ח”כ מאי גולן

“הועזבתי מארבעה בתי ספר, ושמעתי מהמורה את המשפט: ממך לא יצא כלום”

מאי גולן, צעירת הח”כיות במשכן הכנסת, בקדנציה שניה בתפקיד אינה עוצרת לרגע בעיסוק בחוק ההזנה לבני נוער בסיכון, במלחמה בהגירת מסתננים, בהודעות שהיא עונה להן בארבע לפנות בוקר וברצון הפנימי החזק בזוגיות ובמשפחה. ראיון שלא עוצר עם אישה שמאמינה בצדקת הדרך.

נעמה טוכפלד ומלכהלי // צילום: שיינא פרוטשנסקי

המפגש עם ח”כ מאי גולן לא היה עוד ראיון, אלא מפגש נשי משולש, מחושל, סדוק קמעה ודומע. לעיתים בוטח בצדקת דרכו ולעיתים פגיע ומבקש להיתמך, להשען קצת על כתף. חברת הכנסת מאי גולן, הצעירה ביותר במשכן שזינוקה המטאורי מפעילות בלתי פוסקת למען השכונות בדרום תל אביב היישר לבית הנבחרים הפך אותה לכתובת מסקרנת, בולטת, דעתנית שמעוררת עליה לא מעט ביקורת והופכת לא פעם ולא פעמיים למטרה לחיצים, היא דמות מורכבת, מבריקה ובעיקר- פועלת מתוך הלב, מתוך תחושת שליחות ומתוך בערה פנימית.

למה החלטת להיות חברת כנסת בגיל צעיר כל כך?

“בואי נתחיל מההתחלה,” מחייכת מאי, “הנה משהו שלא פתחתי הרבה זמן: מגיל קטן חלמתי להיות מישהי שתירשם בספרי ההיסטוריה של עם ישראל, כמי שבאה לעשות שינוי ולתרום. זה נשמע מפוצץ, אבל משהו בתוכי ידע את זה. הייתי ילדת אינטגרציה מוחרמת הנושאת את כל הכותרות ה’לא נכונות’ לאותו מקום שבו למדתי: מזרחית, ימנית, לא פריבילגית, אמא גידלה אותי לבד ובעמל רב, והכי מוגזם: מאמינה בבורא עולם. סבלתי לא מעט. אבל את כל האתגרים האלה רתמתי למה שאני עושה היום ואני מאמינה בזה. לולא אבא שבשמיים,” מאי מרצינה וברק של דמעה עולה בעיניה, “לא היו לי כוחות נפשיים להגיע למקום שאני מצויה בו היום”.

אכן כן, מאי נכנסת בסערה לבית השקט שבו אנו יושבות לשיחה פנימית עמוקה. לעיתים נדמה שהיא עומדת על דוכן הכנסת, נואמת בלהט ובשכנוע פנימי עמוק. לעיתים קולה מתרכך והיא שוב אותה הילדה משכונה בדרום תל אביב, שמבקשת שיראו אותה, וברגעים מסוימים צחוק גדול פורץ בחדר עם אנקדוטות משעשעות הקשורות בעברה. מאי יודעת מה היא רוצה לומר ואיך לומר. לעיתים היא מבקשת להגיע לנקודה: “תני לי להגיע לפאנץ'”, והוא תמיד מגיע.

ספרי קצת על הדרך שלך.

