הפעמון הכחול

“כשאת מגיעה, צלצלי בפעמון הכחול”. כותבת לי חפציבה סודקוף מנהלת מרכז “חושים”, בית חב”ד ייחודי וראשון מסוגו בארץ הפונה לקהל החירשים וכבדי השמיעה בישראל ובעולם. אני מגיעה לביתם שבראשון לציון ומצלצלת בפעמון המדובר. באותו רגע מעבר לדלת מהבהב אור חזק בסלון אשר מסמן לבני הזוג כי מישהו עומד מאחורי הדלת. זהו סיפורם של זוג חירשים שנחושים להוכיח לעולם כי חירש יכול לעשות הכל. חוץ מלשמוע.​

//אסתי לנצ’נר

הדלת נפתחת, ומולי עומדים בני הזוג הרב יהושוע וחפציבה סודקוף. הם מזמינים אותי להיכנס ואנחנו עורכים היכרות קצרה. שניהם חירשים מלידה. יהושוע מתקשר בעזרת שפת הסימנים ואילו חפציבה משתמשת בשתל ייחודי שמאפשר לה לשמוע. השיחה מתנהלת כך שאני משוחחת עם חפציבה ואילו היא מתרגמת את הנאמר לבעלה וכן להיפך. תוך דקות אני נשאבת לשעתיים של ראיון מרתק מאין כמותו.

 

הסיפור שלנו

לפני עשרים ושתיים שנים, למשפחת אסייג בעכו הצפונית נולדה בת יפהפיה וחייכנית. מה גדול היה אושרם של ההורים שזכו לחבוק בת נוספת, אחות לביתם היחידה בת השבע. התינוקת הקטנה הלכה וגדלה, וככל שגדלה כך גם גבר חשדם של ההורים כי משהו אינו כשורה. התינוקת הקטנה לא הגיבה לקולות הסביבה כמצופה ולא הראתה סימני בהלה כאשר נשמע לידה רעש חזק ובלתי צפוי. לאחר שמונה חודשים אובחנה התינוקת הקטנה כחירשת.

“הילדה הזו היא אני,” אומרת בחיוך חפציבה. “ההורים שלי היו המומים מהגילוי ולא ידעו כיצד להתמודד איתו אך לא נתנו לזה לעצור אותם. הם פנו לחיפוש פתרונות שיאפשרו לי איכות חיים.  הוריי השקיעו בי מאמצים רבים ובגיל חמש עברתי ניתוח שתל שמאפשר לי אחוז מסוים של שמיעה. לאחר הניתוח, התחלתי לאט לאט לרכוש את השפה ולמדתי לדבר נכון. חשוב להדגיש כי השמיעה שלי קרובה לשמיעה של אדם שומע, אם כי לא באופן מלא. ויש באפשרותי להוריד את השתל ולא לשמוע כלום. כאשר אני ישנה או כשאני רוצה שקט אני פשוט מוציאה אותו”.

במרחק של אלפי קילומטרים, בלוס אנג’לס נולד תינוק קטן ומתוק לזוג הורים חירשים שקיבלו בהשלמה ובשמחה את העובדה כי בנם שזה עתה נולד אינו שומע, בדיוק כמותם. אחרי יהושוע נולדו לבני הזוג שני ילדים. כולם כאמור. חירשים.

“מעולם לא הרגשתי שונה,” מספר יהושוע, “נולדתי למציאות הזו, ומיד רכשתי את שפת הסימנים ולמדתי כיצד להסתדר בחברה. העברתי את הילדות בידיעה שאני שונה ועם זאת שווה. ניתנו לי הזדמנויות חברתיות שוות כמו חבריי השומעים.

“גדלתי במשפחה מסורתית והתחלתי להתקרב לחב”ד בגיל שלוש עשרה. שנתיים לאחר מכן נכנסתי ללמוד בישיבה בה למדתי במשך שלוש שנים. מאוחר יותר ההורים שלי דחפו אותי להירשם לאוניברסיטה וללמוד מקצוע. הלימודים לא היו פשוטים, במיוחד עבור אדם חירש. אך כפי שכבר הורגלתי, ידעתי כי עליי להתאמץ ולהתמיד וכמובן גם להצליח. במהלך הלימודים פגשתי בחור דתי חירש כמוני, ונרקמה בינינו חברות. שיתפתי אותו במחשבות שלי על כך שכיום היהדות לא נגישה כל כך לאדם חירש. הוא יכול לשבת בבית כנסת מבלי להבין על מה הרב מדבר או היכן אוחזים בקריאת התורה. הוא הסכים איתי וישבנו לחשוב יחד מה אפשר לעשות. פתאום הבריק הרעיון, בוא נערוך סרטונים קצרים שמסבירים תכנים ביהדות בשפת הסימנים”.

