שרה פכטר

“היו שם אנשים עם חלומות שנשרפו. זה הפחיד והקסים אותי בו זמנית”

הנערה שגדלה בין קראוונים בפסטורליה של הרי יהודה, וראתה אנשים שמתכננים את מפעל חייהם, ואז חוזרים לקראוון עם שקיעה, מבלי לעשות עם חלומותיהם שום דבר, צמחה לאישה שכל הדלתות נפתחות בפניה ובפני העשיה הברוכה שלה. שרה פכטר, האישה והאגדה בראיון מיוחד לרגל השקת ספרה החדש: “אמצע שום מקום”.

מלכהלי // צילום: שינא פרוצנסקי

הראיון עם שרה פכטר נע על הציר שבין שיחה פורמאלית לבין מפגש חברות, שיש להן הרבה מהמשותף. מי שתאזין לפודקאסט שמלווה את הכתבה תוכל לשמוע עד כמה. העילה לראיון הוא הספר החדש ששרה משיקה בימים אלו. למען האמת, כבר מזמן תכננו לשבת ביחד. כך שזו הזדמנות של ממש לפרוס בפניכן את דמותה של האישה שמאחורי המילים.

שרה מתחילה בתיאור בית ילדותה בישוב “מעלה עמוס” שבהרי יהודה, כבת בכורה למשפחה שמונה ארבעה-עשר אחים ואחיות. “חשוב לעשות הפרדה בין הישוב של ימי נערותי לישוב של היום,” היא מקדימה, “אני חושבת שרוב מוחלט של האנשים שהכרתי לא נמצאים שם היום. הישוב התפתח מאוד”.

בימים ההם, עת הוריה עלו מארצות הברית, שר השיכון דאז, אריאל שרון, חילק קראוונים למי שיבחר לגור בישוב, החשמל ניתן בחינם. “גיליתי שם את החיים האמיתיים,” אומרת שרה, “היו שם אנשים עם חלומות שנשרפו. אני זוכרת גברים יושבים באזור התעשיה, מדמיינים את הפרחת השממה: את המפעלים שיקימו, את הכספים שיעשו. ואז השמש שקעה, וכל אחד חזר לקראוון שלו. לא קרה כלום עם החלומות… זה הקסים והפחיד אותי בו זמנית”.

הפחד היה להיתקע. הקסם נבע מסיפורי החיים שהיא נחשפה אליהם. “אני חושבת שבזכות האנשים שפגשתי שם, אני מי שאני היום,” היא אומרת, ומדפדפת בספרה החדש, ‘אמצע שום מקום’, מתוכו היא מקריאה: “כתבתי ספרים רבים שראו אור, ועדיין אני מרגישה שזה הספר הראשון שכתבתי. הוא נכתב בדם ליבי, ביזע ובדמעות. הזרעים ממה שחוויתי בנערותי שוקעו באדמת נפשי והצמיחו תבואה בשלה. הקציר שלה הוא הספר,” היא עוצרת מקריאתה, ועוברת לשפה חופשית. “שיניתי הכל, אבל זרעי הסיפור הם אמת. גיבורת הספר, עטרה, זו הנערה הצעירה שהייתי. ביצעתי סבב קראוונים, ואספתי את כל הסיפורים אל הספר הזה. מתוכם צמחתי, ותמיד רציתי לכתוב את זה, לתת לזה מקום. אני חושבת שאחד הדברים שהפכו אותי לאדם גמיש, לאישה שמתעלמת מחוסר פרגון, זה העובדה שלמדתי שאם מישהו מתנהג בצורה לא יפה, יש לזה סיבה. הוא כמובן לא אמור להתנהג כך, אבל אני לעולם לא מביטה על מה שהוא עושה לי, אני רואה את העבר שלו, את ילדותו, את התמונה המלאה וממילא סולחת מראש. וזה לא שאני טובה כל כך, פשוט למדתי שאלו החיים”.

מטח אבנים בפסטורליה

בהיותה כבת שלוש-עשרה הצטרפה לחברה שנסעה עם אביה לספריה באלון שבות. “כשחזרנו משם, היתה סביבנו דממה פסטורלית. שקט של הרי יהודה,” נזכרת שרה, “הרכב השלים סיבוב, ומשום מקום החל ליפול עלינו מטח אבנים. זו היתה תקופת האינתיפאדה הראשונה. תקופה שיריות לא היו, אבל אבנים היו ועוד איך. חברתי נפצעה ואבא שלה נפצע קשה, ואיבד הכרה”.