“מעולם לא חשבתי להיות חברת כנסת. חלום חיי היה להיות כתבת,” היא משיבה, “תמיד עסקתי בכתיבה, כתבתי שירים למגירה, מאמרים, טורי דעה… עסקתי בלא מעט תחומים- ספורט, בידור, וול-סטריט ואפילו כתבתי בשם עט באתר חדרי חרדים. אבל איכשהו, תמיד התקופות האלה הסתיימו מהר מידי. אני לא טיפוס של משרד, אלא של שטח ורציתי להיות קרובה לעניינים ולא בתוך כלוב משרדי,” היא צוחקת, “אני זוכרת שקיבלתי הצעה מעורך דין אחד, לנהל לו את הלשכה. באותה תקופה לא היה לי כלום. ממש. עבדתי בשלוש עבודות כדי לתמוך באמא, לא היה לי תואר, לא ניסיון, ממש שום דבר. הוא הציע לי משכורת של שבעת אלפים שקלים בחודש. סכום שבאותם ימים היה גבוה מאוד עבורי- זה כמו שיציעו לאדם מן השורה משכורת חודשית בסך מיליון שקלים. הייתי זקוקה נואשות לכסף הזה ובכל זאת סירבתי. לא יכולתי. אמא שלי לא הבינה. ברבות הימים עורך הדין התמנה לשופט ועד היום,” היא ממשיכה לצחוק, “אמא שלי אומרת לי: ‘יכולת להיות מנהלת לשכה של שופט!’ אני מזכירה לה שאני חברת כנסת, והיא בשלה: ‘יכולת לנהל את לשכת השופט’. זה מצחיק וקצת עצוב, כי אמא שלי גידלה אותי בעשר אצבעותיה ממש. נתנה לי את כל הלב והנשמה, את כל מה שהיה לה. אבל צריך להבין שהאמצעים שלה היו מוגבלים. אימי אישה פשוטה ויקרה לליבי, והאמונה היא המקום שבו מה שהיה חסר לי התמלא, וכל מה שהייתי צריכה זה להרים עיניים למעלה”.

ושוב, מצחוק רם אנחנו עוברות לדמעה של התרגשות. נדיר לשמוע חברת כנסת, כולל מהחוגים הדתיים והחרדים, מדברת בגילוי לב על אמונתה בה’ ועל המקום שממנו היא באה.

מחירים

להיות חברת כנסת שהיא אישה, ימנית, מזרחית ומאמינה זה שילוב לא פשוט. “איש אינו מבין מה אישה צריכה לעבור כדי להיות חברת כנסת, שבאה לעשות את השליחות שלה. להתקדם ולהצליח,” אומרת מאי, “מצפים מנשים מצד אחד להיות אקטיביסטיות וקרייריסטיות, ומצד שני להקים משפחה ולנהל זוגיות והורות. השילוב הזה הוא קשה, ויש לכך מחיר”.

בנקודה זו הכאב מתגנב לקולה. ניכר שהנושא אינו פשוט לה ונוגע בה בנקודה רגישה. “אני בת שלושים וחמש היום,” היא משתפת, “בחרתי להשקיע במאבק ציבורי שלא מבינים בכלל את גודל החשיבות שלו ואת המשמעות הקריטית שלו עבורנו כעם. בחרתי בזה לא משום שאינני רוצה משפחה וילדים, להיפך, אני רוצה מאוד. לעניות דעתי, אין דבר חשוב יותר בעולם מהקמת בית בישראל, אבל הפוליטיקאים שמדברים על שוויון מגדרי אינם מעשיים. ובפועל אין כלום. לנשים כמו מירב מיכאלי יש המון אמפתיה, אבל בפועל היא נמצאת עם מעט אנשים במשכן, בדיוק אותם אנשים שאמפתיים כלפיה. אגב- אני נתפסת כלוחמנית, כלא מספיק נשית, כזאת שלא תתאים לזוגיות, עשו כתבה באתר שלא אזכיר את שמו על חברי כנסת והכותרת היתה: ‘מאי גולן היא הרווקה היחידה בכנסת’… זה מה שהם רצו להבליט. אני משאירה לכן לחשוב מדוע… אני מרגישה שעליי להוכיח את עצמי פעמיים. גם כחברת כנסת שנלחמת על מה שחשוב לה. ועל מה שקדוש ויקר לה, גם כאישה שאמורה להציג זוגיות ומשפחה. וכשזו אישה ימנית ומזרחית, הסטריאוטיפ מתחזק פי כמה, ואין לאנשים מושג כמה אנרגיות צריך להשקיע כדי לא לקרוס שם. אבל אני מאמינה בצדקת הדרך”.

ניכר שאת אוהבת את מה שאת עושה ומאמינה בכך.