ןממחשבה למעשה. הם החלו להעלות לרשת סרטונים שיצרו. וההיענות הייתה מדהימה. מהר מאוד נרשמו מאות אנשים שרק חיכו לסרטון הבא.

“פתאום הבנתי, אני רוצה להיות רב לקהילת חירשים. עזבתי את האוניברסיטה במטרה להקדיש את כל כולי למען העניין. השלמתי את לימודי הסמיכה לרבנות, ויחד עם חברי התחלנו לפעול. בתחילה ארגנו שבתות לחירשים. מאוחר יותר הגעתי לקראון הייטס ונדהמתי לראות כי יש קהילת חירשים גדולה באזור אך היא אינה מגובשת כלל. ידעתי כי זה התפקיד שלי לפעול והחלטתי לארגן הדלקת נרות חנוכה לחירשים. כולם ציפו להיענות של ארבעים-חמישים איש. הייתי היחיד שלא הופתע כאשר לאירוע ההדלקה הגיעו כשלוש מאות וחמישים איש”.

בנקודת הזמן ההיא הבין יהושוע באופן סופי כי זהו תפקידו, להיות רב לקהילת חירשים.

שווה בין שווים

“היום רבים נוטים להאשים את התקדמות הטכנולוגיה ואת הרשתות החברתיות בדיכוי היכולת של האדם לתקשר עם סביבתו. זה אכן נכון. אך כאדם חירש התקדמות הטכנולוגיה הזו היא ברכה מאין כמותה. בזכות שלל השכלולים שקיימים היום. אדם חירש יכול להיות שווה בין שווים,”  אומר יהושוע, “לפני למעלה מעשרים וחמש שנים, בעת שהוריי היו מאורסים, דרך ההתקשרות ביניהם הייתה לא פשוטה בשל העובדה שהם לא גרו באותה העיר ולא יכלו להיפגש לעיתים תכופות. כך למשל סיפרה לי אימי שכאשר היא רצתה להגיד דבר מה לחתנה- אבי שיחי’. היא אמרה זאת לאמה, שהתקשרה לאימו והעבירה לה את המסר. זו האחרונה העבירה את הדברים לחתן. דרך מסורבלת מאוד אך אז זה מה שהיה. היום בזכות הוואטספ ושיחות הוידאו אני יכול לנהל שיחה כאחד האדם. עד כי לא פעם קורה שהאדם שמעבר למסך שוכח עם מי הוא מתכתב ושולח הודעה קולית…” הוא מוסיף בחיוך.

הלב לא צריך לשמוע כדי להרגיש

“במהלך השירות הלאומי שלי, אותו ביצעתי בגן של ילדים חירשים פנה אליי אחד ההורים והציע לי הצעת שידוך. חבר שלו, בחור חב”דניק צעיר ונמרץ מלוס אנג’לס. הוא סיפר כי הבחור המדובר פעיל מאוד בקרב קהילת החירשים בארץ ובעולם ואף מארגן פעילויות לילדים ולנוער. סירבתי בטענה שזה לא מתאים לי. לא הכרתי את העולם החב”די ולא ראיתי את עצמי משתלבת בו. אך אותו הורה לא וויתר. הוא הציע שוב ושוב עד שהחלטתי לתת לזה הזדמנות”.

הם נפגשו, והחיבור היה מיידי. “מצאנו נושאים משותפים וחוויות זהות. עם זאת הפערים הרוחניים היו ניכרים. ישבתי פעורת פה כאשר יהושוע סיפר לי כי בחב”ד האישה הולכת עם פאה אחרי החתונה, הגברים אינם מתגלחים ובפסח ישנו תפריט מצומצם למדי. בכל פגישה התחדשו לי עוד ועוד דברים שהיו רחוקים מהעולם בו חייתי כבת למשפחה דתית מהזרם הספרדי. אך עם זאת ככל שהעמיקה ההיכרות בינינו, הבנתי כי זה הבן אדם איתו אני רוצה להקים את ביתי. ידעתי שהמשמעות של כך היא שינוי מהותי באורח החיים שלי. והייתי מוכנה לזה”.

חווית החתונה הדהדה בראשם של המוזמנים זמן רב. לא בכל יום הם זוכים להיות שותפים לאירוע שכזה. הרב המקדש, הרב בערל לאזאר, רבה הראשי של רוסיה הגיע במיוחד כדי לעמוד תחת החופה עם בני הזוג הנרגשים ולקדש אותם. שלא כמו בחתונה חב”דית רגילה בה פני הכלה מכוסות בבד אטום, כאן עמדה חפציבה עם הינומה שקופה שמטרתה הייתה לאפשר לה לעקוב אחר הדברים.

