיף שתהיי רק חברה של העם היהודי?… היה לי קשה עם השאלות הללו, כי הייתי נחושה כל כך, וקיוויתי לקבל כתף. מישהו שיעזור לי במסלול במאור פנים ומתוך תחושת קרבה, אבל זה לא קרה, כמובן”.

לאחר דרך חתחתים הגיעה מרים אל הישורת הסופית, והתגיירה. חודשים ספורים אחר כך התחתנה עם בעלה, מאיר (מרטין) פרידמן, בן למשפחה יהודית אנגלית אותו הכירה בקיבוץ, והם החלו ביחד את הדרך הזוגית שלהם.

חלל בלב

כשמרים התבשרה שהיא עומדת להפוך לאם, היא התרגשה מאוד. “חלמתי תמיד להיות אמא,” היא מתארת. אך השמחה לא ארכה זמן רב. “הבן הבכור שלנו, אריאל, נולד עם בעיית לב קשה, שכללה ארבעה מומי לב,” אומרת מרים, “הוא חי עד גיל שנה וחצי, כשרוב חייו עברו עליו באשפוזים. זו היתה התחלה מורכבת לחיי נישואין. בעיניי זו התמודדות שיכולה לבנות או להחריב זוגיות. מבחן של ממש. זכינו וההתחלה הקשה הזו חיברה בינינו”.

לפני הניתוח האחרון שעבר אריאל, ניתוח שאמור היה להציל את לבו, פגשה מרים את הכירורג בבדיקה מקדימה. “שאלתי אותו אם הניתוח מסוכן, והוא ענה שגם לעבור את הכביש זה מסוכן. לעולם לא אשכח את המילים הללו… למרבה הצער, הניתוח לא הצליח. יצאנו בידיים ריקות ובעצב רב. בשל כך, החלטנו לעבור מהדרום אל הגליל התחתון, כדי לקיים את מאמר חז”ל לגבי שינוי מקום, שגורר איתו שינוי מזל”.

המאורעות שעברו עליה גרמו למרים להחליט על כיוון מקצועי שונה לחלוטין מזה שכיוונה אליו עד אז. “בחרתי לעבוד במעון בקבוצת פעוטות בני שנתיים. רציתי להיות מוקפת בילדים חיים ובריאים, כדי להעניק להם את האהבה הרבה שיש בי לילדים, ומצד שני למלא את החלל בלב ולספוג שמחת חיים. בעבודה שלי יש פן מיוחד נוסף: בכל פעם שלימדתי את הילדים על סיפורי התורה ועל החגים, הרגשתי שאני משלימה את שהחסרתי כילדה”.

בעת שהגיעו לבית רימון, ציפו בני הזוג פרידמן להרחבת המשפחה פעם נוספת. “רציתי כל כך להיות אמא שוב, ושמחתי שבורא עולם נענה לתפילתי,” אומרת מרים, “במשך ההיריון כולו עברתי בדיקות רבות, שמטרתן היתה לוודא שהעובר לא סובל ממומים בלב, כפי שהיה אצל בננו הבכור, ושלא מדובר בנקודה גנטית. עד החודש התשיעי היה נראה כי ההריון תקין. אבל אז התברר שיש לעוברית שלנו גידול בכבד”.

הרופאים לא ידעו לאבחן את הגידול לפני הלידה ולקבוע האם הוא שפיר או שמא סרטני. “היינו במעקב רפואי צמוד. כשהיתה בת חודשיים אמרו לנו ללא ספק שמדובר בגידול סרטני, ובשל גילה הצעיר אין אפשרות לטפל בו, ולכן אין לילדה סיכוי לחיות”.

פרק באמונה

הם קראו לילדה ‘אמונה’. “עוד כילדה חלמתי שתהיה לי בת בשם אמונה. כשעליתי לארץ ולמדתי עברית, ביררתי מה התרגום של השם האנגלי ולאחר מכן ביררתי האם בכלל מקובל לתת שם כזה. היום יש יותר ילדות שנושאות את השם אמונה, אבל אז זה היה די נדיר, אם כי קיים. באופן יוצא דופן השם שלה מסמל את חייה, כי התקופה שלאחר לידתה היתה פרק קשה מאוד באמונה ובחיים, אבל לא הפסקתי להתפלל לרגע,” אומרת מרים.

הרופאים הסכימו לבסוף לנתח את אמונה הקטנה, וביום הניתוח הגיעו לתמוך בבני הזוג חברים ומעט בני משפחה, שהתגוררו בארץ. “כולם היו מסביבנו והתפללו ללא הפסקה. לאחר שבע שעות מורטות עצבים הודיעו הרופאים שככל הנראה יש הפתעה, והגידול הוא שפיר בכל זאת. תוצאות הבדיקה שהגיעה לאחר הניתוח איששו את הממצאים. זה היה נס של ממש ושיעור גדול באמונה. עד היום זו ילדה של ניסים, ואנו זוכים לרוות נחת ממנה ומילדיה-נכדינו. אחרי הפרק הזה, ברוך ה’, נולדו לנו שני ילדים נוספים בריאים, ב”ה”.

סיפור אחד

את הסיפור שלה מספרת מרים כדי לאפשר למי שנולדה במשפחה יהודית לחוש את גודל הזכות. “אי אפשר לקום בוקר אחד ולהחליט להיות יהודי. זו דרך ארוכה ומפרכת של שנים על גבי שנים,” היא מפרטת, “כשרואים את התהליך הזה, את ההקרבה שהוא דורש ואת הקושי הנלווה, מקבלים פרספקטיבה אחרת לחיים”.

הדרך לא מסתיימת לעולם. “כיוון שאין לי מנהגים מהבית ואין לי ‘בית אבא’ להתבסס עליו, מסע החקר לא עוצר. לאחרונה אני מרגישה חיבור לתפילות בנוסח עדות המזרח. קשה לי להסביר מדוע, אבל התפילה העשירה והמנגינות מרגשות אותי עד עומק נשמתי. בעלי מבין אותי, ותומך בי. אני חושבת שהפתיחות הזו מאפשרת חיזוק רוחני, כי אני לא מפסיקה לחפש כל הזמן חיבור לה’. זה חזק ממני… היתה תקופה שהתעניינתי מאוד בסיפורי גרים מסביב לעולם. שמעתי על מישהו שהיה חלק מלוחמי חיזבאללה בלבנון ועל מישהו שהשתייך למשפחה מכובדת מדרום אפריקה; מישהו מסין ומישהו ממקסיקו – גיליתי כי כל הסיפורים הם בעצם סיפור אחד. בכולנו קיים ניצוץ יהודי פנימי, שדחף אותנו לגלות את הקדוש ברוך הוא. בחסידות מוסבר כי הגרים היו במעמד הר סיני, וזה מתחבר לי לגישה הזו. כי להיוולד במקום שאין בו יהודים ולהימשך ליהדות כמו מגנט, זה משהו שהוא מעל הטבע. ואם נוסיף לכך את העובדה שלמרות כל הקשיים שעברתי בחיי, החיבור שלי אל ה’, אל היהדות ואל עם ישראל רק הלך והתחזק, מדובר בהחלט על משהו פלאי”.