בין שתי אמהות

עדן כהן נולדה למציאות בה איש, מלבד אימה יולדתה, לא יודע על קיומה. בגיל שבועיים היא אומצה על ידי הוריה, והחיים נצבעו בורוד. באופן יחסי. “זה מחלחל ומשפיע על כל תחומי החיים,” היא משתפת באומץ, מילה שהיא לא אוהבת כל כך- כי היא דומה מידי למילה ‘אימוץ’.

//רחלי דיקשטיין

עדן כהן (27) היא אם לשתיים ובת לשתיים. כן, אמא ביולוגית ואמא מהממת, כלשונה. כשהייתה בת עשרים וארבע שעות, הרבה לפני שידעה על עצמה משהו, היא ננטשה בתינוקיית מחלקת יולדות. ומאז היא בתהליך חיפוש תמידי.

עדן כהן

>>>

כשאני מתכוננת לשיחה עם עדן, אני מתלבטת ביני לביני איך לפתוח ובמה להתחיל. חוק דתיים שלובים גורם לכך שכבר בדקה הראשונה אנחנו מגלות חברה משותפת, ומשם אנחנו נוסעות בזמן אל הילדות- דווקא לא זו המוקדמת, אלא זו של בין ילדות לנערות. עדן מעלה זכרונות מתוקים מנוה דקלים שבגוש קטיף, ומספרת על ילדות מקסימה. “שיחקנו המון בחוץ. זה היה גן עדן במיטבו. הייתי מחוברת למקום והרגשתי שייכת. לא יכולתי לבקש לעצמי ילדות טובה יותר מזו”.

אבל למרות הסיפורים על הילדה המאושרת שהייתה, בין השורות אני שומעת גם קושי. ולמען האמת, לא צריך להיכנס אל בין השורות, משום שעדן מדברת על הקשיים בגלוי. “אומצתי בגיל שבועיים,” היא אומרת בפשטות, “הוריי לא זכו לילדים שנים ארוכות, והם רצו לאמץ תינוק. מסיבות מסוימות זה לא התאפשר, והם אימצו שני ילדים בגילאי שמונה ותשע. יום אחד, אמא שלי, שהייתה גננת, קיבלה שיחת טלפון. היא הייתה עסוקה עם ילדי הגן, ולכן התעלמה מהצלצולים, אבל כאשר המטלפן האלמוני לא הרפה, היא החלה לחשוש שמדובר בשיחה חשובה. מעבר לקו הודיעו לה כי יש תינוקת שממתינה לאימוץ, ואם היא רוצה אותה- היא צריכה להגיע עכשיו לתינוקיה”. עדן מתרגשת כשהיא ממשיכה לספר, “לא הייתה לה התלבטות. היא ביקשה מהסייעת שתחליף אותה, ומהדרך התקשרה לאבא שלי, וביקשה ממנו שיקנה טיטולים ויביא לול מיד שרה. הוא, שלא ידע על ההתפתחויות האחרונות, לא הבין לשם מה היא זקוקה לטיטולים, ואז היא סיפרה לו עליי”.

בני הזוג מיהרו לתינוקיה, שם קיבלו לידיהם תינוקת קטנה ויפהפייה, עדן. “שש שנים אחר כך נולדה להם בת ביולוגית,” מספרת עדן בשמחה, “ולאחריה עוד אחת. אמא שלי מספרת שכשאחותי נולדה, כעסתי עליה מאוד. אמרתי לה שזה לא הוגן שהיא נולדה מהבטן שלה ואני לא. היא השיבה לי במשפט שמלווה אותי עד היום: את נועה ילדתי מהבטן, ואותך ילדתי מהנשמה”.

ציפיה לסליחה

הוריה המאמצים של עדן לא הסתירו ממנה את האימוץ. “בישוב כמו נוה דקלים, גם אם היו מנסים להסתיר- זה לא היה עובד. כולם ידעו הכל על כולם. בתור ילדים, ספגתי הקנטות בנוסח ‘ההורים שלך זרקו אותך לזבל’ ועוד כל מיני אמרות שפר של ילדים. ההורים המאמצים שלי התאמצו להסביר שכל ילד מגיע להוריו בצורה אחרת, ושזה לא משהו רע. אבל היה לי קשה מאוד לחיות עם הידיעה שויתרו עליי”.