כשהגיעה השעה לתת את הטבעת, לקח החתן את המיקרופון ובמאמץ אמר וגם סימן את המילים המרגשות “הרי את… כדת משה וישראל” כשכל הקהל מסביבו מוחה דמעה.

לטובת המוזמנים הרבים שחלק לא מבוטל מהם היו כבדי שמיעה. החל מהוריו, חבריו למוסדות הלימוד וכלה במאות אנשים, נשים ובני נוער מהארץ ומהעולם שנחשפו לפעילות המבורכת, תורגמה החופה לארבע שפות. עברית ושפת סימנים ישראלית, אנגלית ושפת סימנים אמריקאית. השתתפו במעמד ארבעה מתורגמנים, שניים עמדו תחת החופה ושניים בתוך הקהל.

במשך שעות רקדו המוזמנים סביב החתן והכלה. צופה מהצד לא יכול היה לנחש כי מחצית המוזמנים כאן כלל אינם שומעים את המוזיקה המתנגנת. “לב יהודי אינו צריך לשמוע כדי להרגיש,” מחייכת חפציבה. כולם שמחו להחזיר באותו ערב מרגש אהבה עצומה לזוג שמקדיש את כל חייו למען הזולת.

כתובת לכל עניין יהודי

“לאחר החתונה קבענו את מושבנו בירושלים עיר הקודש, מתוך מחשבה למנף שם את הפעילות שלנו. אך מהר מאוד הבנו שהנכון ביותר עבורנו זה לגור בראשון לציון, משום ששם ישנה קהילה גדולה של חירשים. התקבלנו בזרועות פתוחות והפעילות שלנו תפסה תאוצה. כיום הפעילות סובבת סביב כל ימות השנה, כאשר בין השאר אנו מקדמים מיזם של שידוכים בין חברי קהילת החירשים.

“כדי להסביר את מהות הפעילות שלנו ואת היקפה, צריך קודם כל להסביר את מקור שמו של המרכז שלנו: ‘חושים’. בחרנו לקרוא לו כך על שם חושים בן דן, שהיה חירש. התורה מספרת עליו כי היה דמות של תוקף ואמת. הרגשנו כי אין שם מתאים מזה. חושים המקראי לא רק מבטא את המסר שלנו אלא גם ראשי התיבות של שמו יוצרים את המילה חב”ד. והרבי מליובאוויטש שעומד בראשה הוא המשלח שלנו, שמעניק לנו את הכוחות להמשיך ולפעול”.

במרכז חושים פועלים במספר מישורים בקרב קהילת החירשים בארץ ובעולם. הפעילות סובבת סביב כל השנה כאשר האירועים המרכזיים הם הדלקת נרות חנוכה ומחנה קיץ ייעודי לילדים חירשים וכבדי שמיעה ברחבי העולם.

חושים במעגל השנה

“כאשר התחלנו עם הפעילות, ההיענות הייתה מדהימה, והבנו עד כמה הקרקע פורייה לעבודה. עד כמה קהילת החירשים צמאה לידע ולנגישות לתכנים שכאלה. מעבר לסרטונים בשפת הסימנים והשיעורים הקבועים, התחלנו לחשוב כיצד להנגיש את שאר המצוות. היה עלינו לפעול בדרך יצירתית שתצלח את מגבלות השמיעה,” מסביר יהושוע, “לא סתם נכתב על מעמד הר סיני שבני ישראל ראו את הקולות. ברור שיש דרכים נוספות להשיג את ה’ מבלי לשמוע. משמעות המילה ‘מצווה’ היא ‘צוותא’. חיבור. יש להרגיש ולהתחבר למצווה”.

וכדי להבהיר את הנקודה, הוא עובר לדוגמאות. “בעיצומו של ראש השנה, כאשר הגיעה העת לתקיעת שופר חילקנו לכל המתפללים בלונים, וביקשנו מהם להחזיק אותם בין הידיים. וכך כאשר רעם השופר, חלף רעד בבלון שהורגש בידיהם. כתוב שהמצווה היא לשמוע קול שופר. ואני אומר שאם בן אדם לא יכול לשמוע, אז לפחות שירגיש. 

