עו”ד ארוכה הדרך

היא נולדה למשפחה בחסידות ויז’ניץ. משפחה ממשפחות ההארדקור החרדי. כיום היא עורכת דין בעלת שני תארים, חברת דירקטוריון בארגונים ובחברות שונות, עוסקת בתקשורת, מלמדת משפטים פעילה חברתית ומתנדבת מסביב לשעון; אבל לפני הכל – היא אמא לארבעה ילדים: הגדולה בת כמעט חמש-עשרה והקטנה בת שלוש. נעים להכיר, רבקה שוורץ.

//ציפי אזולאי

את רבקה שוורץ איני מכירה באופן אישי, אבל את שמעה שמעתי בכל פעם מכיוון אחר. פעם כראש ארגון ‘מן המיצר’ ופעם כראש קבוצת נשים חרדיות. איך היא מספיקה הכל? תהיתי, ואז הסתבר… שהיא אינה מספיקה את כל זה, אלא הרבה מעבר. איך? עם אמונה גדולה, עם תחושת שליחות וכמובן, עם הרבה תמיכה מהבית.

להיות עורכת דין בתחום הפלילי/נזיקי ומשפחה, זה לא מקצוע מתבקש כל כך לאישה, בטח לא לאישה מהמגזר החסידי. איך הגעת לשם?

רבקה מחייכת למשמע השאלה. מסתבר שאני לא הראשונה ששואלת. “באמת אין הרבה נשים בתחום הספציפי הזה, אבל אני חושבת שנשים צריכות להיות דווקא שם,” היא אומרת, “זו שליחות בעיניי: אישה מקבלת כח, כשאישה אחרת מלווה אותה”.

את הלימודים התחילה רבקה כשכבר הייתה אימא לשתי בנות. “סיימתי את התואר כשהבת הגדולה שלי הייתה בת  תשע. היא למדה איתי לבחינות הלשכה,” היא מספרת, וכשאני צוחקת, היא מבטיחה שזו האמת. “היא הייתה יושבת ומשננת איתי את כל החומר, ואחר כך הגיעה איתי לבחינה בעל פה ועמדה מחוץ לדלת. אמרתי לבוחנים – בשבילה, אל תכשילו אותי”.

התקופה ההיא לא הייתה פשוטה, בעיקר בשל העובדה שרבקה ובעלה עבדו במקביל. “אני אדם שעושה עשרה דברים במכה,” היא מחייכת, “בשביל להצליח גם לעבוד, גם ללמוד וגם לנהל בית – שזה החשוב מכל – הייתי זקוקה להרבה תמיכה מהמשפחה: גם הבעל וגם הילדים. אז נכון, היה לי הרבה פחות זמן איכות עם הילדים, אבל כשהייתי איתם, הייתי איתם עד הסוף. זה משהו שאני משמרת עד היום: בין ארבע בצהריים לשמונה בערב אני כל כולי של הבית, ובין שמונה בערב לארבע בצהריים, אני בעבודה ובפגישות”.

עסוקה, אבל לא מלאכית

תוך כדי התמחות ילדה רבקה את בנה השלישי, ובמהלך לימודי התואר השני נולדה הבת הרביעית. “עבדתי ולמדתי בחדר לידה,” היא מספרת, “כתבתי חוזה, ושלחתי אותו מתוך החדר. לאחר שעה קיבלתי אותו עם תיקונים, ועניתי: ‘כבר אחזור אליך, פשוט ילדתי עכשיו’…” הלקוחות עוד רצו להגיע למחלקה כדי לחתום, “אבל זה היה קצת מוגזם,” מחייכת רבקה, “אז ביקשתי עזרה מקולגה שלי”.

רבקה אמנם משתדלת לסדר את הלו”ז בצורה שתתאים למשפחה, אבל היא מדגישה כי פעמים רבות העבודה באה על חשבון דברים אחרים. “אני לא מלאכית,” היא אומרת, “וראיתי מספיק נשים, שלא עובדות בכלל, ועדיין אין להן סבלנות לילדים שלהן, למרות שיש בידיהן את כל הזמן שבעולם.  אינני יודעת אם יש הבדל בין אימא כזו לבין אימא כמוני, שעובדת מסביב לשעון, ומקדישה ארבע שעות נטו ביום לבית”.

