מלכת הביצה

שני דברים בולטים בנרקיס עובדיה כבר ממבט ראשון. האמונה חסרת הפשרות, שמובילה כל פרט בחייה, והיצירתיות. ואולי אין אלו שני דברים, אלא דבר אחד בעל שני מנועים, שמביאים לכך שכל כלה, שעוברת תחת שרביט הקסמים שלה, הופכת לנסיכה ליום אחד.

רחלי דיקשטיין // צילום: חנצ’י רבקין

פורסם לראשונה במגזין 33: כסליו-טבת תש”פ

כשאני עומדת ברחוב, מחוץ לסטודיו של נרקיס, שום דבר אינו מכין אותי לבאות. הרחוב סואן, על כל משמעויות הפיח הנלוות, והכניסה לבנין נראית כמו כל בנין בני ברקי סטנדרטי. אבל כשהדלת נפתחת, אני נשאבת לעולם אחר, מלא סטייל, שיק וקסם. השוני הזה מגלם את מה שעשתה נרקיס עובדיה לשמלות הכלה. לא עוד מבנה שמלה אחיד, עם שינויים קלים משמלה אחת לשניה. כל שמלה שלה היא עולם מלא: בד שונה, עיצוב שונה, סגנון שונה. כמעט שלא ניתן למצוא חוט מקשר בין כלל הדגמים, ובינם לבין האישה בעלת הגומה והחיוך הצנוע, שמקבלת אותי ואת חנה הצלמת בחום.

בזמן שחנה ממקמת את הציוד, נרקיס פותחת שולחן, ומזרזת אותנו להתכבד. בין כיבוד לבין סקירה אנחנו מחליפות מילות פתיחה, והכנות שלה כובשת אותי מיד. כשאנחנו מתיישבות על הספה, אני מרגישה כאילו אנחנו מכירות מאז ומעולם. העיניים שלי נודדות אל הקיר עליו מוטבע שם המותג באותיות אנגליות: “נרקיס”, וזה מוביל אותי לפתוח בשאלה שונה מזו שתכננתי- בשם שלה.

“אמא שלי אהבה את השם,” מחייכת נרקיס, “אנשים חושבים שזה סוג של ‘שם עט’, וכמעט כל מי שנכנסת לכאן שואלת מה השם האמיתי שלי, ומתקשה להאמין שזה השם. קראו לי נרקיס פרח, על שם סבתה של אמי, ששמה היה פרחא. אמא שלי אמרה שאם כבר פרח, אז שיהיה נרקיס”.

במשך שנים היא לא התחברה לשם. “לא אהבתי להיות שונה,” היא מסבירה. אבל כשהגיעה העת לפתוח את העסק, היא נגשה לרב, והוא אמר: מה טוב יותר מנרקיס? “זה היה השלב בו התחילה ההשלמה שלי עם השם”.

בתור ילדה חלמת להיות מעצבת שמלות כלה?

“לא,” מפתיעה נרקיס, “היו שלושה תחומים שחלמתי עליהם: ריקוד, עריכת דין ובלשות. רקדתי המון כילדה, אבל הוריי אמרו שזה לא מקצוע. אז בשביל הפרנסה חשבתי שאהיה עורכת דין. ובלשית?” היא צוחקת, “קשה לי להסביר מאין נולד החלום הזה. כנראה מתוך סקרנות. כשאת ילדה, את חולמת פשוט”.

אף לא אחד מהחלומות התגשם, ונרקיס מצאה את עצמה בחברת ביטוח. “התקדמתי והצלחתי שם מאוד,” היא מספרת, “הייתי בת שלושים, וחברותיי לצוות היו בגילאי ארבעים עד שישים. כששוחחנו, הן אמרו כי הן חשות שהן לא ממצות את עצמן. ברור היה לי שלא אהיה כמותן. הכרתי את הדפוס הזה מהבית- אמא שלי שימשה כמנהלת חשבונות, וקיטרה רבות על כך שפספסה את החיים שלה בינות למספרים. החלטתי שכיון שיש לי הרבה מה לתת, ובכל מקום שאהיה, אתרום, אז כדאי שאתחיל לעשות לעצמי”.

התחלה חדשה

כמו כל החלטה משמעותית בחייה, גם החלטה זו הגיעה לאחר שהתייעצה עם רב. חופשת לידה הייתה הטריגר שגרם לה לעזוב, ולבחור בתחום חדש לחלוטין. “עיצוב דיבר אליי מאז ומעולם. חשבתי עם עצמי איזה תחום בעיצוב, והפור נפל על שמלות כלה. יש משהו בכלות, בהתחלת החיים החדשים, שמרגש אותי מאוד. כלות צריכות מקסימום מהכל- מקסימום שירות, מקסימום מקצועיות, ואת זה אני אוהבת לעשות”.