“הצורך ביצירתיות פוגש אותנו מידי שבת. בקריאת התורה המתפללים קוראים מהדף ויש מישהו שמתרגם לשפת הסימנים,” אומר יהושוע. לשאלתי כיצד מתרגמים מילים מורכבות מהמקרא, מאירות עיניו, והוא מספר בהתרגשות על הפרויקט החדש עליו הוא עמל. תרגום המקרא לשפת הסימנים. פרויקט שנמצא בימים אלה מול משרד החינוך שמטרתו היא לאפשר לילדים חירשים התקדמות משמעותית בתחום.

“גם בליל הסדר עשינו אירוע גדול עם חירשים,” ממשיכה חפציבה, “לכל אחד מהאורחים הייתה הגדה משלו, וקראנו את ההגדה בשפת הסימנים. יש משהו מיוחד בשפה הזו, שמחייב אותך לשמור על קשר עין ועל ריכוז גדול אל מול האדם שמדבר מולך. באיזשהו מקום אנחנו משמרים את התקשורת התקינה בין אנשים. אני לא יכולה לשוחח עם אדם ותוך כדי להתעסק בדברים אחרים. אני חייבת להיות כל כולי איתו”.

אני מבקשת מבני הזוג סודקוף לשמוע על גולת הכותרת שלהם- נרות חנוכה ומחנה הקיץ, והם נענים בשמחה. “חנוכה הוא אחד הפרויקטים הגדולים שלנו. במשך כל השנה אנו חוסכים כסף לאירוע הזה,” מספרת חפציבה, “אנו מקיימים אירוע גדול ורב משתתפים בניו-יורק. בשנה האחרונה הוצבה במרכז האולם חנוכייה גדולה שעוצבה בצורת כפות ידיים אשר מסמלות את שפת הסימנים. החנוכייה שעוצבה על ידי מעצבת חירשת יהודייה מארצות הברית פיארה את האולם המואר.

“בתחילת האירוע עמדנו יחד נרגשים. מצפים לקהל שעתיד לגדוש את המקום. התכנית הייתה מפורטת. הדלקת חנוכייה, הצגה ייחודית וארוחה מושקעת. חשבנו יחד כיצד ניתן יהיה להנגיש את שירת הנרות הללו לקהל, ואז עלה הרעיון לחלק לכל משתתף ‘סטיק-לייט’. וכך, במהלך ההדלקה שאף היא התנהלה בשפת הסימנים ותורגמה משפת הסמנים האמריקאית לאנגלית מדוברת ולשפת הסימנים הרוסית. קיבלו המשתתפים הוראה להדליק את מקלות התאורה שבידם והתוצאה הייתה מרהיבה. מאות אורות מרצדים מילאו את האולם החשוך והשוו להדלקת הנרות מראה קסום וייחודי”.

הצופים שיצאו נרגשים סיפרו מאוחר יותר למצלמה שתיעדה את האירוע: “אני ממש נהנית לפגוש אנשים שמבינים אותי מבלי שאצטרך להתאמץ”. “יש כאן אנשים מכל מיני מדינות ברחבי העולם, לפעמים קורה שבמקום המגורים שלך אתה מרגיש בודד, כאילו אתה החירש היחיד במדינה. ופתאום כאן אנחנו נפגשים, צוחקים ונהנים ובעיקר מרגישים כשווה בין שווים”

חירשות כמתנת חיים

מחנה קיץ בנוף פסטורלי עם פעילויות מושקעות לצד טיולים חווייתיים הוא חלומו של כל ילד. במיוחד כאשר מדובר בילד כבד שמיעה אשר מצב מעמדו בחברה אינו פשוט. שם, למשך שבועיים ימים, הילד שעמד עד עכשיו בצד ללא יכולת לתקשר בקלות עם סביבתו השומעת, פורח לפתע. הוא רוכש חברים חדשים, ולומד מושגים שמעולם לא נחשף אליהם.

“בקעמפ אנו שמים דגש על שני דברים עיקריים,” אומר יהושוע, “על זהות ה’יהודי’ שלהם ועל זהות ה’חירש’ שלהם”.

זהות ה’יהודי’ אינה מבוססת אצל רוב הילדים. בעיקר אצל אלה שמגיעים ממדינות שונות ברחבי העולם חלקם אף גרים בסביבה שאינה יהודית. בקעמפ הם לומדים על העם שלהם, על המצוות ובעיקר על הייחודיות בלהיות שייך לעם הנבחר. “ערכנו לנערים בר מצווה עליזה ולבנות חגיגת בת מצווה. וכן ארגנו להם נסיעה לקברות צדיקים,” מתאר יהושוע.

