הבית שלי בשבילך

שני סטודנטים “תפרנים” מקדמים רעיון, שכל אחד לפניהם יכול היה לבצע. ולמען האמת, גם ביצעו. אבל הרעיון שלהם צובר תאוצה ומרוויח הרבה יותר מכל מיזם דומה שהיה בעבר. הסוד? יש שניים. ראשית, עיצוב נכון של הפלטפורמה, ושנית מינוף של המושג “אמון”. בעולם מלא בחוסר ודאות, באטימות ובפחד מובנה מפני זרים, הרעיון שלהם עשה את הבלתי יאמן, וגרם לאנשים לפתוח את הראש ואת דלת הבית. לאו דווקא בסדר הזה. זהו סיפור מרתק של חברה מצליחה, שכל אחת יכולה לשאוב ממנו לפחות מסר אחד לחייה הפרטיים או העסקיים.

תהילה שוחט // מגזין אשת 49

כמה היית מוכנה לשלם עבור שינה על מזרן מתנפח בבית זר לחלוטין? השאלה הזו נשמעת מופרכת גם היום, כשמיזם Airbnb מהווה עובדה נוכחת ומוכחת בשטח. אפילו נגיף הקורונה, שהכניס את כל עולם התיירות למשבר הגדול ביותר שידע הענף, לא שבר אותו. לא אקדים את המאוחר. אפתח בימי הבראשית.

הכל התחיל משני סטודנטים צעירים, שהתקשו לעמוד בשכר הדירה שלהם. מאחורי כל אחד מהם עמדה היסטוריה של נסיונות להשלמת הכנסה כדי להגביר את המאמץ לעמוד בשכר הדירה ההולך ומתייקר משנה לשנה. אחד מהם, ג’ו גביה, אפילו ארגן מכירת חפצים אישיים בחצר. ובמכירה הזו קרה משהו שלא קרה לו קודם לכן.

אל המכירה הגיע בחור זר במכונית אדומה קטנה. הוא בחן את החפצים, ובחר תמונת אמנות שיצר ג’ו. נקשרה ביניהם שיחת זרים קלה ונימוסית. הבחור סיפר לג’ו כי הגיע לעיר לבדו, וכי הוא עתיד להתגייס לאו”ם. כיוון שהם שוחחו בזמן שהמכירה כמעט הסתיימה הם אפילו הלכו לאכול משהו ביחד.

השעה התאחרה, וג’ו, שהיה עייף מהיום שעבר עליו, עשה את מה שהוא מגדיר כטעות. הוא שאל את הזר היכן הוא מתכוון ללון. הזר השיב שבעצם אין לו מקום כזה. בתגובה אמר ג’ו כי יש לו בבית מזרון מתנפח, ואם הבחור רוצה, הוא מוזמן.

הזר קיבל את ההזמנה בזרועות פתוחות ובנפש חפצה, ומאותו רגע ג’ו לא היה רגוע. המשוואה לפיה זרים הם מסוכנים ריצדה בפראות במוחו. הוא ידע שאין לו שום מידע לגבי הבחור, שישן אצלו בסלון, פרט לזה שהוא עומד להתגייס לאו”ם. אבל כמה אפשר לסמוך על דברים של איש זר?

כדי להגן על עצמו, הוא נעל את דלת החדר שלו, וציפה בקוצר רוח לבוקר ולאור שיביא בכנפיו. זה האחרון אכן הגיע לבסוף, ויחד איתו הסתבר לג’ו שהוא קנה לעצמו חבר. הם שומרים על קשר עד היום.

מזרן מתנפח וארוחה

החוויה הזו, שיכלה להסתיים אחרת לגמרי, נשרה אל תהומות השכחה. אבל כעבור שנתיים, המצב הכלכלי של ג’ו הלך והורע. שכר הדירה הכביד מאוד, והוא היה עסוק ברעיונות להגדלת הכנסה ביתר שאת. ואז נתקלו עיניו בידיעה עיתונאית לפיה ועידת העיצוב מגיעה לעיר, והמלונות בתפוסה מלאה. כסטודנט לעיצוב הועידה היתה אמורה לעניין אותו יותר מנושא התפוסה המלאה במלונות, אבל זה היה הרגע בו הוא נזכר בבחור עם המכונית האדומה וגם במזרן המתנפח שלו, והחליט לעשות מעשה.