“מאוד. אם לא זה, לא הייתי שם,” מצהירה מאי, “לו הממשלה היתה מורכבת כפי שצריכה להיות וכפי שהעם רצה והתכוון, הייתי אמורה להיות היום שרת ההגירה. אני מרגישה פספוס עצום. תכננו כל כך הרבה דברים שישמרו על גבולות ישראל ועל צביון העם היהודי, והשתלטו אחרים.

“יש פה בעיה משולשת: מצד אחד מדיניות הגירה של עובדים זרים בהמוניהם ומסתננים. מצד שני, ילודה וריבוי טבעי, ואל תשכחי שהמון גויים עולים לפה ומתאזרחים בחסות החוק ובסוף, יש גם אויב מבית שיושב פה וזומם לכלותנו. עם כל האיומים האלה אפשר להתמודד, אבל יש פה מדיניות מכוונת של מדינת כל אזרחיה, במטרה למחוק את הצביון היהודי- לשם הם שואפים!”

כשהיא מגיעה לנושא הזה קולה של מאי מתלהט, עיניה יורקות ברקים כמעט. אין ספק כי הנושא בוער בעצמותיה. “הממשלה הזאת, מסוכנת מאוד! אני אומרת שהדבק שלה זה השנאה. שנאה למורשת, שנאה למסורת, שנאה לימין, שנאה לכל מה שמריח או נראה או נשמע צביון יהודי. יתרה מזאת, אפילו נושאים חברתיים נטו, שאני מקדמת נחסמים על ידם. אדגים: העליתי הצעת חוק לארוחה יומית לנוער בסיכון. איך אפשר להתנגד לדבר כזה? נער או נערה בסיכון, שנותנים לו לפחות ארוחה אחת חמה ביום, זה לא דבר מבורך לכולם? הם הפילו את ההצעה הזאת על שלושה קולות. שרת החינוך עלתה לנאום. ‘לצעוק שצריך לתת סנדוויץ’ לילדים רעבים זה קל’. לא באמת מעניינת אותה המצוקה, גם לא המקום שממנו באים נערים בסיכון.. וזו אישה שטוענת שהיא חברתית…”

ההצעה כאמור נפלה, אבל רוחה של מאי איתנה. “הם תוקפים אותי כי אני דעתנית. אני לא מתנצלת ולא מתפתלת. אומרת מה שיש לי לומר ללא פחד, וזה מטריד אותם, אני כמו סדין אדום בעיניהם. לא משנה מה אציע וכמה חברתי זה יהיה- זה יופל. זו הממשלה הזאת. יכולתי להיות עדינה ומנומסת, לשבת עם העקבים ועם השמלה ולומר: בבקשה אדוני, ברצוני להציג בפניך כך וכך…” היא משווה לקולה טון מתנחמד, “אבל זאת לא אני. זה משחק גזעני ומתנשא שלא אקח בו חלק. עליתי לדוכן ואמרתי: יש לכם קרח בנשמה. אולי אתם מעריכים נימוס אבל אתם לא מסתכלים לעם בעיניים ולא אכפת לכם ממנו באמת”.

את הפידבק ואת החיבוק מקבלת מאי ברחוב. “כבר אמרתי שאני אוהבת שטח,” היא מחייכת, “אנשים תופסים אותי, מחזקים. אומרים לי: ‘תמשיכי לצעוק את הצעקה שלנו! טוב שיש מי שמביאה לקדמת הבמה את התסכול שלנו’. ולכן אמשיך ולא אפסיק, למורת רוחם”.

תגובות באמצע הלילה

לא מעט נבחרי ציבור- אם אפשר לקרוא להם כך, הגיעו מהמקום החברתי, הפעיל האקטיביסטי של מחאות רחוב, ואם להתנסח בעדינות, עם הגיעם לכנסת נשכחו מהם האידאולוגיות והם הפכו לפקידים הנהנים ממנעמי השלטון, איך את נזהרת לא להגיע לשם?