כשהגיעה עדן לגיל המתאים היא החליטה לפתוח את תיק האימוץ שלה. “שמעתי ‘תיק’, ודמיינתי ‘תיק’. משהו עב כרס, אבל בפועל העובדת הסוציאלית הגיעה עם דף ובו אולי שש שורות… היא סקרה אותי ארוכות, ואני, שהייתי בסערת רגשות, אמרתי לה- ‘נו, מה?’ היא הביטה בי במבט אלכסוני ושאלה: ‘את בטוחה שאת מאומצת?’ לא הבנתי למה היא מתכוונת, והיא המשיכה: ‘מוזר, כי את ממש יפה’. זו יכולה הייתה להיות מחמאה, אבל קיבלתי את האמירה שלה בצורה קשה. במילים אחרות היא אמרה שמאומצים הם סוג ב’. שהם או מכוערים או בעייתיים, ולא אהבתי לשמוע את זה”.

העובדת הסוציאלית סיפרה על האם הביולוגית, שהייתה בת שש עשרה בלבד בזמן שנולדה עדן, ולבסוף שאלה אותה אם היא מעוניינת להיפגש. עדן השיבה בחיוב. “שאלתי אותה המון שאלות, והיא צחקקה ואמרה שמדהים איך שכל המאומצים שואלים אותם הדברים”. הפגישה הסתיימה, כשהעובדת הסוציאלית מבטיחה לעדכן כשיהיה חדש. “כמעט חודשיים עברו,” מספרת עדן, “חודשיים שבהם כל צלצול טלפון ממספר לא מזוהה גרם ללב שלי לקפוץ מהתרגשות. ואז יום אחד, כשאני בעבודה, קיבלתי את הצלצול המיוחל. העובדת הסוציאלית פתחה את השיחה כאילו אנחנו חברות שמדברות מידי יום. היא לא שאלה איפה אני נמצאת או אם נח לי לדבר עכשיו, והמשיכה מיד: איתרנו את האמא הביולוגית שלך, והיא מסכימה להיפגש איתך”.

סביבתה הקרובה של עדן ניסתה להנמיך את ציפיותיה מהפגישה הקרבה. “דמיינתי חיבוק, דמיינתי סליחה. אמא שלי כל הזמן אמרה שלא בטוח שזה יהיה ככה, שאולי האם הביולוגית תכעס, שלא בטוח שהיא תחבק, אבל אני אמרתי שלא יתכן שאדם יעשה טעות כזו, ולא יבקש עליה סליחה”.

עדן הגיעה לפגישה מלאת התרגשות. “נכנסתי לחדר, הסתכלתי לה לרגע בעיניים, ואז הסתובבתי לקיר ובכיתי קרוב לחצי שעה. אני לא יודעת לומר מה ציפיתי שיקרה, אבל רציתי להרגיש את הסליחה, ולא קרה כלום. כשנרגעתי, התיישבתי ושאלתי- ‘למה עשית את זה?’ היא ענתה כמי שקפאה שד, והמפגש כולו היה טעון ולא קל. הדבר היחיד ששמתי לב אליו הוא שהבעת הפנים של שתינו בשעת לחץ, הצורה בה אנו נושכות את השפתיים, היא דומה, וזה גרם לי להתרגש. זה אולי נשמע טיפשי, אבל סוף סוף ראיתי מישהו שעושה משהו כמוני”.

חור שלא מתמלא

הסיפור כפי שנשמע מאמה הביולוגית, היה שונה מזה שסיפרה העובדת הסוציאלית. “היא סיפרה בין השאר שהגיעה למיון בגלל כאבי בטן שחשה, ושם גילתה שהיא בלידה. כשנולדתי, היא לא רצתה להחזיק אותי, ואפילו לא הסתכלה עליי. העובדת הסוציאלית במחלקה הגיעה מיד, וכשראתה שאין הורים מלווים, הבינה את המצב, וביקשה ממנה לחתום על טופס ויתור, וכך היה. לאחר מכן, הם העבירו אותה לאשפוז במחלקה רגילה, וסיפרו להוריה שהיא אושפזה עקב סיבוך של ניתוח אפנדיציט שעברה בעבר. עד עצם היום הזה, הוריה לא יודעים על קיומי וגם אבי הביולוגי לא יודע עליי”. כשביקשה עדן מידע על האב הביולוגי, נתקלה בסירוב, שהכאיב לה מאוד. “הלוואי שאאתר אותו,” היא חולמת, “אולי ממנו אשמע מילים אחרות. המסר העיקרי שקיבלתי ממנה הוא שחבל שנולדתי”.

אני שואלת אותה למה היא ממשיכה לחפש, והיא מסבירה: “זה חור שלא מתמלא לעולם, ואני מנסה להשלים אותו כל הזמן. אני רוצה תשובות. המינימום הוא לתת לי לחיות בשקט, ואת השקט אשיג כשכל התהיות תקבלנה מענה. כל אחד חי עם ידיעה לגבי החיים שלו, ולי אין את זה. אפילו היסטוריה גנטית חסרה לי. וכיוון שאין לי מושג לגבי הימצאות של מחלות כמו סוכרת במשפחה, עליי לעבור הרבה יותר בדיקות בהריון. ניסיתי בעבר לאתר את אבי הביולוגי באמצעות פרסום של הסיפור בכלי התקשורת, אבל היה חוק לפיו למאומץ אסור לספר את סיפורו ליותר מחמישה אנשים, ככל הנראה כדי למנוע מצב בו ילדים כמוני, שאיש לא יודע על קיומם, יחשפו בציבור. בקמפיין גדול הצלחנו לשנות את החוק, וזה משהו שאני גאה בו. אין לי סיבה להתבייש או להסתתר”.

שינויי הגרסאות בין הסיפור של האם לבין העובדות שהקריאה העובדת הסוציאלית גורמים לה ללא מעט תסכול. “אני לא יודעת מה הסיפור האמיתי שלי. לכל אדם יש את הצורך להיאחז בשורשים, להיות שייך. אני זוכרת את עצמי בחיפושים תמידיים. אמא שלי מספרת שבתור ילדה קטנה, כשהיינו יוצאים לטייל, לא הייתי נהנית. הייתי עסוקה בלחפש אנשים שדומים לי. מתיש מאוד להיות כל הזמן בחיפוש”.

עדן ובעלה

חותמת של שייכות

הקשר עם אמה הביולוגית המשיך לעוד מספר פגישות ושיחות טלפון. היא השתתפה גם בחתונתה של עדן, “ואז היא אמרה שהיא נותנת לי את הזמן להיות עם בעלי, ומעדיפה שלא להיות ברקע, כדי שלא להפריע לזוגיות לצמוח. כבר חמש שנים שאנחנו לוקחים את הזמן בלהיות ביחד, והיא לא חוזרת”.

עדן צמחה להיות אישה חזקה. היא עומדת בראש עסק מצליח ואמא לשתי בנות מתוקות. האימהות מפגישה אותה שוב ושוב עם האימוץ. “כשילדתי את הבכורה שלי הרגשתי שאני מתעתדת לעבור חוויה מתקנת עם עצמי. המשפט הראשון שיצא לי מהפה אחרי הלידה היה שנולדתי מחדש. בכל פעם שנכנסתי לתינוקיה, כדי לקחת אותה, הייתי חווה התמודדות של ממש. הייתי מדמיינת את עצמי בוכה שם לבד… ועד היום אני משתדלת להיות אמא שלא מחסירה דבר. אמא שהילדות שלה לא בוכות. שלא תחשובנה לרגע שאני מוותרת עליהן. קשה לי להסביר את זה במילים… דרך אגב,” היא משתפת באנקדוטה מעניינת, “כשהבכורה שלי נולדה, קיוויתי כל כך שהיא תהיה דומה לי. היה לי רצון בלתי מוסבר לקבל חותמת של שייכות. והיא נולדה לא דומה בכלל,” אני פותחת את הפה כדי לומר מילה, ועדן מקדימה אותי, “את בטח רוצה לומר שגם את לא דומה להורים שלך. וזה נכון. לא כל הילדים דומים להוריהם. אבל ילד שיודע שהוא שייך, אין לו צורך בזה. לעומת זאת אצלי, למרות שהוריי המאמצים הם אנשים מדהימים, ולא חשתי שונה מבחינת האהבה שקיבלתי, עדיין יש אצלי תחושת תלישות פנימית שמחפשת את האישור כל הזמן”.

 

לצעוק את האימוץ

עדן מעולם לא הסתירה את האימוץ, אבל גם לא סיפרה עליו בגלוי. ויום אחד היא הוזמנה לערב שבו מעלים אנשים את סיפור חייהם בעשר דקות בלבד. “זה תהליך מיוחד,” היא מספרת, “ניגשתי אליו כמו אל הליך פסיכולוגי, ולאחריו הגעתי למצב שלא רק שאינני מתביישת באימוץ שלי, אלא גם אוהבת אותו. לא עשיתי שום דבר רע, ולכן אין סיבה שאשתוק ושאתמודד לבד”. היא קיבלה תגובות טובות כל כך, שמאז היא לא מפסיקה לספר. “אני חושבת שבסיפור שלי יש מסרים, שכל שומע יכול לקחת אותם לחייו שלו. החל ממשמעותה של משפחה והערך של החיים וכלה בהקדשת מחשבה לפני ביצוע טעות”.

אנחנו עוברות לדבר על חלומות ועל עתיד. לעדן יש רבים כאלו. אבל אחד מהם תופס אותי במיוחד. “זה חלום שמלווה אותי מגיל צעיר מאוד,” היא אומרת, “להקים וילה גדולה, שקומה שלמה בה תהיה מוקדשת לכל מיני ילדים שננטשו. אני חולמת גם לאמץ,” היא ממשיכה, “כדי להחזיר טובה”.