לחרדתה, הבחינה שרה כי הרכב מזגזג. “מכל האירוע, הטראומה הקשה ביותר עבורי היתה לטפס מעל אבא שלה, כדי לשים את הרגל על הברקס. ידעתי שאם לא אעצור את הרכב, ניפול לתהום,” היא מתארת, “היה דם בכל מקום. גם עליי, ואני בתושיה של שניות יושבת שם עם הרגל על הברקס מבלי יכולת לזוז- כי זה כל מה שידעתי לעשות. לא הכרתי את ההילוכים השונים ואת תפקידם”.

עד היום היא לא יודעת לומר כמה זמן ישבה כך. “בסופו של דבר עברו חיילים, שסיירו במקום כל הזמן. הם הבינו מיד מה קרה, ותפסו פיקוד. אבא של חברתי הוטס לסדרת ניתוחים, ואובחן עם שבר בגולגולת. אותנו החזירו הביתה. ניקו אותי משברי זכוכיות, וזהו”.

בספר שבידיה היה רסיס ענק, אותו היא שומרת עד היום. “למדתי בסמינר בירושלים בכיתה ט’, אבל לאחר האירוע לא הסכמתי לנסוע.  כשהתיישבתי ברכב, שמעתי מיד את שריקות האבנים,” היא ממשיכה לספר, “בתחילה, אמא שלי שמחה שאני בבית. אבל כשחלפו חודשיים, ועדיין לא יצאתי מהישוב, היא הבינה שיש כאן בעיה רצינית. ילדה שפוחדת להיכנס לרכב. שכנה, שהיתה נשואה לחייל ממלחמת ויאטנם, הציעה שאדבר עם בעלה, שסובל עד היום מפוסט-טראומה. היא תיארה כיצד הוא מתפקד, אבל פעם-פעמיים בשנה הוא מתקפד עם עצמו במשך חודש ואינו מדבר עם איש. היא כבר למדה לחיות עם זה, וחשבה שהשיח איתו יעזור לי”.

מילים בריח של גבינת עיזים

חופשת הקיץ שהחלה (“לשמחתי,” מציינת שרה), הפכה את הרעיון למוצלח במיוחד. “הצעתי שאכתוב את דבריו, והוא נתן לי את רשותו. הגעתי לקראוון שלהם מידי יום מצוידת במחברת. הוא הוציא בשבילי קופסאות מלאות בשקפים עם סרטונים שצילם, ובמשך הקיץ כולו ישבתי וכתבתי”.

המילים במחברת נרקמו לספר שלם. “השכן היה מכין גבינות עיזים בקראוון נפרד, והוא נתן לי רשות לשבת שם ולכתוב. אבא שלי תמך בי מאוד, והשיג לי מחשב בו תקתקתי את המילים לאחר שלמדתי קורס הקלדה עיוורת”.

כשהספר היה מוכן, מסרה שרה את הטקסט לעורכת לשונית. “אינני יודעת לומר מאין היה לי המידע שצריך…” היא מחייכת, “לאחר מכן ביקשתי מציירת בישוב לצייר את הכריכה. הבטחתי שאחרי שארוויח, אשלם לה”.

הסופרת הצעירה, שהיתה בסך הכל בת חמש עשרה, המשיכה עם הספר המוכן לבית דפוס במאה שערים. “הסברתי לבעל המקום שאין לי כסף להוציא את הספר, אבל ביקשתי שידפיס ואתן לו צ’קים דחויים מחשבון הבנק הצעיר שלי. הוא צחק, נהנה מהיוזמה והסכים”.

השלב הבא היה ללכת עם בן משפחה מרשת ספרים לסוכנים, והספר קיבל תהודה אדירה. “זה לא דור המסכים של היום. בן משפחה השיג את כתובות העיתונאים בארץ, ושלחנו להם עותק לסקירה. לא היה עיתון אחד בארץ שלא כתב עליו. קיבלתי אפילו בקשות לראיון בעיתון נפוץ בארץ, אבל סירבתי מתוך מחשבה שזה יזיק לי בשידוכים…”

הספר נמכר, שרה שילמה לכל הנוגעים בדבר, ונשארה עם רזרבות. “שמתי את הכסף בצד, ושילמתי איתו חצי חתונה”.

היום עולם הוצאת הספרים ורמת הצריכה שלהם שונים לחלוטין, אבל לשרה יש אנקדוטה של סגירת מעגל מרגשת בקשר לכך: “בעיצומה של הקורונה קיבלתי מכתב מרגש. חייל ממלחמת ויאטנם שמעולם לא התחתן, נתקל בספר שלי בחוף בתאילנד. שני משפטים שקרא בו גרמו לו לחזור לארץ ולהתחיל לשקם את עצמו,” היא מספרת בהתרגשות, “הוא ביקש לפגוש אותנו, והיום הוא ממש חלק מהמשפחה. יצרתי קשר מחודש עם גדליה בקר, גיבור הספר ‘פצוע קל’, וכך, שלושים שנים לאחר מכן, ישבתי בביתו במשך שעות, הוספתי פרקים חדשים לסיפור, ונולד הספר ‘ורטיגו’ שהוגש לחייל הזה”.

סלקל פה, סלקל שם

בחזרה אל ימי בחרותה. שרה גדלה והפכה למורה. “תפקיד שלא התאים לי,” היא אומרת, “אני חושבת שמבחינה תקנית היו צריכים לפטר אותי… הייתי מורה לא קונבנציונלית, שקונה לתלמידים ממתקים ומתנות. הענקתי לכולם את הציון מאה, מבלי קשר למה שקרה בפועל”.

בהקשר זה יש לה מסר למורות. “היה לי תלמיד, שתמיד קיבל ארבעים. הוא עשה הרבה מאוד בעיות, והמורים לא אהבו אותו. נתתי לו מאה, כמו שנתתי לכולם, והוא התרגש כל כך. מאז הוא פשוט עלה וצמח, והפך לתלמיד מצטיין”.

על אף שהיא מכנה את אופן עבודתה בביטוי “לא תקני”, היא מציינת כי היא לא מתחרטת. “התלמידים אהבו אותי, והשנים ההן היו מעניינות,” היא מגדירה בחיוך.

במקביל לעבודת ההוראה, הכתיבה תמיד היתה שם. “כתבתי ב’המודיע’ כמעט כל שבוע. כשנולד בני החמישי, ארבע שנים לאחר שהפכתי לאם, גיליתי שאני מאחרת בכל יום לעבודה ושזה לא זה. רגע לפני שפיטרו אותי, פניתי לעיתון בקהילה, עיתון שאהבתי מאוד, וניסיתי להתקבל ככתבת”.

הכתבה הראשונה שלה שפורסמה היתה סיפורו של סבה, שמוכר בציבור מתוך השיר האלמותי של אברהם פריד ‘יאקוב’. “איש לא הכיר את הסיפור עד אז, וזו היתה חשיפה של ממש,” נזכרת שרה, “לאחר מכן פנו אליי ממגזין ‘משפחה’ ומ’בקהילה’ כדי שאכתוב באופן קבוע”.

לאט אבל בטוח הפכה שרה לעיתונאית מן המניין. “הפלוס היה לעבוד מהבית, אבל הדד ליין היה דד ליין. אני זוכרת ימים שבהם הילדים יצאו למוסדות בשמונה בבוקר, ואני ישבתי מול המחשב עד השעה רבע לארבע, ואחר כך שוב מתשע בלילה ועד שתיים לפנות בוקר. עבדתי בטירוף, אבל היתה לי פריווליגיה להישאר עם ילד שלא הרגיש טוב. אפשר לומר שהצלחתי לגדל משפחה ברוכה בזכות הגמישות בעבודה,” היא אומרת.

עם הילדים היא היתה עושה הכל. “הילדים מעולם לא הפריעו לי, הם היפרו אותי. הייתי משתפת אותם בראיונות. מכניסה את כולם לרכב: טנדר טרנטה ענק של עשרה מקומות, ונוסעים. הם מעולם לא רבו בנסיעות, כי הם היו חלק. אנשים היו נדהמים לראות אותי בדלת עם שמיניה, סלקל פה וסלקל שם- לא לקחתי את זה כמעמסה, אלא להפך. הם ישבו, והסיטואציה היתה מעניינת”.