“יש לא מעט מקרים כאלו,” מהנהנת מאי, “אני חושבת שמה שמייחד אותי זה הקשר לשטח. לא בכדי כל האנשים שדיברת עליהם הם אנשי שמאל. הם לא חוו על בשרם את המצוקה. הם באו ממקום שבע ומפונק ולכן, לא משנה כמה חברתיים הם היו, הקשר שלהם לשטח הוא אפסי. אני לעומתם, נולדתי לתוך המציאות הזאת, והדבר היחיד שהוא בעוכריי הוא שאני לא זונחת את נושא המסתננים של דרום תל אביב. אמרו לי שאם הייתי מחושבת פוליטית, הייתי מתמזגת בקיים. אבל אני בוחרת ללכת עם האמת שלי עד הסוף. גם כשאני שנואה במקומות מסוימים. ב’הארץ’ רואים בי אחמדינג’ד וזה מחמיא לי. ביום שזה יתהפך, אדע שמה שקורה איתי זה לא טוב. כל עוד הם מתעבים אותי, אני מרוצה,” היא מחייכת.

מאי פועלת בלא מעט מישורים, אבלנושא המסתננים הוא השליחות הראשונית שלה. “היא עדיין כזו,” היא מבטיחה, “לא אפנה את גבי, עד שלא תחוקק מדיניות הגירה במדינת ישראל. אני מאמינה בכל נימי נפשי שאם זה לא יקרה, בעוד זמן קצר- כבר לא יהיה פה רוב יהודי. יש מי שאפילו מחכה לדבר הזה. אם אני רוצה לשמור על רוב יהודי, וקם מולי אדם כמו גלעד קריב בטענת גזענות- זו השליחות שלי. אם אצליח שם, אז אדע שעשיתי משהו גדול עבור החיים”.

ואכן, למען השליחות הזו את מוכנה להקריב לא מעט. את עובדת סביב השעון.

“בלשכה שלי יש אנשי צוות, דוברים ויועצים אבל לי יש חוק: לפניות הציבור אני עונה באופן אישי. לא נותנת לשום אדם לענות במקומי,” אומרת מאי, “כשהעוזרים שלי מפצירים בי שאשחרר, אני מסבירה להם, שהציבור בחר בי ואני מייצגת אותם. אני רואה זכות באפשרות לתת לכל אדם התייחסות אישית. אני מודה שזה לא נורמלי… אני מוצאת את עצמי בארבע לפנות בוקר מגיבה לפניות… אין ברירה. זה חלק מהתפקיד שבחרתי. אני נמצאת בהרבה פלטפורמות, כיוון שהתקשורת הכללית לעולם לא תביא את דבריי. מעבר לפעילות ברשתות החברתיות, יש את תיבת המייל שלי- שמתפוצצת מפניות, ויש את פניות הציבור ולכל אחד מהם אני עונה אישית. זה עיקרון אצלי”.

לצידה של מאי יושבת עדי, העוזרת שלה שמעידה אף היא: “לפעמים אני הולכת לישון בשעות הקטנות של הלילה, ומעבירה את הטלפון למצב רטט כי חייבים גם לנוח. אני שומעת רטט ועוד רטט, ויודעת שזו מאי, שעונה להודעות, כי היא לא עוברת הלאה עד שהכל סגור”.

מאי מצידה מחמיאה לעדי מכל הלב. “אין כמוה. היא תקתקנית, ויודעת מה היא עושה. גם היא באה משכונה כמוני. ואם יש משהו שמחזק אותי זה להיות עם נשים כמוה, זה מעצים אותי וגם אותה”.

ניכר שהביחד שלהן הוא טבעי וזורם. גם כשעדי מייעצת למאי, כיצד להיערך לצילום או אם יש צורך לחזק את האיפור, היא מדברת איתה כחברה טובה ולאו דווקא כמנהלת לשכה או כעוזרת אישית.

אחרית הימים

אפרופו העצמת נשים, בואי נדבר על ציבור שמוחלש, אולי במתכוון על ידי מנגנוני השלטון: ציבור הנשים הדתיות והחרדיות. להיות גם אישה, גם שומרת מצוות, גם מזרחית וגם מהפריפריה ולהצליח זו כמעט משימה בלתי אפשרית במדינת ארץ ישראל.

