יוגה וקדושה

“הנחתי את התמונה בדפיקה על שולחן המנהל, ואמרתי – ‘אם אתה רוצה שאקח גרזן בשביל שיקרה משהו, רק תגיד לי על מה להוריד אותו’. למחרת היו כל הארבעה בחיידר”.

במהלך הראיון עם רחל קולברג, מי שהקימה עם בעלה סטודיו כשר ליוגה בתוככי בית שמש, אני מאבדת את הלשון מספר פעמים, צוחקת מכל הלב מספר פעמים זהה, וכמעט בוכה באמצע. רחל היא אישה מיוחדת ואמיצה, שאינה פוחדת להביט לאמת בעיניים, ולומר אותה בקול, גם אם זה ידרוש ממנה שינוי מהותי של מאה ושמונים מעלות. על יוגה ועל החיים שמאחור.

//שיפי גולדשטיין 

רחל קולברג נולדה במוסקבה של שנות הקומוניזם. אביה דובר שמונה שפות, וכחלק מעבודתו עברה המשפחה לקובה, שם עבד כמתורגמן של פידל קסטרו. בגיל שמונה הם חזרו שוב לרוסיה. “לא שמרנו תורה ומצוות, אבל תמיד ניסיתי להישמר מערבוב בין הגויים מכל וכל. סבתא שלי הזהירה אותי וביקשה ממני לעשות זאת. היא עצמה בחרה לא להתערב בחינוך שלנו, אבל לעצמה הקפידה על שמירת המצוות: היו לה צלחת, כפית, מזלג וכוס אישיים משלה; היא התהלכה תמיד בכיסוי ראש, וכמובן שמרה שבת ומועדים. בגדול, לא ידעתי כלום על יהדות, אבל הנוכחות של סבתא השרתה סוג של מסתוריות בבית”.

כשעלה גורבצ’וב לשלטון, הותר למשפחה לצאת מגבולות רוסיה. “הגענו לארץ יום או יומיים לפני יום העצמאות,” נזכרת רחל, “מהמטוס לקחו אותנו לבית מלון בתל אביב, במקום הכי סואן שאפשר לתאר, בעיקר עבור מישהי שהגיע מהעולם האפור של מוסקבה. אני זוכרת את עצמי עומדת מחוץ למלון וצופה על המכוניות הצופרות ועל האנשים החוגגים. היה רעש ובלאגן ותוהו ובוהו של ממש. זו הייתה חוויה. העובדה שכולם סביבי יהודים גרמה לי להרגיש כמו פרח שנשתל סוף סוף בתוך הערוגה שלו. זו הייתה תחושת אושר שלא חזרתי להרגיש שוב בחיי”.

בדרך להודו עם ילד בן שלוש

אחרי ימי ההתאקלמות הראשוניים, החלה המשפחה לבדוק מקומות לימוד לשלוש בנות המשפחה. “דילגתי על אולפן ונכנסתי היישר לכיתה י’ או י”א בתיכון. אמרתי לאבא שלי, שאני רוצה ללמוד ולהתמודד עם השפה מתוך החברה הישראלית, ולא בתוך האולפן. הוא הסכים איתי, וכך הגעתי בדיוק למבחני הבגרות. למזלי, ברוסיה הרמה במקצועות כמו מתמטיקה היא גבוהה מאוד, כך שהייתי פנויה ללמוד את השפה ולעזור לתלמידים האחרים להבין את החומר, במקום להתאמץ בלמידה. קראתי ספרים, דיברתי בלי סוף עם הסובבים ולמדתי את השפה תיק תק”.

למען האמת, אם היא לא הייתה מספרת לי על העלייה, לא הייתי חושדת בה. המילים בהן היא משתמשת במהלך הראיון הן שילוב מקסים של שפה גבוהה עם ביטויי היום יום, ואין לה מבטא רוסי כלל, למעט מנגינה עדינה וסמויה כמעט שמתלווה לעיתים רחוקות לאות ר’ שלה. אני מבקשת ממנה לשמוע על השנים שאחרי התיכון. “חיפשתי את עצמי בתוך החברה הישראלית. לדעתי, עברתי על כל הסקאלה במהלך החיפוש, כדי לדעת לאן אני רוצה להשתייך והיכן נמצאים האנשים עם תחומי העניין המרתקים ביותר. בכל תהליך החיפוש לא נתקלתי בחרדים בכלל. מדברים הרבה על כפיה דתית, אבל עליי ממש דילגו. דווקא הייתי שמחה לעבור כפיה דתית – מישהו שישב איתי ויספר לי על כל העולם המופלא של היהדות… תמיד חיפשתי ללמוד חכמת אמת, ועשיתי זאת בכלים שלי. הייתי אוזן קשבת מוכנה, שרק חיכתה לשמוע, ואף לא אחד בא”.

רחל התגייסה לצה”ל ליחידה קטנה ומעניינת (“חיפשו דוברת רוסית”), ובמקביל המשיכה את תהליכי החיפוש. היא נישאה לבעלה, אברהם קולברג, ישראלי מרמת השרון, בן לקצין מודיעין ראשי ואמא קנדית, והשניים החלו את החיים.

“את היוגה הכרנו ביחד,” מספרת רחל, “בעלי למד צילום ועבד בזה. אני בילדותי למדתי התעמלות אמנותית, והמשכתי לאחר הצבא במגוון אמנויות תנועה וריפוי, והכיוון הכללי של שנינו היה אמנות. אבל רצינו להוסיף משהו לרוח. לא היינו ממושמעים כל כך בטבענו, הייתה תקופה שלמה בה לא עשינו שום דבר רציני חוץ מלהעביר את הזמן, אבל מיצינו את זה, ודרך הזוגיות הרגשנו רצון ומוכנות להיות תחת גג של משהו שמלמד אותך ומגדל אותך, ואז גילינו את איינגר יוגה”. אברהם ורחל טסו עם בנם בן השלוש להודו, כדי ללמוד את הנושא לעומק אצל זוג – בעל ואישה – שלימדו זאת.

השנים המדוברות הן שנים בהן טלפון הוא מצרך נדיר. “חשבנו מה נעשה בסוף יום עבודה עד שעת השינה, והפתרון היה ספרים. אחד מהם, תנ”ך. בחרנו בו בלי כוונה מיוחדת, פשוט שלפנו מהמדף יחד עם השאר… בלילות היינו יושבים וקוראים בתנ”ך לאור נר עם כוסות תה”. הנר, אם תהיתן, משום שחשמל בהודו גם הוא מצרך נדיר.

המשמעות הגדולה בפרטים הקטנים

אברהם ורחל עבדו בבתי ספר ולימדו יוגה. “בדרך לאחד מבתי הספר עמד ‘מקדשון’, כדוגמת אלו שממלאים את הודו כולה. אני זוכרת ששער הכניסה שלו היה נמוך באופן שהצריך התכופפות בשביל לעבור בו. אברהם עצר אותי ואמר, ‘אל תתכופפי. זה נחשב כמו השתחוויה לעבודה זרה’. זו הייתה מעין הארה שנפלה בו לרגע, וזה הקסים אותי: שפעולה פשוטה מקבלת משמעות גדולה, ברמה של לדעת איפה להוריד את הראש ואיפה לא”.

החודשים חלפו, פסח התקרב, ומשפחת קולברג, שהתגוררה במקום מבודד שקשור לאוניברסיטאות ובתי ספר הודים בלבד, החלה להתגעגע לישראלים. “החלטנו לנסוע לרישיקש, העיר השכנה, לחפש חברה”. בעוד הם משוטטים בעיר, הם נתקלו בהזמנות לאירוע פסח לישראלים במלון קטן.

“הסתבר שזוג ‘ברסלברים’ מהארץ הגיע לעשות שבוע שלם של פסח מאורגן וכשר לתיירים. ביקשנו להצטרף, והם הזמינו אותנו להגיע כמה ימים לפני הפסח, כדי לסייע להם בהתארגנות”. בני הזוג לקחו ימי חופשה מהעבודה, והגיעו.

“שוב בלט הנושא של המשמעות הגדולה שיש לפרטים הקטנים. זה התקשר לי ליוגה, משום שגם שם לא מבצעים פעולות מבלי סיבה. לכל תזוזה יש תכלית: מהירות הפניית הראש, חוזק התנועה, עומק ההרגשה – הכל מתבצע מתוך כוונה וחיפוש להשפיע על המבנה הנפשי ועל הרוחניות של האדם”.

מהי בעצם יוגה?

אני שואלת את השאלה, משום שיוגה מוכרת לי כצורת התעמלות, ולפי המילים של רחל זה נשמע יותר כדרך חיים. “יוגה היא באמת דרך חיים,” מסכימה רחל, “אני רואה ביוגה משהו שלוקח מהאדם את ההרגל. לכל אדם יש הרגל לעמוד או לשבת בצורה מסוימת, לחשוב על עצמו בצורה מסוימת וכן הלאה. בכל פעם שעולים על מזרון היוגה, מחדשים לעצמנו את עצמנו. מבחינת היוגה, ההרגלים הם המחלות של האדם. זו עבודה דרך הגוף וטיפול בסבל של הגוף, אבל לא למען הגוף, אלא למען הנפש”.

בחזרה להודו. הפסח ההוא זכור לרחל כחוויה עוצמתית. “רצינו לשמוע עוד ועוד. לילד שלנו הניחו כיפה לבנה ענקית ביום הראשון על הראש, ומאז הוא לא הוריד אותה. באופן טבעי מאוד נבלענו בתוך זה. כשעזבנו בסוף החג, סיפרנו להם שבבית שבו אנו מתגוררים אין מזוזה, והם ציידו אותנו בפק”ל: מזוזה, כוס קידוש, מספר בקבוקי יין וספר מסילת ישרים. החבילה הזו בנוסף ללימוד מזורז של עניינים הלכתיים כמו שבת, כשרות וברירת אורז היו הצידה לדרך שלנו”.

על הדברים הללו המשיכו בני הזוג להקפיד. “את השבת שאחר כך כבר שמרנו. קיבלנו את זה כמו תרגול יוגה – עד שלא משתכללים ברמה שזה פשוט לביצוע ובלי ספקות, לא ממשיכים הלאה. חייתי בתוך עננת אושר – הרגשתי שנפקחו לי העיניים והכל עניין אותי, במיוחד בשל החיבור החזק ליוגה. כל הנושא של ההלכה והצמצומים שפעמים רבות מפחידים בעלי תשובה טריים, היו עבורנו כמו ממתק”.

עמוק בחגיגה

כשחזרו לארץ, נולד בנם השני. “בברית המילה כבר הבינו ההורים ש…אוי ואבוי, הילדים שלהם חזרו בתשובה,” מחייכת רחל, “אבל אנחנו כבר היינו עמוק בחגיגה. את הבן הגדול הוצאנו מהגן האנטרופוסופי (גן בשיטת חינוך ולדורף, לפיה הלימוד מתבצע בדרך חווייתית וחיקוי ולא בדרך לימוד מסורתית), והעברנו לגן, שבמבט לאחור היה נורא ואיום, אבל אנחנו לא ראינו את זה – הדבר היחיד שרצינו שהילד ידע לשיר שירי שבת. והיה את זה בגן”.

לאחר תקופה עברה המשפחה לרעננה. “היינו בסביבה של צרפתים נחמדים ומתורבתים. בגן החדש היו גם שירי שבת וגם פרשת שבוע, אבל עדיין הרגשנו שזה לא זה,” מספרת רחל, “ואז באו חברים שלנו מבית שמש, ואמרו – ‘מה קרה לכם? בואו לפה! כאן היהדות! הילדים שלנו הולכים להתבודדות ביער ומספרים סיפורי מעשיות, אל תשאלו כמה כיף פה. בואו מהר!’ באנו. ואז הכל התחיל להדרדר”. למען הסר ספק, המשפט האחרון נאמר בטון שדרמטיות וציניות מהולות בבדיחות הדעת משמשות בו בערבוביא, ואני פורצת בצחוק גדול. החברה של רחל, אגב, היא נועה ירון-דיין, ומי שקראה את מגזין אשת בחודש אייר, אולי כבר ניחשה קודם.

אז משפחת קולברג בבית שמש, הילדים בחיידר יחד עם הילדים של נועה, ורחל ואברהם נחושים לעשות כל מה שצריך בשביל להשתלב. “לגלח את הראש? אין בעיה. מה עוד? ללמוד אידיש? בסדר גמור. מה עוד? לזרוק עקבים? ללבוש שחור? מעולה. מה עוד? כל מה שצריך וכל מה שאמרו שצריך עשיתי בלב שלם. היינו ברצון חלוצי של בניית העתיד הורוד שלנו, ואז אמרו לי – ‘את יודעת מה שכחת לעשות? להפסיק עם היוגה’. וזו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי – אוי. אני לא יכולה. והם אמרו – ‘את חייבת! זה לא יהודי! את מקלקלת את כל העולמות ועושה נזק ומחריבה ואוי ואבוי’, ואני אמרתי – אבל רגע, בזכות היוגה חזרתי בתשובה, אז שאזרוק אותה? והתשובה הייתה: ‘לא חזרת בזכות היוגה, אלא בזכות ה’ יתברך שהכל מאיתו’, ומול זה לא הייתה לי תשובה, אז זרקתי את היוגה”.

בעלי נכנס לכולל, ואני נכנסתי לדיכאון

שנתיים הייתה רחל ללא מזרן היוגה – לא משתמשת באופן אישי ולא מלמדת אחרים. ואז הבועה החלה להתפוצץ. “פתאום כל ה’רוסיה’ שבי פרצה החוצה, וכל הפנטזיה שהחלה במלון בתל אביב התפוצצה לי בפנים,” היא אומרת, “בעלי נכנס לכולל ושקע בעולם התורה, ואני נכנסתי לדיכאון… זה אמנם לא היה מיד, אבל זה היה הכיוון”.

מהר מאוד הבינה רחל את נושא המעמד של תלמודי התורה, והוציאה את ארבעת ילדיה מהחיידר בו למדו לטובת חינוך ביתי. “שנה וחצי הם היו איתי בבית. בזמן הזה הסתובבתי בין החיידרים הנחשבים יותר, אלו הסגורים והאידישאים ואמרתי – ‘אני רוצה לגדל את הילדים שלי אצלכם. אני לא יודעת כלום. באתי מעולם חשוך, ואתם יכולים לגדל אותם צדיקים כמו שאני רוצה’. הם מצידם הציעו לי ללכת לחיידר של בעלי תשובה, ואני השבתי כי ביום שה-ם ישלחו את ילדיהם לחיידר הזה, גם אני אהיה שם. וכך שוב ושוב מבלי להתייאש.

“יום אחד הגעתי עם תמונה של סבא שלי ז”ל – בעלה של הסבתא עליה סיפרתי בתחילה. הוא היה צדיק ממש, לפחות על פי התמונה והסיפורים. לא הכרתי אותו, כי נפטר שנה לפני שנולדתי. התמונה הייתה תמונת פספורט קטנטנה בה ראו אדם עם זקן וקסקט יהודי. נכנסתי לחדר המנהל, הנחתי את התמונה בדפיקה על השולחן והוא נבהל. עד אותו יום לא דיברתי עם גברים מתוך צניעות, ובטח שלא נכנסתי לתוך חדר המנהל, אבל כבר לא יכולתי יותר. דיברתי איתו בעברית צחה. לא באידיש. אמרתי – ‘זה סבא שלי. בשביל שלא יקחו אותו לצבא הצאר הוא לקח גרזן ושבר לעצמו את הברך. ההורים שלי לא לימדו אותי כלום, אבל יש לי ילדים שאני רוצה שיהיו יהודים בזכות סבא שלי. אם אתה רוצה שאקח גרזן בשביל שיקרה משהו, רק תגיד לי על מה להוריד אותו’. למחרת היו כל הארבעה בחיידר. המנהל התקשר ואמר שהקבלה היא לא בשבילנו ולא בזכותנו אלא בשביל הסבא”.

בחיידר האידישאי

רחל ניצחה. ארבעת ילדי קולברג בחיידר אידישאי מובחר. “הם היו תלמידים נאמנים ומתוקים. שרו שירי שבת, ובבית שררה אופוריה. אני עצמי הסתובבתי בין חברותיי עם אף למעלה – הצלחתי להכניס את הילדים שלי לאן שכולן רצו ולא יכלו. הייתי בטוחה שהילדים שלי יגדלו להיות חסידים צדיקים עם פאות ארוכות, ידברו אידיש ויאכלו אידיש ויחלמו אידיש והכל יהיה אידיש”. אבל האידיליה כאילו הייתה מוכרחה להתפוצץ. מכלי שלישי שמעו ההורים כי בנם השני חווה חוויית אלימות קשה בחיידר.

“זה היה נורא,” נזכרת רחל, “הוצאנו אותו משם והתחלנו עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים ומה לא… זו הייתה ממש בעיטה לבטן: אנחנו עושים כל מה שניתן בשביל להשתלב, ומקבלים בתמורה כזו ‘מתנה’ בצירוף התנערות מאחריות… הייתי אובדת עצות. בינתיים הגדול שגשג. הוא סיים את החיידר בהצטיינות והמשיך לישיבה הקטנה הכי טובה ואידישאית שיש בבית שמש. הוא הצליח גם שם, וכשהגיע הזמן לישיבה גדולה, בחר בישיבה ברמה גבוהה מאוד בבני ברק”. היו קצת חששות בשל המרחק, אבל הם פגו במהירות לאור ההשתלבות המוצלחת בישיבה. “ואז הסתיימה השנה, והילד אמר – היה מקסים! עכשיו אני מתגייס! ולמרבה התדהמה, פשוט הוריד את הפיאות והתגייס”.

בהערת אגב נזכרת רחל במשהו שהיה ברור לה לפני שנים: “אני זוכרת שבשנים בהן היינו בהודו, לזוג המורים שלנו היה ילד בן שבע עשרה עצלן בצורה מבישה. אבא שלו היה מבקש ממנו רק שישכב על הכרית, שיעשה משהו שונה במקום לשבת על הכיסא, והילד היה לוקח עיתון כדי לא להשתעמם בינתיים, ואני אמרתי – ‘איזו בושה! אנחנו הגענו מארץ רחוקה בשביל ללמוד מאבא שלו, ואיך הוא מתנהג… הילדים שלי ילכו בדרך שלי. אין מצב שאני עושה משהו והם לא’. וזה מה שקיבלתי…”.

זה גם היה השלב בו רחל לא יכולה יותר. “החלטתי שאני מחזירה לעצמי את השפיות בכלים שלא פגעו בי, ואני מדברת על העצות של רבנו הקדוש, שהביאו לי את הכח ואת האומץ לחזור בלב שלם ליוגה ולעלות על הדרך שלי”.

בעלך גם הוא חזר ליוגה?

“לקח לו עוד זמן,” אומרת רחל, “הוא היה בשיא הפעילות היהודית שלו. היה לו מענה, הוא היה בהתעסקות. אני הייתי עסוקה בלטפח את הילדוּת של הילדים שלי. ההתמלאות האישית שלי הייתה בלרוקן את הצלחת של הילד. החיים שלי הוקדשו לילדים – גם ההתקדמות בתשובה הייתה לפי ההתפתחות שלהם: כל שינוי מהותי שביצענו בא בשביל להעניק להם מקום טוב יותר, וגם סדר היום כולו הוקדש עבורם. רציתי שיהיה להם בית שנותן להם את כל מה שהם רוצים וצריכים, שלא יחסר להם דבר, ופעלתי ממש מתוך מסירות נפש בשביל זה. לא היה לי מקום של עיסוק בדברים שימלאו אותי”.

אני חושבת שהרבה נשים תזדהינה עם המשפט הזה, כי בסופו של דבר זה תהליך שהרבה מתוכנו עוברות לאחר לידת הילדים.

“אבל לאישה חרדית מבית יותר פשוט לקבל את זה, כי כך היא גדלה וזו התכלית אליה היא כמהה. היא זוכרת את אמא שלה במקום הזה. האישה החרדית הקלאסית גם מתחתנת ברוב הפעמים מיד או תוך כדי הלימודים, לפני שהספיקה לפתח כל מיני מיומנויות, ולכן היא לא בהכרח מוותרת על דברים שהיו ‘היא’ לפני לידת הילדים. אני לעומת זאת, באתי מלאה בעצמי, לצערי, מתוך העולם הזה. אמנם היה לי הכח הפנימי שבזכותו הצלחתי ללכת בתוך היהדות מבלי כל התפשרות ומבלי מחשבה על הנוחות האישית, אבל זה בא מתוכי ובזכות השכל שרכשתי לפני. וכשמאותו מקום, שהיווה עבורי את השיא, קיבלתי בחזרה פצצה, אז לא יכולתי להמשיך להרגיש שאני במערכה של מלחמה למען האמת. לא הייתה אמת יותר. הכל נגמר, ונשאר חלל ריק עם אכזבה גדולה ומפחידה”.

שוב חזרה רחל למקום המחפש. “כל מי שהעמיד פני חכם שנותן עצות, התגלה כאחר לגמרי. אף לא אחד הבין את המקום ממנו באנו, ורק מצא עוד ועוד דברים שאנחנו צריכים לוותר עליהם. לא היה מישהו שהציע לי למצוא את המקום הממלא”.

אז את חוזרת ליוגה, ומה בעלך אומר על זה?

“הוא עודד אותי מאוד,” אומרת רחל, “הוא היה קשוב לצרכים שלי ופשוט הבין אותי. יותר מתרגול היוגה, היה לי חסר ללמד. כשעזבתי את היוגה, בעצם לקחו ממני את הביטוי שלי. את הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם, והלקיחה הזו הפכה אותי למתוסכלת, כועסת ומוצפת”.

כבר למחרת ההחלטה, רחל חזרה ללמד יוגה. “שברתי את הקיר בין חדר השינה לחדר הסמוך, ויצרתי סטודיו גדול בתוך הבית. המקום התמלא במהירות, ואני חזרתי להרגיש סוף כל סוף שיש לי כל כך הרבה מה לתת”.

רחל רואה את הטוב ואת היפה בהפסקה הכפויה מהיוגה. “כשמתחילים מההתחלה במקום שאוהבים, האש הפנימית היא אחרת לגמרי. עם כוונות חדשות ועם געגוע”.

הסביבה מקבלת את החזרה ליוגה בשלווה?

“תלוי מי,” מחייכת רחל, “פתחנו את הסטודיו ולימדנו, ואז החלו להגיע פאשקווילים, שהזהירו מפני עבודה זרה בתוככי השכונה הקדושה. ואנחנו אמרנו – ‘למה אתם מדברים ככה? זה לא יפה. בואו תראו במה מדובר’. הייתה אישה אחת צדיקה ממאה שערים, שלמדתי אצלה טהרת המשפחה. ביקשתי ממנה להגיע לשיעור אחד שאני מלמדת, כדי שתגיד לי אם אני עושה משהו אסור. לא רציתי לעשות משהו אסור! היא הסכימה, ולמרות שהיא אישה חשובה ועסוקה, הגיעה. זה היה שיעור של נשים בהריון. טיפלתי בהן, תליתי אותן הפוך, קשרתי אותן בצורות שונות – יש תנוחות יוגה שמצריכות קשירה בשביל שאשה הרה תוכל להגיע להרפיה מבלי לאמץ את השרירים. והאישה הזו ישבה בצד מוקסמת בדממה. בסוף השיעור, כשכולן קמו מההרפיה, היא קמה מהכיסא ואמרה – ‘מה שראיתי פה זה דבר מיוחד. רואים שאתן לא עושות את זה כדי לטפח את הגוף או כדי לפתח אותו, אלא בשביל הנשמה. רואים איך הפנים שלכן משתנות מתחילת השיעור ועד סופו’. בשבילי המילים שלה היו המילים הכי חשובות ששמעתי”.

הזוג קולברג המשיך בעבודה בסטודיו, התושבים המשיכו להגיע למקום וגם הפאשקווילים. “ואז הגיע רב לטיפול אצל בעלי. כשנפתרו הבעיות שהגיע בשבילן, וגם בעיות נוספות עליהן כלל לא סיפר מתוך בושה, הוא אמר לבעלי, ‘אתה מוכרח לבוא יחד איתי לאחד הרבנים הגדולים של בית שמש, שיתן לך אישור על מה שאתה עושה. אני אספר לו מה בדיוק קורה כאן. זו הצלה!’ הם הלכו ביחד, והרב אמר שהוא לא יכול להתיר יוגה באופן כללי, משום שיש כאלו שמעיזים להצמיד לה פולקלור של עבודה זרה, על אף שהיא לעצמה אינה קשורה לעבודה זרה כלל, אבל אם למישהו תהיה בעיה א י ת נ ו, שנשלח אותו אליו – והוא יאמר לו אישית שאצלנו זה כשר”.

הסטודיו הועתק לאחרונה ממקומו, כשמשפחת קולברג עברה מבית שמש לנווה מיכאל. “צמוד לבית שמש, אבל עם נוף ואוויר. כך שתושבי בית שמש, שמגיעים אליו, מקבלים גם שעת איכות בנוסף ליוגה. למקום קראנו ‘קרנא קריא’ שאלו מילים שמופיעות הן בשפה הודית עתיקה והן בשפה הארמית. בארמית המשמעות היא קריאה בשופר: קרנא – שופר, קריא – קריאה, ובהודית עתיקה המשמעות היא פעולת האוזן: קרנא – אוזן, קריא – פעולה. הקסים אותנו שבעצם מדובר על אותו הנושא: קריאת השופר משמיעה, והאוזן שומעת. זה מסמל את המפגש שקורה אצלנו בין יהדות ליוגה”.

מה המסר שלך לקוראות ‘אשת’?

“להתעורר. כל אחת צריכה לפתוח עיניים וגם אזניים, להבין מה טוב לה וללכת לשם תוך דבקות באמת. אבל לא אמת של בני אדם, אלא האמת שמעל כולם”.