היא לא רק מעצבת שמלות כלה, אלא גם פסיכולוגית לעת מצוא. “מגיעות אליי כלות שמתחתנות ללא תמיכה מהמשפחה, מכל מיני סיבות. אני נתקלת בסיפורי חיים מסמרי שיער על בסיס יומי. אבל יותר ממה שאני נותנת להן, הן נותנות לי”.

קופצת למים

אני מחזירה את נרקיס לנקודת ההתחלה. “אחרי חופשת הלידה החמישית, הרגשתי שקשה לי לחזור לעבודה,” היא אומרת, “הציעו לי קידום למנהלת צוות, דרגה ששכר הולם בצידה, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת. מצד שני, הרעיון לעזוב את העבודה לא היה פשוט. הייתי מפרנסת עיקרית, ולעזוב – נראה אז בלתי אפשרי.

“ניגשתי לרב, והוא שאל- מה תעשי אם תעזבי את העבודה. אמרתי שאפתח סלון כלות. והוא נתן את ברכת הדרך. אמא שלי קנתה לי את מכונת התפירה הראשונה, הגעתי לקורס תפירה, ומהרגע הראשון הצהרתי שפניי לקראת סטודיו לכלות. בחלומי ידעתי שבסופו של התהליך תהיינה לי תופרות, ואני אהיה המעצבת. אבל באותה העת הייתי הכל- המעצבת, התופרת, אשת השיווק, הקניינית… הכל”.

לא היה פשוט להתמודד עם משכורת אחת בשלב בו הם הורים לחמישה ילדים. אבל בני הזוג עובדיה התמודדו בכבוד. “הייתי בת שלושים ושתיים,” נזכרת נרקיס, “ואני חושבת שזה היה גיל מדויק בשביל שינוי כזה. אם הייתי צעירה יותר, כנראה לא הייתי עושה דברים מתוך שיקול דעת. דווקא המקום בו יש לי אחריות עצומה על הכתפיים כאמא, קידם אותי מאוד”.

חיזוק באמונה

השנתיים הראשונות היו בלתי אפשריות. היא הייתה תופרת בלילות, ומקבלת לקוחות בימים. “זכיתי לעזרה רבה בתוך הבית מבעלי ומאמא שלי. אבל כיוון שלא פתחתי עסק עם בסיס כספי רחב, ההתקדמות הייתה איטית. לא לכל אחת מתאים המסלול הזה,” היא מבהירה, “עבדתי מסביב לשעון. קיבלתי כלות גם באחת בלילה, ואם אחשב את השכר שהרווחתי לפי שעות העבודה שהשקעתי, אקבל משהו כמו עשרה שקלים לשעה… אבל לא הייתה לי פריווילגיה לעשות זאת אחרת”.

בתוך הקושי היא זוכרת נקודת משבר אחת ויחידה. “אני זוכרת שבעלי ראה אותי בוכה. הוא שאל מה קרה, ואמרתי שאני מרגישה שאני מפילה את כולנו כמשפחה בגלל חלום,” הסיטואציה עולה חיה בדמיונה ומביאה אותה לידי דמעות, “אמרתי לו שאסגור הכל ואחזור לעבודה כשכירה, ואחרי שנשקם את עצמנו, אולי אחזור שוב. הוא עצר אותי, ואמר: ‘נראה לך שאחרי כל מה שעשית, תוותרי על זה? אני איתך באש ובמים בכל הכח. זו תקופה קשה, אבל היא תעבור’. וכך היה בדיוק”.

אני מתרגשת מהשותפות הזוגית שפיסה קטנה ממנה נגלית לעיניי, ושואלת אותה איך הצליחה להמשיך הלאה. נרקיס מישירה מבט יוקד, ואומרת: “האמונה. הרי ידוע שבראש השנה נכתב כמה נרוויח, והבנתי שלא משנה היכן אני עובדת וכמה אני עובדת, בשורה התחתונה ישאר לי בדיוק מה שקבע בורא עולם. התשובה לנקודת השבר ההיא הייתה חיזוק באמונה ותוספת השקעה”.

ההשקעה החדשה הייתה הפקת אופנה מושקעת, שלא נראתה עד אז, עם אנשי מקצוע מובילים בתחומם. “זו הייתה הפעם הראשונה בה כל השמלות שצולמו נוצרו לשם הקולקציה, כך שכל אחת ואחת מהן ייצגה את האמירה שלי בלבד,” היא אומרת.

ההפקה הביאה למקפצה עסקית, שהביאה את הסטודיו למקום חדש. היא הרחיבה אותו, יצרה שעות עבודה מוגדרות, ותקרת הזכוכית שעמדה בפניה נפרצה סוף סוף. פסגה נוספת שנכבשה תחת רגליה ממש לאחרונה היא פתיחת סניף חדש בבני ברק ברחוב ז’בוטינסקי, מיקום נגיש ומרכזי. הבשורה שבסניף החדש היא קולקציית שמלות כלה המותאמת לבוגרות סמינרים חרדיים.

