מעיים יבוא עזרי

רחל עודאני בחרה להפוך את מציאות חייה, מציאות שהעולם קבע כי היא אינה ניתנת לשינוי, למציאות חדשה. דרך עבודה פנימית עמוקה היא נרפאה ממחלת הקרוהן ממנה סבלה.

//רחלי דיקשטיין, מגזין אשת 20, אלול תשע”ח

רחל עודאני היא אם לחמישה מחדרה, שהצליחה לרפא עצמה ממחלת הקרוהן, מחלת מעיים מורכבת, הנחשבת למחלה כרונית.
לפני שנדבר על הקרוהן, רחל לוקחת אותי שנים רבות לאחור, אל שנות ילדותה. “הייתי ילדה חברותית, חייכנית וחרוצה,” היא פותחת, “אבל גם מאוד מאוד מרצה. הילדה שמרגישה הכי פחות שווה בבית ובכלל. מעליי היו שלושה אחים, כשהאחות הקרובה לגילי חכמה במיוחד, זו מתחתיי הייתה אחות יפה במיוחד, ואני הייתי בתווך. הרגשתי ‘הכבשה השחורה’ של הבית…”
ההרגשה הזו לא גרמה לרחל לאבד את החיוך. “מטבעי אינני אוהבת ליפול אל המקומות החשוכים והכואבים. תמיד חיפשתי את השמחה, ומצאתי אותה דרך הריצוי. זה היה מעין win-win לכולם. הריצוי הפך אותי לילדה מוערכת, שרואים מה היא עושה”.
הזמן חלף, ורחל הפכה לאישה מושלמת. “חלמתי להיות אמא כמו אמא שלי. אמא שמקבלת את ילדיה בבית עם ארוחה חמה. בעלי היה חוזר בשעות לילה מאוחרות מלימודיו, ואני הייתי ממתינה לו עם שולחן ערוך ובית מסודר. הכי לפי הספר”.
היא לא יודעת לשים את האצבע על הנקודה בה התפרצה אצלה מחלת הקרוהן, ומשערת שמדובר על תקופת הזמן שלאחר הלידה השלישית שלה. “אני לא אוהבת רופאים, ונמנעת מביקור אצלם,” היא מחייכת, “לכן לקח זמן עד שהמחלה אובחנה אצלי. מחלת הקרוהן היא מחלה לא נעימה ממש, שמתפרצת בדרגות שונות. אצלי היא התבטאה בהתקפות כאב חריפות, ובהמשך המצב החמיר וסבלתי מתופעות לוואי נוספות. הבנתי שהגעתי למצב שאני לא יכולה להמשיך לחיות בו”.
רחל, פרפקציוניסטית שכמוה, לא אפשרה למחלה להשבית את סדר יומה, על אף שזו האחרונה גרמה לה להיות מוגבלת מאוד. “הילדים היו מתוקתקים, הייתי מבשלת ומנקה, ובמבט מבחוץ לא יכולת לדעת שאני סובלת. קשה לי להשתמש בביטוי ‘ויתרתי על עצמי’. אני מרוצה מהדרך שעברתי, ולא הייתי גאה בה אם לא היה לי בית לתפארת עם חמישה מופלאים. אבל כמה זמן אפשר להחזיק כך? בדיעבד אני יודעת לומר שכיון שלא ידעתי לתת לעצמי באופן מודע, הגוף דרש את שלו בשפה אחרת”.
התהליך, שהחל באופן הדרגתי, תפס תאוצה, ורחל גילתה שהקושי גובר דווקא כשהיא נתונה בזמני משבר. “למשל, אחרי לידות, הגוף הפך להיות פגיע יותר, והמחלה פרצה. עברתי שלושה ניתוחים, שכטבעם של ניתוחים מחלישים את הגוף, וזה היה פתח להתפרצות גדולה של המחלה”.

משחק עם המחלה

ואז החל המפנה. “אחותי שלמדה רפלקסולוגיה, הזמינה אותי לטיפול סטאז’ אצלה,” מספרת רחל, “הסכמתי, משום שרציתי לעזור לה. היא שאלה במה ארצה לטפל, ועל אף שהמחלה הייתה חזקה מאוד אצלי, שמעתי את עצמי מבקשת ממנה לטפל בכאבי ראש. הרפלקסולוגית-לעתיד התמקדה בזה, ובינתיים החלו ליפול בתוכי אסימונים למקומם. קיבלתי באותו טיפול מתנה מיוחדת. את האפשרות להאזין לעצמי”.
רחל החליטה שהמחלה היא לא אופציה מבחינתה, והחלה במלחמה. “באיטיות הבנתי שהבאתי את המחלה הזו על עצמי,” היא אומרת, “זו אמירה קשה, אבל זו האמת. הבנתי שה’יתרון’ של המחלה הוא שכשאני סובלת, אני מספרת קצת לסובבים אותי, וזה מביא אותם לראות אותי. דבר שגורם לי לתחושה טובה, אלא שבימים רגילים לא העזתי לומר זאת בקול, ולכן הגוף מצא את דרכו לתבוע את הצורך שלי”.
התובנה הזו הפכה להיות ברורה בעיני רחל. “היה ברור לי שכמו שאני מתעוררת בבוקר, ויש אור בחוץ, כך מחלת הקרוהן שתוקפת אותי היא תוצאה של עבודה עצמית שלי, או נכון יותר- של חסך עצמי שלי”. מרגע ההארה, חיפשה רחל את הדרך לעזור לעצמה להחלים.
“זה תהליך של זמן. הרבה זמן,” היא אומרת. חשוב לה לא לטפח אשליות של פתרון אינסטנט מיידי, “הבנתי שאני צריכה ללמוד לדבר, להיות לפעמים פחות נחמדה, להבין שיש לי רצונות, יש לי שאיפות ויכולות, אבל ההבנה הזו היא לא דבר שניתן לשנות בין רגע”.
לשלב הראשון בתהליך המודעות שעברה קוראת רחל ‘משחק עם המחלה’. “בשלב הזה אני כבר יודעת שאני מסוגלת לשלוט בה, ומחזיקה אותה ביד. במילים אחרות, הבנתי שאני זו שקוראת למחלה להתפרץ, ואני זו שאומרת לה מתי לשבת בשקט. הבנתי שכאשר אני פוחדת לעמוד מול מצב כזה או אחר, אני קוראת למחלה לבוא”.
לרחל חשוב להדגיש כי השליטה המדוברת אינה סותרת את האמונה בכך שה’ מתכנן את העולם. “כמובן שאם הקדוש ברוך הוא מחליט משהו, זה מה שיקרה. אבל ‘בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו’. ואם הבאתי בדרכי שלי את המחלה, אני צריכה למצוא דרך לבטא את עצמי, על מנת שהגוף יוכל להפסיק לומר את דברו באמצעותה.
“כשלב ראשון יצאתי ללמוד תחומים שאני אוהבת: עיצוב אירועים, איפור, תכשיטנות. צברתי תעודות מכל הבא ליד. כל מה שגרם לי לסיפוק. בהמשך ניגשתי למכרז, והפכתי למזכירה במשרד חרדי בחדרה שריכז חוגים וסדנאות. בתחילה התפקיד שלי היה כזה שאינו כולל מגע עם אנשים, אבל לאט, לאט אנשים גילו אותי, והחלו לפרוק את אשר על ליבם. הבוס אמר לי: ‘אינני יודע אם הם באים לרשום את הילדים לחוג, או שהם באים לשבת לדבר איתך’. שם גיליתי שיש לי כח, שלא הייתי מודעת לקיומו. היו מגיעות מורות ומנהלות, והן היו יושבות ושותות את דבריי בצמא. לא הבנתי איך עד היום לא ידעתי שיש בי את זה”.

מורידה הילוך

אנחנו עדיין אוחזות בתקופה בה רחל מאפשרת למחלה להתפרץ לחייה. “משתי סיבות עיקריות: חוסר כח להתמודד ופחד,” היא אומרת, “חוסר הכח פגש אותי הרבה מול אמא שלי. אבא שלי נפטר לפני ארבע עשרה שנים, ואמא שלי בחרה די מהר להיות איתי. מצד אחד זה מחמיא מאוד לדעת שאצלי היא מרגישה נח יותר מאשר אצל שאר אחיי, אבל מצד שני זה מזמין גם קונפליקטים רבים.
“אני אמא, אשת איש ולפתע מוצאת שבתוך הבית שלי נמצאת מישהי מעליי, שמבקרת אותי. מישהי שמסוגלת לומר שחור, כשאני אומרת לבן. הקונפליקטים האלו החזירו אותי אל חוויות הילדות שלי… זה לא סותר את העובדה שאמא שלי היא אישה מיוחדת, שאני מעריכה יותר מכל. יש לי הרבה מאוד כבוד, אהבה וחמלה אליה. היא עשתה הכל עבורי. אבל השילוב הזה גרם לכך שלא הייתי מסוגלת לעמוד מולה. באותם ימים הייתי שוקלת להוריד הילוך ולאפשר למחלה להתפרץ”.
הסיבה השניה הייתה פחד. “הפחדים פגשו אותי בכל פעם שגיליתי שהרצונות שלי מצליחים להתבטא,” מפתיעה רחל, “אני אדם עם רצון עז להגיע להצלחה. תמיד כשלקחתי פרוייקט, הבאתי אותו לרמה של לא פחות ממושלם, והפחדים שיחקו משקל גדול. מצד אחד, אני זוכה לחוות הצלחה, אך מצד שני הפחד קורא לי להרפות ולברוח”.
במקביל לעבודה הפנימית של רחל מול עצמה, התגלתה אצל בנה השלישי סוכרת נעורים. “מישהי שמעה אותי מדברת על זה, וסיפרה לי על מוצר טבעי שיכול לעזור. היא שאלה אם אני מעוניינת לשמוע, ואני השבתי שברור שכן. הרי זה הבן שלי. כך הגיע אליי העסק שלי, שבו אני משווקת מוצרי ריפוי טבעיים. לא התכוונתי להפוך את זה לעסק, אבל ברגע שגיליתי את תכונותיהם של התכשירים השונים, הרגשתי שאני מוכרחה להפיץ את הבשורה. פרסמתי אודותיהם מתוך אהבה, כפי שאדם מספר לקרוביו על מקום שנהנה ממנו או משירותיו”.

עוצרת את הגלגל

ככל שהמודעות העמיקה, כך המשיכה רחל לתור אחר פתרון, ולאו דווקא פתרון רפואי-קונבנציונאלי. “ביום שאמרו לי שאני צריכה לקחת תרופות על בסיס קבוע ולהיות תלויה בפעולות רפואיות שונות, אמרתי לעצמי: זה לא יקרה. אני לא בנויה להיות אחת שעסוקה בלהיות חולה. הגיע השלב לטפל בעצמי.
“יום אחד בעת ביקור שגרתי אצל הרופא, גיליתי את אזנו כי אינני לוקחת את התרופות באופן סדיר. שאלתי אותו האם עובדה זו גורמת לכך שהמחלה מתפרצת ביתר שאת,” נזכרת רחל באנקדוטה שהובילה אותה לבחירת הטיפול, “הרופא השיב כי למחלה יש חיים משלה. אם כך, תהיתי למולו, מדוע עליי לקחת תרופות באופן קבוע?”
הטיפול שבחרה היה ג’ל אלוורה. “אני יודעת שאחת מסגולותיו שהוא עוזר מאוד למעיים, אבל מצד שני אני לא אוהבת לשתות משקים לא טעימים… הייתה לי ‘שיחה’ עם המשקה, עד כמה שזה נשמע מצחיק, והצלחתי לדלג מעל המשוכה, כי בעצם הגעתי לשלב השני והעמוק יותר מול הקרוהן, וזה השלב שבו אני יודעת לא רק לשלוט בה, אלא לפתור אותה לחלוטין. הבנתי שכאשר משהו מציק לי, עליי לדאוג לפתור אותו בדרכים אחרות, ולשחרר את המחלה לדרכה”.
המשקה עזר לרחל, והיא יצאה לדרך חדשה. משוחררת לחלוטין ממחלת הקרוהן, ברוך ה’. “הדרך שעברתי גרמה לי להבין שה’ מאפשר לנו לבחור בחיים ובאופן מוחלט. כל טיפול שבעולם – טבעי או קונבנציונאלי – לא יועיל אם האדם לא יחליט באופן הכי עמוק שיש שהוא רוצה להיות בריא. אני יודעת לזהות ממרחק אדם שרוצה באמת להבריא, לעומת אדם שרק רוצה לומר ‘ניסיתי’, לסמן וי ולהמשיך הלאה. אדם מהסוג השני הוא אדם שנמצא במצוקה פנימית קשה מאוד. המחלה ומכאוביה הם קטנים לעומת כאביו הפנימיים. אבל זה נכון עד שלב מסוים, שבו האדם מחליט שלא עוד. זה רגע שדורש הרבה מאוד כח, אבל רק לאחר ביצוע השינוי בחשיבה, ואז הרפואה בוא תבוא. שליחות חיי היא להביא אנשים למקום טוב יותר דרך התודעה והרצון העצמי שלהם”.