באשר לזהות ה’חירש’ שלהם, כאן המצב מורכב לא פחות, בעיקר עבור ילדים שגדלים במשפחות שומעות. “אני יכולה להעיד על עצמי,” אומרת חפציבה בגילוי לב, “כי בילדותי התקשיתי מאוד לקבל את העובדה שבני משפחתי מדברים ואני לא מבינה. הרגשתי שאני נדחקת לפינה, בייחוד באירועים משפחתיים המוניים בהם קהל רב של אנשים מדברים יחד והקושי לעקוב אחר המתרחש גדל. בקעמפ אנחנו עובדים חזק על העצמת ה’אני’ של הילדים. כשהקו המנחה הוא שהחירשות היא מתנת חיים. זו גם אחת הסיבות שאנו מקפידים שכל המדריכים ואנשי הצוות שסובבים את הילדים יהיו בדיוק כמוהם, חירשים או כבדי שמיעה. כך הילד מרגיש שמי שסובב אותו מבין אותו באמת. לא פעם פונים אליי אנשים שמבקשים לקחת חלק בפעילויות תוך שהם מדגישים כי הם מכירים היטב את שפת הסימנים. אני נאלצת לסרב, למרות הרצון והכרת הטוב שלי לנכונות שלהם. וזאת משום שאין אדם שיכול להבין יותר את עולמו של הילד החירש ממבוגר כבד שמיעה בעצמו”.

חירש יכול לעשות הכל חוץ מלשמוע

השעה שבע מתקרבת ואט אט הבית מתמלא באנשים שהגיעו לשיעור השבועי עם הרב סודקוף. נושא השיעור הפעם הוא הכנה לחג השבועות.

הם נכנסים בזה אחר זה. משוחחים ביניהם בהתלהבות ובמהירות, ופתאום אני מרגישה לא שייכת. אני מסתכלת עליהם מרותקת מנסה לקלוט מילה או שתיים מהשפה המיוחדת הזו. חפציבה לא משאירה אותי בצד לזמן רב. היא הופכת להיות המתורגמנית שלי. היא מסבירה להם את מטרת בואי והם נאותים בשמחה רבה לשתף אותי ולהרגיש חלק בפעילות המיוחדת של בני הזוג סודקוף.

מדלן מבקשת לדבר ראשונה. היא כבדת שמיעה, אנחנו מדברות כאשר היא במקביל מתרגמת כל מילה שלה ושלי לשפת הסימנים לטובת שאר הנוכחים. “זו הפעם השנייה שאני מגיעה לשיעור הזה. פתאום אני לומדת דברים שמעולם לא ידעתי ולא נחשפתי אליהם, כמו מהי התורה, מה קרה במעמד הר סיני ומהן המצוות. כל כבד שמיעה יכול לספר לך על אותה החוויה. הוא יושב בבית כנסת או נוכח בהרצאה ואין לו מושג על מה מדברים. פתאום אנחנו יושבים כאן מול אדם שהוא חירש בעצמו, והוא מסביר לנו בצורה מפורטת כל כך ומעניינת דברים  מיוחדים כל כך. מעבר לפן הלימודי זו הזדמנות עבורנו להכיר אנשים שנמצאים איתנו באותו מצב. תמיד נחמד להכיר מישהו שמתמודד כמוך עם אותו עניין”.

ניר מבקש להיות הבא בתור. הוא מדבר בשפת הסימנים וחפציבה מתרגמת לי במרץ. “נולדתי למשפחה שומעת, מלבד סבי שהיה חירש בעצמו. הייתי מנותק מאוד ממה שקורה סביבי והתקשיתי להבין על מה מדברים. התסכול שלי גבר כאשר הגעתי לבית הכנסת. הבנתי שמשהו מיוחד מאוד קורה, אך לי אין יכולת להבין מהו. פתאום כאן הכל מתבהר ונעשה קל. פתאום, בפעם הראשונה בחיי אני יושב בחברת אנשים ומבין כל מילה”.

אני נפרדת בחיוך מהמשפחה המיוחדת הזו, ומהקהל שבינתיים גודש את סלון ביתה ועומדת לצאת לדרכי.

“יש לי חלום,” אומרת לי חפציבה רגע לפני שאנחנו נפרדות, “שכל חירש וכל חירשת ידעו, שהם לא נשארים מאחור ושהם אינם בודדים. שיש להם בית ומקום בו הם ירגישו שווה בין שווים”.

אני עושה את הדרך חזרה לביתי, ומשהו באוויר הקיצי של שלהי אייר הופך נעים יותר. כשהמילים מהדהדות באוזניי: “חירש יכול לעשות הכל, חוץ מלשמוע”.

Be First to Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *