יעל מזרחי

כל הבית נלחם למען סבתא. מי אמר שקל לגדל הורים?

יעל מזרחי היא אשת משפחה “על מלא”. וזה לא סותר את העבודה התובענית שלה כאשת לשכת נציב שירות המדינה ואת הפעילות החברתית הענפה שהיא מתחזקת בכישרון רב. היא אם לאחד עשר- מתוכם רביעיה ותאומים. “יש שותפות וסולידריות בבית עם אחד עשר ילדים,” היא אומרת, “מגיל אפס לומדים להתחלק בכל דבר. לפעמים זה גם בכרית או בתור לחיבוק לאמא. אז מה? כולם מרוויחים מזה בעתיד. הילדים שלי ברוך ה’ מאוחדים. הם מסכימים להתארח אצלי בשבת בתנאי שכולם מגיעים”.

טלי דויטש // מגזין 56, ניסן תשפ”ב

את יעל מזרחי כולכן מכירות מהטורים האהובים במגזין. ובכל זאת אני מבקשת ממנה להציג את עצמה בפני קוראות חדשות. אפילו התשובה הזו, שהיא אינפורמטיבית ופשוטה בדרך כלל, הופכת בפיה למרתקת וליוצאת דופן. “אני בת חמישים. טוב, חמישים ואחת, למה להיות קטנונית?” היא צוחקת, “כל היום אני שומעת ניחומים שזה הארבעים החדש, ואני לא נראית, וכמובן – ‘מי מתגעגעת בכלל לגיל עשרים’. שאלה שמעולם לא הבנתי. מה זאת אומרת ‘מי’? אני!”

היא אם לאחד עשר ילדים. תשעה בנים ושתי בנות. “יש לי נסיבות מקלות,” היא מוסיפה בקריצה, “מתוכם רביעיית בנים וזוג תאומים. בשל העובדה הזאת, אנשים מהמגזר הכללי ‘סולחים’ לי על כל האחד עשר… אבל האמת היא, שהדובדבן שבקצפת ותמצית חיי הם עשרה נכדים. סבתאותי המוקדמת היא מתנה שאין שניה לה. פעם אמרתי למראיין שעצבן אותי, שאם ילדיי ילכו בדרכיי, צפויים לי מאה עשרים ואחד נכדים, וביקשתי שיאמר בכנות אם אינו מקנא…”

יעל היא סבתא במשרה מלאה, ומעבר לכך. “לפעמים חברות טובות נוזפות בי, שכשהילדים גדלים וחלקם פורחים מהקן מגיע הזמן שלי להשקיע בעצמי ולא להיות רק סביב המשפחה,” היא משתפת, “אבל יוצא שכל עיתותיי לנכדים. אני סבתא שיכולה לבזבז חצי יום בקניון צפוף או בעיר כדי לחפש את הכובע המדויק לתחפושת של השוטר או את משקפי השמש המדויקים של הדיילת. מעבר לזה שזה משמח אותי מאוד, אני שמחה שזו הקלה משמעותית להורים שלהם. אני זוכרת היטב את הימים בהם הייתי אמא לקטנטנים, כמה חיכיתי למתנדבות שידפקו בדלת לתת לי אוויר. הכלות שלי עובדות קשה הרבה יותר ממה שעבדתי אני. הן בהייטק עם לחצים ועם יעדים מטורפים ולמרות זאת מנהלות בית לתפארת. כלתי המוכשרת, בנוסף לזה שהיא מורה מסורה, היא גם מורה לפסנתר שמרימה מקהלות ברחבי סמינרים בירושלים ומנהלת בית למופת. אני שמחה כל כך שה’ זיכה אותי להיות סבתא צעירה ונמרצת. מרגישה בת מזל להיות להם לעזר כשאני יכולה. יעלי, הנכדה היחידה בין תשעה נכדים בנים, היא תאומת הנפש שלי. מרגישה אותי ממש כשאני עצובה או שמחה. יש לנו קשר מדהים של שיחות נפש. וכשהיא קוראת לי בגינה ‘סבתא’, ויש את המבטים מסביב, אין מאושרת ממני. זה תואר של כבוד”.