יחד עם זאת רבקה חוזרת ומדגישה: “עיקר העיקרים שלי זה להיות אימא לארבעה ילדים. כל שאר העיסוקים וההתנדבויות הם תוספות”.

ומהם שאר העיסוקים? רבקה שותפה במיזמים שונים, חברה בדירקטוריונים שונים ו גם נושאת בתפקידים ציבוריים מובילים.

אבל למה דווקא עריכת דין?

כדי לענות על השאלה, היא חוזרת במחשבתה כשבע-עשרה שנים אחורנית. “הייתי נערה צעירה בסמינר ויזניץ,” היא מספרת, “במחנה הקיץ ישבתי בלילה עם חברה טובה, שלמדה בסמינר, תוך כדי שיחה היא סיפרה לי שהיא חוותה פגיעה בתוך המשפחה. שום דבר לא הכין אותי לסיפור כזה. הייתי ילדת ויזניץ’ טובה ושמורה, ולא היה לי שום מושג על דבר כזה שעלול לקרות, ובטח שלא בבית! נחרדתי מכך שלא ראיתי כלום, כשאנחנו קרובות כל כך, ומבקרות האחת אצל השנייה לעיתים תכופות. זה גם לא הסתדר לי עם האדם בעל הזקן הארוך והתפקיד המכובד. זה היה פשוט ‘בום’ מוחלט”.

רבקה חזרה הביתה, ושיתפה את אימה בהיסטריה בסיפור. “אמרתי לה: ‘מאמא, חייבים לדבר עם ההורים שלה’, ואימא שלי הרגיעה אותי ואמרה שהיא אינה מתכוונת לעשות את זה,” אומרת רבקה, “אבל יותר מכך, באותה תקופה נטולת מודעות, היא באמת לא חשבה שזה ייתכן; הייתי אבודה”.

רבקה אמנם לא ידעה אז מה לעשות, אך ברור היה לה כי חייבים לעשות משהו. “חשבתי שאני חכמה גדולה,” היא מקדימה, “אבל לא הייתי כזו. דחפתי אותה ללכת לספר להוריה. לאות תמיכה הגעתי איתה לשיחה ההיא”. רבקה, שהייתה רק בת עשרה, לא הייתה בעלת ידע בניהול שיחות כאלו. “אלו שיחות עדינות, שצריך לדעת מה לומר ובעיקר, מתי לשתוק. ולא ידעתי לעשות את זה”. השיחה הגיעה למבוי סתום, בו ההורים אמנם האמינו לסיפור, אך האשימו את בתם בו.

“הסוף עצוב,” אומרת רבקה, “המצב שלה החל להידרדר, והיא נשלחה ללמוד בחו”ל. בשל העובדה שהיא ראתה בי גורם למצב האומלל שהגיעה אליו, הקשרים בינינו נותקו. היום היא כבר לא שומרת תורה ומצוות, לצערי”.

סוף הסיפור הזה עצוב, אבל מבחינתה של רבקה הוא היווה התחלה. היא הבטיחה לעצמה שהיא תעזור לחברה שלה. “לא ידעתי איך, אבל החלטתי שאעזור לה, ואם לא לה, אז לאחרים במצבה”. כשרבקה אומרת את המילים הללו, ההחלטיות נוטפת מכל הברה.

“ואז התחתנתי” היא מספרת, “וכשהיינו הורים לשתיים, החלטתי שהגיע הזמן ללמוד משפטים”. תקופת הלימודים, כאמור, הייתה לא פשוטה. לא רק בשל העומס, אלא גם בשל העובדה שללכת ללמוד תואר בעולם כמו זה שרבקה מגיעה ממנו, לפחות בעשור הקודם, זוהי בחירה קצת מופרכת. לשם ההסבר, ממחישה רבקה: “אני מגיעה ממשפחה של אחד עשר ילדים, ובעלי מגיע ממשפחה של אחד עשר ילדים. אף לא לאחד מכל האחים, האחיות, הגיסים והגיסות אין תואר. כשהתחלתי לימודים, היו  קצת התנגדויות מתוך המשפחה המורחבת כשהנושא עלה. התנגדויות שכיום אינן, להיפך, אני מקבלת תמיכה מקיר לקיר, ברוך ה’, אבל אז זה היה לא פשוט”.

מעלה מודעות

רבקה חתרה לכיוון הפלילי. “בשנה הראשונה שלמדתי התנדבתי במרכז סיוע לנפגעי עברה. מרכז שפונה למגזר הכללי, וראיתי שמשפחות חרדיות שמגיעות אמנם מקבלות ייצוג משפטי נהדר, אך בשורה התחתונה – רק חרדי מסוגל להבין חרדי באמת. הבנתי שחייבים להקים סיוע כזה לחרדים”.

ההבנה הזו לא באה מיד לידי מימוש. אבל רבקה לא הפסיקה לחלום עליה. “במהלך ההתמחות בפרקליטות המדינה בהמשך, ראיתי את הצורך. ראיתי בעיניים את כמות התיקים הפליליים על פגיעות במשפחות חרדיות. חשבתי לעצמי שלפי מספר התיקים הרי שיש דיווח, וזה נהדר, אבל לא דיברו על הדיווח הזה בשום מקום, ובעצם – אף לא אחד עוזר לכל מי שאוזר אומץ לדווח מבחינה נפשית. בפרקליטות גם הבנתי שהפוגעים, שהם הצד הלא בסדר בסיפור הזה, פעמים רבות אינם מודעים לחומרת המעשים שלהם. הם אינם מודעים לכך שזו עבירה שעלולה להביא אותם לעונש על פי חוק. מובן שחוסר המודעות שלהם אינו משפיע על גזר הדין, אבל הבנתי שחייבים לעשות שינוי, ובדחיפות”.

השינוי אותו רצתה לבצע רבקה התייחס לשני מישורים. “הראשון, רציתי שיהיה מישהו שיסייע לנפגעים – להורים או לילדים – לעמוד על הזכויות שלהם. הנפגע בתיקים כאלו הופך להיות עד; המשטרה או הפרקליטות, היא התובעת, ולכן הנפגע לכאורה אינו צריך עורך דין, וכך אין לו מושג לגבי הזכויות שלו. את הליווי המשפטי הזה התחלתי לעשות בהתנדבות. המישור השני הוא העלאת המודעות הציבורית”.

רבקה החליטה שכל מי שיתן לה במה, היא תדבר בה. “הבעיה הייתה שאף לא אחד נתן לי אז במה,” היא ממשיכה באירוניה, “אחרי הכל זהו נושא שהשתיקה בהחלט יפה לו, אז החלטתי לנצל את המרחב הציבורי ברשת, ובתגובה – חטפתי על הראש”. התגובות שקיבלה רבקה היו עד כדי איומים אישיים. “אנשים לא האמינו שזו המציאות. הם לא הבינו שיש הרבה מאוד אנשים שיושבים בכלא, בעוד שכניהם חושבים שהם נמצאים בחו”ל”.

רבקה לא נרתעה, והמשיכה לכתוב ולדבר על הנושא בכל מקום. “לאט, לאט הרגשתי שהמודעות עולה,” היא אומרת, “לשמחתי, כיום אחרי עבודת שטח מרובה, כתיבת תכניות מוגנות וכנסים לציבור הרחב, המצב הוא שאנשים מתחילים לקבל אומץ ולספר, בין בעילום שם ובין בגלוי, ואנחנו, במסגרת ארגון ‘מן המיצר’ שהקמתי, שמנו כנר לרגלינו את הסיוע לנפגע, ולא את ה”ציד” של הפוגעים. בעיניי לתפוס את הפוגע זהו התפקיד של המשטרה. מה שמעניין אותי הוא שהנפגע יקבל סיוע מלא”.

בנוסף לארגון שלה, רבקה שותפה יחד עם רחלי ארלנגר, בניהול קבוצת הנשים הגדולה: ‘ישנן’. “נמצאות שם יותר מ10,000 נשים חרדיות בלבד, ואנחנו שומרות על אופי הקבוצה, שישמר חרדי: בלי לשון הרע ובלי דיבורים נגד תורה ומצוות,” היא מספרת, “הקבוצה הזו קיבלה חיים משלה – יוזמות חברתיות רבות יוצאות מתוכה ונכנסות אליה; יש בה הכל, זו בשורה חברית, חברתית וכלכלית, קבוצת תמיכה שנותנת הרבה כח, תעסוקה וכן, גם במקום הזה אנחנו מוצאות את השליחות: חיבור בין נשים שמגיעות מעולמות שונים ומשכבות סוציואקונומיות שונות, בעיקר – נותנות כח זו לזו: לצורך הדוגמא: נשים משתפות מה כואב להן, ומקבלות חיבוקים ועזרה. כל שיתוף בקבוצה הוא מיוחד משלושה היבטים. ראשית, הוא עוזר, כמובן, לאישה ששיתפה בתחום האישי שלה. שנית, הוא עוזר להרבה נשים שיש להן אותה הבעיה, ואין להן אומץ לספר עליה. שלישית, נשים מקבלות אומץ לספר גם. כי אם גם זו וגם זו וגם ההיא הרגישו כך או היו בסיטואציה משותפת להן, סימן שזה לא משהו שהופך אותן לסוג ב’. בעיניי זו שליחות”.

שליחות כדרך חיים

השליחות היא זו שמובילה את רבקה בכל תחום מחייה. “גם אם מדובר בעסק הכי ארצי שיש והכי רווחי שיש,” היא אומרת, “עדיין אהיה שם בגלל השליחות. אני חושבת שבכל דבר זה צריך להיות כך: בכל תחום בו אנחנו עוסקות, אף לא פעם לחשוב רק על עצמנו. יש לנו כל כך הרבה כלים ואפשרויות לעזור, שזה פשוט לא נכון לפספס את זה”. את השליחות היא מוצאת בין בניצול הבמה לכתיבת פרשת שבוע, למשל, בין בסיוע למי שצריך עזרה בתחום העיסוק שלה, בין במסגרת הרצאות לנשים ככלי להעצמה ובין במסגרת העבודה עצמה. “בכל דבר אפשר למצוא את הפינה בה אנחנו הופכות משהו חומרי לרוחני – זו שליחות”.

מה החלום שלך?

“אני עסוקה בלהגשים חלומות לעצמי כאן ועכשיו,” צוחקת רבקה, “אינני עושה שום דבר שאני לא רוצה לעשות, ומשתדלת לא לבזבז את הזמן על לחלום, אלא להוריד את החלום לפועל ולייצר מיד חדש תחתיו. אני חולמת שכל אחת תוכל לבחור בטוב, למצוא את מקומה ולעשות את מה שהיא רוצה באופן חיובי- כי לעשות מה שרוצים באופן שלילי, זו אינה מטרת קיומנו וזה ההיפך המוחלט מחירות”.

רבקה גם שואפת שהסביבה תפרגן יותר לכל אישה באשר היא. “דווקא בתחום שלי, ודוקא כאשה, אני חווה הרבה מקרים בהם אנשים  שמים רגליים זה לזה, אם כביקורת על אופן העשייה של הזולת ואם סתם ראיה בעין לא יפה את דרכו של הזולת, וזה עצוב. אם אדם חושב אחרת, אני מציעה שיקום ויעשה ולא רק יישאר בשלב הביקורת. אני חולמת שתהיה יותר אהבה בעולם ושכל אחד ייקח את הכלים שקיבל מאלוקים ופשוט ישתמש בהם כדי לרוץ קדימה ולהשפיע באמצעותם רק טוב, היכולת לעשות את זה והיכולת לאפשר לשני לעשות את זה, זו החרות האמיתית” היא מסכמת.

