גלי הקול

שתי נשים מדגימות בסיפור חייהן את גלגל החיים. אחת משמיעה את קולה והאחרת שותקת. אבל מתחת לגלי הקול מסתתר סיפור אחר לגמרי. סיפור המשך של העם היהודי כולו.

ברוריה שכטר // מגזין אשת 68

איש משבט לוי היה בהר אפרים, ואלקנה שמו. שתי נשים היו לו: חנה ופנינה. המלבי”ם מציין כי אשתו הראשונה של אלקנה היתה חנה, והיא זו שיזמה את נישואיו לפנינה. “כאשר ראתה חנה כי עקרה היא, יעצה אותו (את אלקנה) ויקח את פנינה עליה, אולי תיבנה ממנה, כמו שעשתה שרה עם הגר” (מלבי”ם שם ב’).

כאשר הכתוב מתאר את עובדת היותה עקרה, הוא משתמש במילים “ויהי לפנינה ילדים, ולחנה אין ילדים” (שם). האברבנאל מתעכב על הניסוח הארוך, ושואל מדוע לא כתובה המילה “עקרה”. הרי במקומות אחרים בתנ”ך משתמשים בה: “ואני אחשוב שלא היתה חנה עקרה בטבעה, אבל כפי מזגה והרכבתה היתה ראויה להוליד. והא-ל יתברך ברצונו ועל דרך נס מנע ממנה ההולדה, ולכן אמר: ולחנה אין ילדים, ולא אמר שהיתה עקרה” (אברבנאל שם ב).

צער כפול

מידי שנה נהג אלקנה לעלות למשכן שילה עם נשיו ועם ילדיו. הוא היה היחיד שעלה מעירו, ובכל שנה היה עושה זאת באמצעות דרך אחרת, כדי לעבור בישובים חדשים ולזרז את התושבים לעלות אף הם למשכן. הסיבה לכך שאנשים נמנעו מלעלות למשכן היתה טמונה בחופני ובפנחס, בני עלי, ששימשו ככהנים, והיו “לשמצה בעיני העם” (מלבי”ם שם ג).

לאחר שזבח אלקנה לה’, קיבל מהכהנים את המנות ששייכות למקריב הקרבן, וחילק אותן לבני משפחתו. הכתוב מציין כי לפנינה ולכל ילדיה נתן מנות, ואילו חנה קיבלה “מנה אחת אפים” (שם ה’), שהיא “מיוחדת ביופי… הראויה לקבל אותה בסבר פנים יפות” (מצודת דוד שם).

אבל המנה המכובדת לא גרמה לחנה ליהנות ממנה. מלבד הצער שהיה בה על היעדר הבנים, היה בה הצער שפנינה טרחה לטפח בה. בגמרא נאמר “שטן ופנינה לשם שמיים נתכוונו” (בבא בתרא ט”ז, ע”א). פנינה לא עשתה את מעשיה סתם. היא היתה מודעת לכך שחנה יכולה להיות אמא, אם רק ייפתח המעצור הניסי שמונע אותה מכך. “פנינה היתה מכעסת את חנה לא לתכלית רע, כי אם בעבור שתתפלל אל השם ותהר” (אברבנאל על שמואל א’ א’, ה’). אבל לא סתם אומרים כי הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות. הדרך לפעולה משנה לא פחות מהתוצאה (ראי מסגרת). והתוצאה במקרה של חנה ופנינה היתה צער גדול מאוד.

המקרה שבו השטן כיוון לשם שמיים מוזכר בספר איוב. כאשר מתואר כי השטן חשש מכך שבורא עולם ‘ישכח’ את רמת מסירות הנפש שהיתה לאברהם, וביקש להעמיד בניסיון את איוב. על שני אלו, שטן ופנינה, נאמר בחסידות כי ניתן ללמוד כיצד גם בדברים שנראים רעים טמון טוב. ואף יותר מכך: תחילתם היא טוב מוחלט: “צריכים לידע את האמת, שהמציאות של כל דבר, גם של רע, היא קדושה. כי חוץ לקדושה אין שום מציאות, ואילו ההעלם וההסתר של הרע, היינו מה שנראה כדבר רע- אין לו שום מציאות… וכיוון שה’מציאות’ שברע היא קדושה, לכן גם העבודה עם הרע צריכה להיות באופן שמנצלים את הרע בשביל קדושה, שכן זהו מציאותו האמיתית וכוונת בריאתו” (תורת מנחם ט, מטות מסעי תשי”ג).

טוב מוחלט

שלוש אמתות

בשנה אחת חנה לא יכלה לשאת את הדברים יותר. כשסיימו כולם לאכול, פנתה אל מקומו של עלי הכהן, שישב בפתח ההיכל. העיתוי הנבחר היה מכוון. באותה העת “היו רגילים להתפלל בעת הקרבת הזבחים בבוקר ובמנחה, ואז לא היה הכהן יושב על הכסא. רק עובד עבודה, ובפרט בשבתות ובימים טובים, שהיה עובד בעצמו. אבל עתה, שקמה (חנה) אחרי האוכל, אז עלי כבר ישב על הכיסא. כי כל העם הלכו לביתם ולא הקריבו זבחים בעת ההיא, והיתה יכולה להתבודד בבית ה’ לשפוך לפניו שיחה” (מלבי”ם שם ט).

וכך אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: “ריבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך, קשה בעיניך שתתן לי בן אחד? משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם, שעשה סעודה לעבדיו. בא עני אחד, ועמד על הפתח. אמר להם: תנו לי פרוסה אחת! ולא השגיחו עליו. דחק ונכנס אצל המלך. אמר לו: אדוני המלך, מכל סעודה שעשית, קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?!” (ברכות ל”א, ב).

בתפילתה, כינתה את עצמה חנה שלוש פעמים בכינוי ‘אמה’, שפחה: “בעני אמתך”, “אל תשכח את אמתך”, “ונתתה לאמתך”. רבי יוסי ברבי חנינא אומר כי זהו רמז לשלוש מצוות האישה. חנה העידה על עצמה כי בשלושתן נהגה היטב : “נדה, חלה והדלקת הנר. כלום עברתי על אחת מהן?” (שם).

הבן איש חי, בפירושו “בן יהוידע” מסביר: “זכרה ג’ אלה כי מי שאין לו בנים, חשוב כמת… ולכן הנזהר בשלושת אלה (נדה, חלה, הדלקת הנר) ראוי שיהיה מוצל מן המיתה של חסרון הבנים” (בן יהוידע שם).

פנינים מנוצלות

סופו של הסיפור אינו בלידת שמואל הנביא, כי אם בכך שחנה הוסיפה וילדה עוד חמישה ילדים: שלושה בנים ושתי בנות. “וכשחנה יולדת אחד, פנינה קוברת שניים. ועשרה בנים היו לה (לפנינה)… כשילדה חנה ארבעה, קברה פנינה שמונה, וכשנתעברה וילדה ולד חמישי, נשתטחה פנינה לרגליה וביקשה רחמים. וחיו, ונקראו על שמה (של חנה)” (רש”י על שמואל א’, ב’, ה’).

החלק הנורא הזה בסיפורן של חנה ושל פנינה, נרמז בשירת חנה, עת היא משתמשת במילים: “רבת בנים אומללה”. בחסידות שואלים כיצד יתכן לשמוח בצרת הזולת, ומסבירים כי טמון כאן עניין עמוק יותר: השמות חנה ופנינה מרמזים על שני סוגי עבודה בחינוך הילדים. 

“חנה” מלשון מציאת חן, חינוך להנהגה שמביאה למציאת חן בעיני ה’. “פנינה” מלשון פנינים. כידוע, כדי לכרות פנינים יש להשקיע מאמץ, והדבר רומז לתפיסה לפיה יש לחנך את הילדים באופן של הענקת מקום נרחב לחיי העולם הזה. הנקודה היא “שגם ענין הפנינים יכול להיות באופן שמנצלים זאת לעבודת ה’… שעל ידי זה נעשים ענייני העולם ראויים להיות פנינים בכתרו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. אבל בינתיים, קודם הבירור, הרי הם עניינים העולם הזה, ולכן יש צורך בזהירות יתירה שלא להימשך אחריהם” (תורת מנחם תשכ”ד, ליל שמחת תורה).

ואם כך, חנה הודתה לה’ בשירתה על משהו אחר לגמרי: “שגם הבנים שהיו שייכים תחילה לאופן ההנהגה (שרמוז בשם) ‘פנינה’, פעלה חנה לכרות אותם ממעמדם וממצבם הקודם ולהעביר אותם לדרך התורה והמצווה והיהדות, באופן של נשיאת חן בעיני ה’. ומזה מובן ש’רבת בנים אומללה’ אינו עניין של קללה, חס וחלילה, אלא אדרבה, זוהי ברכה גדולה ביותר. שגם הילדים של צרתה גדלים ומתחנכים בדרך התורה” (שם).

המסר שיש לשאוב מסיפורן של חנה ושל פנינה הוא: “לא די בכך שכל אחד מסתגר בד’ אמותיו ומתעסק רק עם הילדים שנמצאים בד’ אמות אלו. שהרי צריכים לדאוג ל’רבת בנים’ שנמצאים בעולם. לעקור אותם ממעמדם וממצבם ולהבטיח שיקבלו חינוך יהודי. ולכן צריך כל אחד להשתדל בזה עד כמה שידו מגעת, ועוד יותר ממה שידו מגעת… שגם כאשר הצלת ילד יהודי אינה בהישג ידו בדרך הטבע, עליו לעשות כל התלוי בו, ואז יעזור הקדוש ברוך הוא” (שם).