הוא הציע לשותף הנוסף בדירה שלו, בריאן צ’סקי, להפוך את הדירה ל”צימר למעצבים”. האירוח כלל שולחן עבודה קטן, ארוחת בוקר ו…מזרן מתנפח. אמנם כל הטוב הזה לא משתווה לכל הפינוקים שמלון רגיל מציע, אבל בהתחשב בעובדה שכלל המלונות היו תפוסים ובהתחשב במחיר האטרקטיבי שהציעו השניים, זו היתה הצעה שיכלה לעבוד. והיא אכן עבדה. אל צימר המעצבים המאולתר הגיעו שלושה אורחים.

שלושתם נהנו מאוד, והעובדה שבעלי הבית טרחו על ארוחת בוקר למענם הביאה לכך שנקשרו קשרים ביניהם, ושוב, גילה ג’ו להפתעתו, שזרים גמורים הפכו להיות מעין חברים.

בריאן וג’ו החליטו להפוך את המיזם שלהם לרשמי יותר. הם קראו לו: “Airbed and Breakfast”- מזרן מתנפח וארוחת בוקר. את השותף הקודם שהיה בדירה, נייט בלצ’רזיק, הם צירפו כמהנדס מייסד, וציפו לראות כיצד אפשר לגלגל את הרעיון לעסק רווחי.

בשל העובדה שהפרוטה לא היתה ממש מצויה בכיסם, הם נאלצו לפנות למשקיעים. זרים, אלא מה? אבל אלו האחרונים לא התלהבו כל כך מהמיזם. אפשר להבין אותם. הרעיון של “בואו נגרום לאנשים להכניס זרים גמורים אל ביתם בשעה שהם נמצאים בו או לא, ולסמוך עליהם שהכל יהיה בסדר” לא נשמע טוב כל כך לאוזן הרגילה.

שייכים

שלושת המייסדים החליטו לא להיכנע. הם ניצלו את היכרותם עם עולם העיצוב כדי להקים מערכת, שתחזק את האמון האנושי הטבעי. זה שמצוי יותר אצל ילדים, לפני שהם שומעים כל מיני ידיעות חדשותיות שגורמות להם להבין דבר או שניים על העולם.

המערכת כללה פרטים אישיים על המארח ועל האורח. לא יותר מידי: שם ותמונה הספיקו. על כל דירה שהוצעה לאירוח אפשרו המייסדים לכתוב ביקורת- בתנאי שהכותב אכן התארח במקום וכך הלאה. ככל שהמערכת צברה שימוש של יותר משתמשים, והפכה לרשת של ממש, כך שיפרו אותה המייסדים.

למשל, הם שמו לב כי אם האורח פונה למארח עם מעט מידע לגביו, המארח לא שש להגיב. גם כאשר האורח ציין הרבה פרטים, כאלו שאינם קשורים כלל לאירוח, אלא יותר לחייו האישיים, המארח בחר לוותר עליו. מסיבה זו הם יצרו תבנית ליצירת קשר, שמוגבלת במספר התווים שניתן להכניס אליה, והוסיפו הוראות ברורות מה כדאי לכתוב ואיך.

בנוסף לכך, הם שמו לב כי ככל שיש כמות ביקורות גבוהה יותר מצד אנשים שהתארחו במקום, כך אנשים אחרים משתכנעים במהירות רבה יותר לבחור במקום. זאת על אף שאין להם שום היכרות מוקדמת עם הממליצים.

את כל הידע העיצובי שלהם הם השקיעו בפלטפורמה, כשהם שבים ומבהירים כי מטרתה היא: “ליצור קהילה מהימנה, שבה כולם מרגישים שייכים בכל מקום”.

המראה ורגולציה

לקח הרבה מאוד זמן עד שהמערכת הזו המריאה. אבל בסוף זה קרה. מחקר שנערך על ידי אבנר בירך-ברק ויפעת הולצמן-גזית הגדיר את Airbnb כ”חברת המלונאות הגדולה בעולם, וזה בזמן שבבעלותה אין אף לא חדר אחד”.

וכשמישהו מצליח, גם צצות בעיות. אחת הבעיות איתם התמודדה Airbnb היתה מערכת המיסוי. או במילים אחרות: רגולציה. הסתבר כי לא מעט אנשים שהשכירו את בתיהם או חדר מתוך הבית במיזם לא טרחו לדווח על כך לרשויות. בסן פרנסיסקו למשל, חשבו כי יהיה קל יותר לקנוס את Airbnb על כך, במקום להתחיל לרדוף אחר כל המשתמשים הרבים בפלטפורמה. Airbnb השיבה מלחמה ויצאה לתביעה ארוכה ומתישה משלה. אבל גם בשאר העולם רשויות המס לא ראו בעין יפה את העלמת ההכנסות הללו. וככל שהמגמה תפסה תאוצה, כך נצפו יותר ויותר נסיונות הסדרה חוקית של המיזם מצד הרשויות.

גם דיירי הקבע במקומות שבהם החליט אי מי להשכיר את דירתו לשוכרים זרים וזמניים לא תמיד ראו בעין יפה את ההסבה. במיוחד כאשר לא היה זה רק דייר אחד, אלא קבוצת דיירים, או אפילו משקיעים מרחוק שמעולם לא ביקרו בנכס, ואת דירתם פקדו בכל יום אנשים חדשים.

טענותיהם של דיירי הקבע, שמתבססות על רעש, על בלאגן, על חיסול עסקים מקומיים שאינם מסעדות, על שינוי במרקם השכונה ועל התנהגות שאינה הולמת את אופי המקום, נשמעות הגיוניות להפליא. ולכן יצאו עיריות בהגבלות שונות הנוגעות לרמת הארנונה הנגבית מנכסים אלו ובשורת הגבלות נוספות. המהלכים הללו התחילו לפני מספר שנים, אך לא כולם הסתיימו, ותלונות ודיונים חדשים צצים חדשים לבקרים, אם כי יש לציין שבהלת הקורונה גרמה לחלק מהמהלכים להיעצר (ראי מסגרת).

זמן להשכרה

המיזם של Airbnb מושתת על מה שנקרא “כלכלת שיתוף”, “כלכלה שיתופית” ואם שואלים את האקדמיה ללשון העברית אז “כלכלה משתפת” דווקא. זוהי שיטה שמקשרת בין מי שזקוק לדבר מה, ולא משנה אם מדובר במוצר, בשירות או פשוט בעזרה כלשהיא, לבין מי שמסוגל לתת לו זאת במחיר הזול ביותר שיש.

הסיבה למחיר הזול נובעת מכך שהשירות, המוצר או העזרה נמצאים בין המשאבים הקיימים ממילא אצל הנותן. ובמילים אחרות: אם יש לך זמן פנוי וידע בתחום מסוים, מדוע לא “תשכירי” את זמנך למי שזקוק לידע המדובר, ותרוויחי על הדרך מספר שקלים? את המחשבה הזו אפשר להרחיב לכל תחום כמעט. למשל, בצרפת אפשר לשכור זמן של מכונות כביסה. ממש כך.

אם נחזור לרציונאל שעומד מאחורי Airbnb, אז זוג שכל ילדיו פרחו מן הקן, והוא נותר עם חדרים ריקים ברוב השבוע, יכול לארח זרים במחיר נמוך יותר מאשר בית מלון. שכן החדר פנוי בכל מקרה, ובעל הבית יכול רק להרוויח מכך שאי מי ידרוך על סף ביתו.

מובן שכדי שכלכלת השיתוף תוכל להתבצע, יש צורך באמון בין שני הצדדים ולשם שואפים בחברה. או כפי שבריאן צ’סקי, המייסד, אומר: “כשאתם פותחים דלתות בפני אנשים, אתם פותחים גם את הראש שלהם. משום שאתם יוצרים עולם שבו אנשים יכולים להיות שייכים לכל מקום בקלות”.

אי אפשר שלא להתייחס לצורה יוצאת הדופן שחברת Airbnb התמודדה עם משבר הקורונה. אימרה מפורסמת המיוחסת לצ’רצ’יל גורסת כי לעולם אין לבזבז משבר טוב, וחברת Airbnb הוכיחה זאת בגדול.

ראשית, הם החלו בקיצוץ חריף של הוצאות: כאלף ותשע מאות עובדים, שמהווים רבע מכח האדם של החברה, נשלחו הביתה ומשכורות הבכירים עברו קיצוץ משמעותי. בהמשך מצאו בחברה רעיונות מקוריים כדי לשמור על התחום “חי”, למרות שכל עולם התיירות נכנס לגסיסה ארוכה וקשה. למשל, הם הנפיקו תכנית של “מקומות לינה לצוותי סיוע במאבק בקורונה” ופנו לשוק מקומי במקום לתיירים. גם העובדה שהנכסים לא הוגדרו כ”מלונאיים”, אפשרה להם להמשיך לעבוד כמעט כרגיל.

בשורה התחתונה החברה הונפקה בבורסה בשווי שנראה היה כמעט מדומיין בעיצומו של המשבר. כך שניתן לומר שהעולם מצביע ברגליים, והמיזם הזה כאן לעוד הרבה זמן.

ניצול משבר טוב