 

מסגרת: הטור הראשון של רבקה שנכתב בנושא פגיעות, ופורסם באתר חרדי

“היא ישבה שם, גווה זקוף, עיניה הגדולות מוצפות שכבה דקה של משהו שקוף, מנסות להסתכל על השופטת, אבל נעצמות בכל פעם שהיא שמעה את קולו שלושה ספסלים מאחור בצד הימני של אולם בית המשפט. ידי הימנית חיבקה את גווה שכביכול היה זקוף. הוא לא היה זקוף, הוא פשוט היה נוקשה, מבועת.

הוא פגע בה, בבת אחת הפך אותה לקורבן. “את לא תספרי ואני לא אספר,” כך לחש לה בארס, שוב ושוב…. אבל היא הייתה חזקה. היא סיפרה, ידעה שזה יעלה לה ביוקר, אבל לא נכנעה למחיר, היא סיפרה, התלוננה והוא נעצר, נחקר, הואשם, הורשע וכמו שאמר עורך דינו היום בטיעונים לעונש, “הוא לא יבקש סליחה, הוא חף מפשע”. אז גם סליחה הוא לא ביקש.

אליי היא הגיעה במקרה, לאחר שנה של התמודדות לבד עם הכאב, עם הטראומה, עם הפחד האדיר, עם האובדן העצמי, עם ההרס והחורבן, עם תחושת הקורבן, לבד… לדיונים כמעט שלא הגיעה, רק לאלה שאליהם נקראה, כי היא נפגעת, אין לה זכות דיבור (כך חשבה). יש פרקליטות שתובעת בשמה, יש סנגור שמייצג את הפוגע, אבל היא, לאחר החקירה, את תפקידה סיימה… אפילו בכתב האישום לא טרח אי מי לאפשר לה להציץ. זה לא עניינה, כך אמרו לה וכך היא ידעה כל הזמן הזה.

כאשר הגיעה אליי, יומיים לפני הטיעונים לעונש לפני גזר הדין, ואמרה לי: “לא ראיתי את כתב האישום, מותר לי לראות אותו?” הבנתי שלפניי עוד קורבן עבירה, שהפך לקורבן הליך מיצוי הדין.

“וודאי שמותר לך! ויש לך עוד אפשרות להשפיע על גזר הדין,” אמרתי לה. מילאנו יחד הצהרת נפגע עבירה, כשלראשונה מישהו נתן לה לפרוק את המטען הרגשי שעמד להתפוצץ בתוכה. היום בדיון, כאשר נחקרה בגבורה תחת האש הצולבת של עורך דינו של האיש שהשחיר את חייה, כאשר בלעה את רוקה מול קולו הדוקר של האיש שפגע בה, שמחתי שהייתי שם בשבילה, שיכולתי לתרום ולו ברגעים הקטנים.

כי אין שום סיבה שנפגעים יחוו לבד את רגעי האימה והשחזור לאורך כל ההליך המשפטי, הליך שיכול להמשך שנים, הליך שיכול לפצוע לעיתים יותר מהפגיעה עצמה. ואין שום סיבה שלא יעשה שימוש בזכויות הנפגע: יש הרבה זכויות שאיש לא יטרח לספר לו עליהן, והוא פשוט לא ידע!

לא, לא צריך לפחד להתלונן, מקומו של הפוגע אינו בינינו, הוא זה שצריך לפחד לפגוע! ולא, המתלונן לא יהיה שם לבד!
והקול הזה שהתאמץ לפגוע בקורבנו בשנית על ידי צחקוקים מזלזלים מהספסל האחורי באולם בית המשפט, הקול הזה, שדחק בעורך דינו לפגוע בקורבנו באמצעות לשון מושחזת וניסיונות בוטים לערער את גווה הזקוף (?).

הקול הזה לא יזכה לראות את “קורבנו” מוטלת לפניו מתבוססת בעלבונה, כי במקרה הזה היא תהיה מהנעלבים שעולבים! מאלה ששומעים חרפתם ומשיבים. אף לא אחד יכול לקחת ממנה את הכבוד ולסמוך על ה”לא תספרי” שמובן מאליו בציבור החרדי. הוא ושכמותו ילמדו שאין יותר ״לא תספרי״, ואם אין “לא תספרי” יש פחות עברות! כשאת תספרי, אחרות/ים ייפגעו פחות!”