זה נכון לגבי כל אדם?
“לחלוטין, בכל מחלה אוטואימונית,” אומרת רחל בבטחון, “אספר לך שני סיפורים. הסיפור הראשון הוא על אישה שהגיעה אליי, כשבגופה משתוללת המחלה הידועה בדרגה החמורה ביותר. הרופאים הודיעו לה שנותר לה זמן קצוב וקצר מאוד לחיות. אך למרות נבואות הזעם שלהם, זכיתי ללוות אותה עד להחלמה. היא פעלה על אותו עיקרון בו פעלתי אני: ראשית, הבינה שהיא הביאה את המחלה על עצמה, ואז החלה לחפש איפה המחלה נוגעת בה. איפה היא משרתת אותה. לנקודת המפגש הזו היא יצרה תחליף, והמחלה סרה ממנה, ברוך ה’.
“לעומתה, אישה אחרת עודכנה אף היא שהמחלה בגופה. הרופא המטפל קבע תאריך לטיפול ראשוני, ועד אז היא הפכה להיות שליש בנאדם, ל”ע. לא היה ניתן לזהות אותה כלל. רגע לפני תחילת הטיפול, היה עליה לחזור על ביצוע בדיקות כלליות, ואלו הוכיחו כי הייתה טעות כלשהיא, והיא בריאה לחלוטין! היא ‘נגמרה’ בלי שהיה לה שום דבר, ובלי שקיבלה טיפול. רק ממחשבות.
“למילים יש המון כח. אישה שתקום בבוקר ותחשוב איזה יום מתסכל מצפה לה – תחווה יום מלא תסכול. אבל אם היא תחשוב או תאמר אחרת, יהיה לה יום נפלא! הקדוש ברוך הוא יכול לסדר הכל, אנחנו רק צריכות לבחור בטוב”.

להיוולד מחדש

העובדה שרחל הפכה מאישה שנמצאת רוב הזמן בבית, לאישה עסוקה ביותר, גרמה לה בתחילה לחשש. “אני זוכרת שבת אחת, שלאחר הקידוש נטלתי את רשות הדיבור, ואמרתי לכל אחד מהיושבים, מבעלי ועד אחרון הילדים, מה עשיתי בחיי למענו. סיפרתי להם בקול כמה היה חשוב לי הבית החם, וכמה העובדה הזו גרמה לי לוותר על עצמי פעמים רבות. כשסיימתי, הדגשתי להם כי הכל נעשה מתוך בחירה מלאה, אך כעת ה’כלי’ הפנימי שלי ריק, וכדי שאוכל להעניק להם עוד, עליי לתת גם לעצמי.
“לשיחה הזו קדמה שיחת ‘אחד על אחת’ שערכתי עם בני הקטן. שאלתי אותו: ‘היית רוצה אמא אחרת?’ הוא הישיר אליי מבט, ואמר לי: ‘אמא, את באמת חושבת שאמא אחרת הייתה מחבקת אותי כמוך?’ והתשובה התמימה והפשוטה הזו גרמה לי לדמעות. הייתי שקועה כל כך במחשבות שאני אמא לא טובה, שאני לא משקיעה בו כפי שהשקעתי באחיו הגדולים, כי אני יוצאת יותר, והנה הילד הזה מלא ביטחון. הוא ושאר ילדיי יודעים שגם אם אני נמצאת פיזית פחות בבית, ברגע שהם זקוקים למשהו ממני – אני שם.
“גיליתי על עצמי כל כך הרבה דברים. גיליתי שאם אני שמחה – הבית כולו יצהל. גיליתי שהריצוי התמידי שחייתי בו הוא מיותר. היום אני יודעת שיש לי כח לנהל את הסביבה, אני יודעת שאני חכמה ויצירתית, אני מבינה שאמא שלי שמחה להיות אצלי, משום שהיא רואה כיצד כל בני ביתי מתגייסים לעזרתי. כשאני נתקלת בסיטואציות בהן עליי לוותר, ויש לא מעט כאלו, אני מוותרת, אבל בלי לקחת ללב. אני לא מעמיסה את זה על עצמי. לא עסוקה בלהיות ה’מסכנה שלא רואים אותה’. הפכתי אדם חדש”.

מה המסר שאת רוצה להעניק לקוראות ‘אשת’?
“חשוב מאוד להיות אדם שמח,” אומרת רחל, “לדעת שאת אחת, יחידה ומיוחדת. שיש בך יכולות רבות, שונות לחלוטין מאלו שה’ העניק לאחרים. מצאי את החוזקות שלך, והשתמשי בהן. גם ובעיקר כלפי עצמך. רק כך תוכלי להפוך לשליחה בעולם הזה, ולקיים את היעוד לשמו נולדת”.