רכבת הרים בלב

יעל נולדה בדימונה, אותה היא מכנה בתואר “אהובת ליבי”. שיחה על דימונה מציפה בה געגוע אדיר לשכנות מופלאה ולריחות החגים. “היינו מאושרים,” היא מתארת בנוסטלגיה, “לגור בפריפריה זה לצאת לחיים עם ארגז כלים שלא מקבלים בשום מקום אחר בגלובוס. לא היתה לי מיטה משלי או מגירה פרטית. מי שהיה עייף ראשון מבין תשעת האחים, היה מוצא מיטה פנויה. בהמשך היה מצטרף אליו אח נוסף לשינת ‘ראש וזנב’. הביחד הזה מלווה אותנו עד היום. אני יודעת שאם אתקע עם הרכב בסמטה חשוכה, שמונת האחים שלי יתייצבו לחלץ אותי”.

אמא שלה, ‘מזל הדתיה מרחוב היורה’, וסבתא סוליקה הן הדמויות הדומיננטיות שעיצבו את חייה. “אני זוכרת את עצמי מתעוררת בבוקר לניחוחות של סיר מתבשל ולתפילה חרישית של אמא. לא מתוך סידור, לא מתוך טקסט. מהלב למזוזה: אלוקיי, שלא אהיה לעולם נטל על ילדיי. ומסכנה, את אשר יגורה – בא לה. לאחר שעברה אירוע מוחי”.

באחת היא מדלגת שנים ארוכות, היישר אל האירוע המוחי ששינה את חייה. “באחד מימי החנוכה התקשרתי לאמא שלי כדי לשמוע את קולה ולנסות להפתיע אותה במפגש ילדים-נכדים. משהו בקול שלה לא מצא חן בעיניי. יש חוש שישי של אמא ובת, שגרם לי להפעיל במקביל שיחת ועידה עם אחד האחים,” היא מתארת, “הזמנו בשלט רחוק אמבולנס רגע לפני שהיא התמוטטה. אני לא טובה בניהול משברים ובתפקוד בעיתות צרה. ניסיתי להיות פרקטית וליידע את האחים האחרים, אבל רכבת הרים טסה לי בלב”.

מונית ספיישל הביאה אותה מירושלים לסורוקה בבאר שבע. “בתי מיכל, הנכדה האהובה של סבתוש, הצטרפה. זו היתה הנסיעה הארוכה בחיי,” היא מודה, “גירשתי את כל נבואות הזעם שלי, כשמיכל לצידי מתפללת ואינה מפסיקה לבכות. בצומת להבים הגיעה הבשורה הקשה: שטף דם נרחב במוח, באונה הימנית”.

יעל עוצרת כדי להסביר מהו אירוע מוחי. “זהו שם כולל שמתאר נזק או מוות לתאי המוח כתוצאה מהפרעה לזרימת דם אל אזור במוח,” היא מרחיבה, “במילים אחרות, המוח של אמא שלי לא ממש מסונכרן עם פלג גופה השמאלי. אני מכה על חטא שלא הכרחנו את אמא שלי לגשת לרופא כשהתלוננה על כאבי ראש. איך בכל הפעמים שהתקשרתי במשך עשרים שנים, בכל פעם מחדש לבקש את מתכון הדגים הנדיר שלה, איבדתי את המתח בקולה שהיה אמור להסגיר את כאבי הראש החזקים, שהושתקו בערק שמשחה על ראשה. הנוירולוג הבכיר אמר לנו שכדור אחד ביום יכל לחסוך את כל הסבל. אבל אמא שלי היא מסוג המרוקאים שפוחדים פחד מוות מרופאים. נדהמנו לגלות שאין לה כמעט כלום בתיק הרפואי במרפאה השכונתית. זו הזדמנות לקרוא לכולן: אם יש לכן אמא או אבא שפוחדים מהחלוק הלבן, קחו אותם לבדיקה רפואית ותצילו אותם מעצמם”.

אמא של אמא

האירוע המוחי החליף סדרי עולם. “גיליתי שאני הופכת להיות אמא של אמא שלי…” מגדירה יעל את הקושי, “החלטתי החלטות רפואיות למענה, אסרתי דברים מסוימים שיזיקו לה, עודדתי, דחפתי, הבטחתי, ניחמתי, האכלתי, ליטפתי… הלב שלי נשבר כשראיתי את האמא החזקה שלי חוזרת להיות ילדה קטנה, חסרת אונים ומבוהלת”.

השלב הבא בהתמודדות היה השיקום. “לאחר נוהל קליטה והכרת הצוות המטפל בבית לווינשטיין, שהפך לבית השני שלנו למשך חודשים ארוכים, מצאתי את עצמי מסדרת לאמא את החפצים בארונית הקטנה,” ממשיכה יעל, “שוב נשבר לי הלב. ראיתי איך כל חירותה מופקעת ממנה: הארנק, התיק, המסמכים, תעודת הזהות… צפיתי מחלון חדרה בקומה הרביעית אל המדשאות הירוקות ששיקרו לי ביופיין. ראיתי בחורים, נשים וילדים נטולי גפיים נלחמים על מה שנשאר ולומדים להסתגל לגופם החדש. מחלונות הזכוכית המבריקים נשקפה גם הקומה השלישית, קומת ה’קומה’ מלאת הדממה. קומה שבה בחורים חסונים וילדים מתוקים ישנים הרבה זמן לצד חיילים שלחמו כאריות בשדות הקרב ומסרבים להתעורר משנתם. ניסיתי לנחם את אמא שלי, שגורלה שפר עליה, אבל היא בכתה יותר”.

צעד אחר צעד היתה ההתקדמות אל הניצחון. “כאן בוהן שזזה, תנודה קלה ברגל, מעבר לאוכל מוצק ולשתיית רבע כוס מים מבלי להיחנק. חגגנו כל תזוזה. יד שהורמה באופן עצמוני – חגיגה. פאזל שלושה חלקים – אומרים תודה לאלוקים. רוק שנספג – אושר גדול. בקומת הפיזיותרפיה אמא נלחמה על כל פסיעה, על כל גיד ועל כל שריר ועורק, בעזרת צוות פיזיותרפיסטים מהטובים בעולם. ביניהם גם מוחמד, שכשראיתי אותו שואל אותה ברוך כמה כואב לה מאחת עד עשר וכיצד הוא מעודד אותה ומאמין בה, עלו בי מחשבות – איך אין עדיין שלום במזרח התיכון…”.

הצד האפל בזקנה

יעל מזכירה את המשפט: ‘אמא אחת יכולה לגדל עשרה ילדים, ועשרה ילדים אינם יכולים לגדל אמא אחת’, ואומרת שהוא התגשם לנגד עיניה. “אני ושמונת אחיי פתחנו לוח משמרות שהקיף את היממה כולה. עזבנו את העבודה, את המשפחה ואת הילדים כדי לשהות לצידה של אמא ובעיקר לעודד אותה נפשית,” היא מספרת, “זה לא היה קל. כולנו בעלי משפחות, שמתמודדים עם פרנסה ועם גידול ילדים, אבל כולם התגלו במלוא תפארתם. זה היה ברור שאין ברירה. הילדים שלי אכלו מרבית הזמן טבעול ופיצה וג’אנק פוד. הם ידעו שאמא עכשיו עוזרת לסבתא. אני זוכרת את עצמי חוזרת מרוסקת ממשמרת בבית לווינשטיין, ומקריאה לילדים באוטובוס מרעננה לירושלים סיפור בטלפון לפני קריאת שמע. לא פעם האחדות המשפחתית נסדקה כי קצת התעייפנו, אך תמיד כשנפלנו – קמנו. זו היתה תקופה מטלטלת. ראינו את הזקנה מהצד האפל שלה. נפגשתי עם קשישים, שסיפרו לי על נעורים יפים, על שנות חוסן וחוזק ואיך באחת התרסק עליהם עולמם. ראינו נשים וגברים שוכבים במיטתם נטולי חיות, ומסתכלים כל הזמן לכיוון הדלת – אולי אחד מילדיהם יזכור להגיע לביקור… ההורים שלנו הם תמצית דמינו, ומגיע רגע שבו הם זקוקים לנו”.

ביום השחרור מבית לווינשטיין פוטרה יעל מעבודתה. “אמא שוחררה מהמקום המוגן והעוטף עם התקדמות יפה, אך ההמלצה היתה לעובדת זרה תחת ההגדרה המבעיתה של ‘סיעודית’. ובו ביום פוטרתי. זה היה רגע מטלטל. זו תורה וזו שכרה?… אני לא עושה חשבונות שמיים, ומיד קיבלתי את ההארה שאמא שלי תבוא לגור איתנו. לא היה שייך בשום מצב לשלוח אותה הביתה עם עובדת זרה, ובית אבות? הס מלהזכיר”.

בבית של יעל שלושה חדרי שינה. “זה אומר שכל ילד תופס לי שתי בלטות, שלא לדבר על חברים שאוהבים לבוא ולהתארח כי: אמא של מזרחי מרשה הכל,” מחייכת יעל, כשהיא מזכירה את ביתה המבורך, “הילדים שמחו לוותר על החדר שלהם, ועברו לסלון ולמרפסת. היו פעמים שאפילו ישנו במטבח”.

המטרה היתה להמשיך את השיקום בהר הצופים בסביבה התומכת של בית, של ילדים ושל נכדים. “אמא הגיעה אליי סיעודית לגמרי. עם כיסא גלגלים ועם טיטול,” אומרת יעל, “הדבר הראשון שסיכמנו עליו הוא שנפרדים מכיסא הגלגלים ותורמים את כל הטיטולים הסופגים. אמרתי לה שנילחם וננצח. היא טיפסה על הקירות. נפלה וקמה, נפלה ושוב קמה. התעוררתי עשרות פעמים בלילה כדי ללכת איתה לשירותים. מחוקה מעייפות… הרבה יותר קל לשים טיטול, אבל הכבוד היה המעוז האחרון שלה, שהייתי חייבת לשמור עליו. ולא יאומן איזו קפיצה היתה בשיקום בבית”.

כמעט שלוש פעמים בשבוע נסעה יעל עם אמה לשיקום בהר הצופים. “לא ויתרנו על שום דקה. כשחזרנו הביתה, הילדים היו ממשיכים לעשות עם סבתא תרגילי חשיבה ופיזיותרפיה. כל הבית נלחם למען סבתא. מי אמר שקל לגדל הורים?” היא שואלת קצרות, “ויחד עם זאת, הברכה שרתה בביתנו. אמא שלי היתה הקמע שלנו. כל ילד לפני בחינה קיבל ברכה ונר להצלחה. הבת שלי ניגשה למבחני הלשכה, וסיימה כעורכת דין מצטיינת דיקן בזכות הברכות של אמא שלי ובזכות שסעדה אותה – היא היתה נרדמת עם סבתא באותה המיטה, כשספר הסד”א (סדר דין אזרחי) מתחת לכרית. רביעיית הבנים שלי, שהיו לקראת בחינות – כולם התקבלו ללמוד במקום שליבם חפץ. בעלי ואני מעולם לא יצאנו יחד לנופש, אבל כשאמא שלי היתה אצלנו, הוזמנו לנופש אמיתי של מיץ תפוזים סחוט בבוקר ונוף של יערות הכרמל… קיבלתי מדודה יקרה התראה של כמה שעות לארוז לפראג הקסומה. זו תקופה שהייתי מובטלת, אבל הברכה שרתה בכל מקום. הורים הם הקמע שלנו, והטיפול בהם הוא הזכות שלנו”.

אל המבצר

לחיות תחת קורת גג אחת עם אמא, כשאת בעצמך מנהלת משפחה, זה שביר ונפיץ. ויעל אינה מתעלמת מהקשיים.

“צריך עדינות,” היא בוררת את מילותיה, “הייתי צריכה להתהלך בין הטיפות כדי לתת לה הרגשה טובה. כדי להשיב לה את עצמאותה ואת כבודה. התייעצתי איתה גם כשלא הייתי זקוקה. ביקשתי מתכונים, גם כששלי היו טובים יותר. שיתפתי אותה בחינוך הילדים ואפילו בדברים פשוטים כמו איזה בגד ללבוש היום”.

לאחר תקופה, אמא של יעל שבה הביתה. “על שתי רגליה. עם עזרה קלה היא חזרה אל מבצרה,” שמחה יעל לבשר, “אל קירות הבית שמספרים את סיפור חייה, אל האבא הטוב שלי, שחיכה לה בגבורה ובסבלנות אין קץ. אל לילות של כוס תה עם נענע במרפסת אל מול נוף מדברי קסום, אל עצמאותה ואל חייה שהושבו לה ברוך ה’. אני מגיעה מעת לעת לבית הוריי בדימונה לבדוק דופק… לסדר את הבית, להנגיש את הקפה למדף נמוך יותר, לעשות סדר במגירת הירקות, לחטט בדואר ובעיקר להקשיב להם. אני מודה לאלוקים על הזכות שניתנה לי לתת לאמי מעט, טיפה בים, מהחיים שהעניקה לי”.

סגירת מעגל מרגשת במיוחד התרחשה במקביל. “ביום שאמא חזרה לביתה קיבלתי חמש הצעות עבודה,” מסתירה יעל חיוך, “התקבלתי אל כולם, ונותר לי רק לבחור”.

במקביל למשרה התובענית שלה, יעל היא פעילה חברתית שאינה עוצרת לרגע. “בעיצומה של הקורונה, כשלהיות חרדית היה לא קל, אמרתי שיותר מהנגיף, אני פוחדת שאשאר ללא חברים מהמגזר הכללי. ברוך ה’ זה לא קרה. אני מארחת בסלון בשבתות מכינות קדם צבאיות, נוער נפלא ומקסים. הילדים שלי חשופים לצד השני ומכירים אותו מקרוב. הם לא שומעים בשולחן השבת שלנו התנשאות על הצד האחר. להפך. אני רואה תשוקה, סקרנות ואהבה. הדיבור חייב להיות מכיל ומחבר. דיבור של שותפות לדרך, של הקשבה, של לימוד זכות, של סולידריות חברתית לצד שמירת הזהות כמובן”.

סדר היום של יעל היה עמוס מאז ומתמיד. “למען האמת, בשנים האחרונות הוא השתנה,” היא מתהרהרת, “מקצב מטורף של שלושים סנדוויצ’ים בבוקר, זה ירד לפחות, משום שחמישה עזבו את הקן. אני עדיין קמה בחמש בבוקר להעמיד סירים ופעם בשבוע מכינה גם סנדוויצ’ים לנכדים. הנשואים גרים ברחוב שלי. כך יצא. הם לא מתלוננים, ונהנים משירותי הסעדה, בייביסיטר, שבתות בכל עת שמתחשק. והאמת היא, שזה כיף גדול. הקימה המוקדמת היא הטיפ המנצח מבחינתי,” היא עוצרת להבהיר, “זה זמן שבו נמצאים רק אני, הזריחה, הקפה ואחד אלוקינו. השעות המוקדמות הן חלון הזדמנויות בשבילי לכתיבה, לעבודה, למחשבות, לתפילות וגם לסדר ולניקיון. יש לי בהירות וצלילות קוגניטיבית, שכמובן יורדת בהדרגה עם כל ילד שמתעורר… בתשע בערב אני ישנה, כמו הסבתות. אני לא טיפוס לילה. אלא נטענת כדי לטרוף שוב את היום”.

תלות וזרימה

מבחינתה, הקריירה האמיתית שלה היא המשפחה הנפלאה שהקימה. “אין דרך כלכלית להבין איך ממשכורת של מורה ושלי אפשר לגדל אחד עשר ילדים,” היא אומרת בכנות, “המסקנה שלי היא שצריך להיות סוליקה. להאמין שכל אחד נולד עם הסל שלו. יש בי אמונה שבורא עולם לא יפקיר אותי. היו שנים שהייתי חד הורית עם שלושה ילדים קטנים. לא היה לי מקרר: הייתי מניחה את מוצרי החלב בצידנית עם קרח, והולכת לישון. אבל הצידנית היתה מדויקת לצרכים שלי. כי מה צריך אדם יותר מחלב לקפה בבוקר ושוקו לילדים? לקראת הבוקר הקרח בצידנית נמס, וזה חייב אותי להתפלל ולבקש מהקדוש ברוך הוא שיחדש לי את המלאי. הצידנית הזו היתה תלות מוחלטת בבורא עולם. היא סייעה לי לשרוד. לימים, כשהתבססתי, היה לי עצוב להיפרד ממנה…”

לסיום, אני מבקשת ממנה טיפ לאימהות. אחרי נושא הסירים (“לכי להעמיד סיר”) – הטיפ המנצח שלה הוא לזרום. “יש לי ילד שלא מוריד את פח האשפה. שנים היו ויכוחים סביב פח הזבל,” היא משתפת באנקדוטה, “עד שיום אחד חשבתי שחוץ מפח הזבל יש חיים נוספים. הוא יכול לעזור שעות רבות בסדר ובארגון, בשיעורי בית לאחיו, בשליחויות ובעוד. אז למה ההתעקשות סביב הפח? היום הוא נשוי, וברוך ה’ מוריד שלוש פעמים ביום את הזבל… המסקנה היא שצריך לדעת לקחת מכל אחד את מה שהוא נותן. וזה נכון לא רק בתא המשפחתי, אלא גם בסביבת העבודה ובחיים עצמם. צריך לקחת מכל אחד את מה שהוא הכי טוב בו ורוצה אותו ויודע אותו ומשמח אותו. עם השאר – לזרום”.