שמלת חלומות

נרקיס מציגה בפניי שמלות נבחרות, ואני מתרשמת מהיחודיות שבכל שמלה. באחת- השרוולים בגזרת פעמון, ובאחרת הם מטפסים עד האצבעות. בשמלה שלישית מפתח הצוואר הוא דמוי גולף, וברביעית הוא עטור בפנינים. הקו הוא עכשווי ומודרני, צנוע ובעל טכניקות תפירה מוקפדות. כל שמלה כמו מספרת סיפור, שמזמין אישיות אחרת לחלוטין להכנס אליה.

אני שואלת את נרקיס מאין הרעיונות. “אני חולמת עליהן בלילות,” היא צוחקת, אחרי שהקדימה וביקשה שלא אצחק, “וקמה בבוקר להוריד את החלום למציאות. בשמלות אחרות התהליך הוא שאני פוגשת בד, וטווה ממנו את רעיון השמלה. אבל התהליך הקשה ביותר הוא כשאין בד ואין רעיון, ואני צריכה להתחיל בכל זאת. במקרים כאלו אני יוצאת מכאן, הולכת לפארק או לחוף הים, וגם אם אני לא חוזרת עם רעיון, אני חוזרת מלאה יותר, והרעיון כבר בא”.

השמלות שהיא גאה בהן במיוחד הן אלו המיועדות למידות גדולות. “כלה במידה הנכונה, בגובה הנכון ובמשקל הנכון היא כלה שכמעט כל שמלה תראה עליה נפלא. החכמה היא כשהכלה היא מלאה, או כשמבנה הגוף שלה מתאים יותר לחצאית ולחולצה מאשר לשמלה. פיתחתי טכניקה מיוחדת, שמשולבת בתוך השמלה בצורה שלא נראית כלפי חוץ, וגורמת לגוף להיראות אחרת לחלוטין. זו התמודדות שמביאה אותי לסיפוק גבוה במיוחד”.

פנסיה מוקדמת

חלק לא מבוטל מקהל הכלות שלה בסניף המרכזי והראשון היה קהל חוזרות בתשובה, או כלות בעלות משפחה שאינה שומרת מצוות. היא מזדהה איתן במיוחד, משום שהיא עצמה בעלת תשובה. אני מבקשת ממנה לשתף בתהליך האישי שעברה, והיא נעתרת.

“מגיל צעיר חיפשתי משמעות,” היא אומרת, “אני זוכרת את עצמי ילדה בת שש, מדברת עם ה’. זה לא היה מובן מאליו משום שגדלתי בבית אנטי-דתי, שבו אוכלים חמץ בפסח, וביום כיפור מתנהגים כמעט כרגיל. ככל שגדלתי, התרחקתי מהמקום של לחפש את ה’, כתוצאה מהחינוך בבית, אבל בגיל שש עשרה הכל חזר בגדול”.

חברים קרובים נחשפו לדת, והיא בעקבותיהם. “ההורים לא הסכימו להעביר אותי לבית ספר אחר, והתמודדתי בכיתה בגבורה מול אמירות אפיקורסיות, שהוציאו אותי מדעתי… בשלב מסוים עזבתי את בית הספר, ובגיל שבע עשרה וחצי כבר נישאתי לבעלי”.

את יום החתונה שלהם היא מתארת כנקודת מפנה מאושרת ומשמעותית בחייה. “הקמתי בית שונה לחלוטין מזה שידעתי. חלמתי על בית של תורה, ובאמת זכינו שבעשר השנים הראשונות בעלי היה אברך כולל”. כשאני שואלת אם היא רואה בכלות שלה את עצמה, היא משיבה בשלילה, אבל מספרת כי היא מתרגשת עם כל אחת, כאילו הייתה זו הכלה הראשונה, שיוצאת תחת שרביטה. “אי אפשר להתרגל לזה,” היא אומרת בעיניים נוצצות.

אנחנו עוברות לדבר על חלומות, על שאיפות ועל תכנונים לעתיד, ונרקיס לא יודעת מאין להתחיל. “אני חולמת לצאת לפנסיה עד גיל חמישים,” היא אומרת, “ואז להקדיש זמן להתנדבות ולעשיית דברים ללא תמורה כספית. עד אז, אני חולמת לפתוח סניף נוסף בירושלים. יש ביקוש גבוה משם, והמרחק בין בני ברק לירושלים מקשה עליי ועליהן. סניף בירושלים יהיה מענה נהדר לכולנו. הייתי רוצה גם שהבנות שלי תהיינה חלק מניהול הסטודיו. אני מניחה שזה יקרה עד גיל חמישים, ואז אוכל לממש את החלום הראשון, ולהתפנות לכל החלומות האחרים שלי”.