“אני נוטה להסכים,” מהנהנת מאי. “אני חושבת שאם תהליכים שהתחילו היו ממשיכים והייתי חברה בוועדות הכספים אז היתה התקדמות אמיתית. אני מרגישה שלקחנו מאה צעדים אחורה. יש שנאה תהומית למגזר החרדי ובעיקר לנשים החרדיות בממשלה הזאת. רק לצורך הדוגמא, היה דיון על גיל הפרישה וליברמן התנגד רק כדי שזה לא יגיע להטבה לילדים חרדים. זו אפשרות שתגרע מהנשים לעבוד ולהגיע הביתה ולהיות עם הילדים, לדעתי, זה משהו שמונע ממקום של שנאה ושל הרס עצמי, אין לי הסבר אחר לזה.

“והאבסורד,” קולה של מאי מתגבר, “שההתנגדות שלנו לחוקים ההזויים האלה מקבלת תמיכה דווקא מהסיעות הערביות. דווקא מאלו שהם האויבים שלנו מחוץ, מבינים שיש פה פגיעה קשה במגזר שילודה חשובה לו, אז הם תומכים בנו ומשתפים פעולה. אם אחמד טיבי ושאחדה הצביעו נגד ליברמן אז אני מרגישה שאנחנו ממש באחרית הימים, זו תקופה של משיח”.

את פוגשת הרבה יריבים פוליטיים בכנסת, יש רגעים שהפתיעו אותך?

“חד משמעית יש,” היא אומרת. מתלבטת באיזה מהם לשתף, ואז מספרת: “בנערותי, הועזבתי מארבעה בתי ספר. שמעתי מהמורה גם את המשפט: ממך לא יצא כלום,” היא מגחכת, “מעניין אם המורה שאמרה לי את זה דמיינה שיבוא יום ואהיה חברת כנסת… בית הספר האחרון היה נקודת שפל. העובדת הסוציאלית כבר חשבה שאין מנוס, יש כאן ילדה בת חמש עשרה ויש לה בעיה. ואז התחיל פרויקט שקראו לו מע”ן. היום קוראים לו היל”ה. שולבתי שם, והפלא ופלא- מילדה בעייתית כביכול, הפכתי לילדת הפלא שלהם. הוצאתי תעודת בגרות מלאה והגעתי להישגים. בכנסת הקודמת עליתי לנאום על הארגון החשוב הזה שנתן לי את הצ’אנס להצליח- ארגון הילה. דיברתי מעומק לבי. כשירדתי מרוגשת מאוד, הראשון שהגיע להביע תמיכה היה ח”כ מיש עתיד. דעותנו אינן דומות בלשון המעטה והוא שייך לקבוצה אידאולוגית שונה ממני לחלוטין, אבל יש בינינו שיתופי פעולה מדהימים וכבוד הדדי אמיתי.

“בכלל,” היא מודה בגילוי לב, “כשהתחלתי את המסע הזה, הכל היה דרמטי מאוד עבורי. או שחור או לבן, אין אמצע. מסתבר שאת האפור מגלים עם הניסיון. ולמדתי, שיש אנשים טועים, הם לא רעים. צריך לתקן את הטעות, אבל אסור לשנוא. יש ח”כים שאצלם זה יורד לרזולוציות אישיות מאוד ואני מצרה על כך. אני לא שם”.

שאלה אחרונה לסיום, מאי. מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה?

“זו שאלה שתופסת אותי לא מוכנה,” מודה מאי, “ארצה להיות אמא. לפני הכל. ורעיה. ובת נאמנה לקדוש ברוך הוא. וכזו שתביא נחת לאמא שלה ושליחה בכל צורה שהיא לעם ישראל. וכן כזו שתעשה רק את רצון הבורא”.

לא נותר אלא לענות אמן. את הראיון סיימנו בהתרגשות ובאיחול. כל מי שעוסק בצרכי ציבור באמונה הקב”ה ישלם שכרו, ואין ספק שהשכר- בוא יבוא.