בהקשר זה נזכרת שרה באנקדוטה מרתקת. “יש סיפור על ר’ אריה לוין, שביקש לא להצטלם, אבל כשהצלם אמר לו שזו הפרנסה שלו, הוא התיר לו לצלם כמה שירצה,” היא מקדימה, “רציתי לראיין אדם שלא רצה להתראיין. היה לו סיפור מיוחד במינו, והנכדה שלו אמרה שלא אצליח לשכנע אותו. לקחתי איתי את כל החבורה, כשאני עצמי בהיריון עם הילד השמיני או התשיעי… דפקתי בדלת, וכשהוא פתח, סיפרתי לו על ר’ אריה לוין והצלם, ואמרתי- אני יודעת שאתה לא רוצה לספר את הסיפור, אבל אני עיתונאית, וזה האוכל שלהם”. באופן מפתיע, או שלא, בעל הבית הכניס אותה לבית והתראיין.

יחצנית בנשמה

לא רק דלתו של המרואיין נפתחה בפניה. נוהגים לומר על שרה פכטר שאין דלת שנותרת סגורה בפניה, וכשאני יושבת מולה אני יכולה להבין מדוע. היא כובשת עם האמת הפנימית שלה ועם הביטחון שלה בדרכה. אני שואלת כיצד עברה מעולם הכתיבה והעיתונות לעולם הפרסום ויחסי הציבור.

“התחלתי לעשות יחסי ציבור מבלי לדעת שזה מה שאני עושה,” מחייכת שרה, “למשל, ילדתי במרכז הרפואי ‘הדסה’ ונהניתי מאוד. מטוב ליבי פרגנתי בכתבה מרתקת על סגולות ללידה קלה שבה ראיינתי מיילדות מהדסה. מנהל השיווק שם אמר לי שאני יחצנית בנשמה, וחייבת לעבור ליחסי ציבור. הוא הסביר לי על אופי העבודה, וכך התחלתי לעבוד בשבילם. בשלב מסוים חשבתי על כך שזה לא אתי להיות עיתונאית ויחצנית בו זמנית, כי עבודת היחצנות בין השאר היא לדאוג לאיזכורים בעיתונות, וכך, לאחר לבטים רבים עזבתי את כר הנוחות עם המשכורת המעולה ואת המקום המוברג שהייתי בו, וקפצתי למים”.

בשלב הראשון עבדה שרה במשרד פרסום גדול, שהציע לה לעבוד איתו. ולאחר מכן פתחה משרד פרסום ויחסי ציבור עצמאי, שעונה לשם שרה תקשורת, ומהווה משחק מילים למינוח ‘שר התקשורת’. עסק תוסס ובועט שמהווה שחקן מרכזי בשוק כבר שתים עשרה שנים.

“אני זוכרת את הלילה שבו ישבתי, והחלטתי שלא אקח שום לקוח ממשרד אחר, אלא ארחיב את מעגל המפרסמים למגזר. רציתי דווקא לקוחות שלא ניסו לפנות למגזר החרדי,” היא מתארת, “הכנתי רשימה של כל המקומות שאני או בנות המשפחה שלי קונות בהם, והתחלתי לעניין אותם בשירותיי. לא אגלה את כל הסודות לגבי הדרכים בהן השגתי פגישות עם אנשי מפתח, אבל זה היה קשה מאוד. צריך להבין שבימי הבראשית ההם, המקומות הללו לא חיפשו אותי בכלל”.

פגישת מנכ”ל ליד הגדר

על אחד הלקוחות היא מוכנה לחשוף בכל זאת את התהליך שהתבצע מאחורי הקלעים. “רציתי את חברת ‘אסתי לאודר’. הרי כל אישה אוהבת את המוצרים המעולים שלהם, והאמנתי שהשילוב בינינו יהיה הצלחה גדולה,” היא מקדימה, “התקשרתי למשרדי החברה, אבל בשום שלב לא העבירו אותי לשיחה עם המנכ”ל ובצדק. חיפשתי את הכתובת, תוך ידיעה שזהו מקום שאין אפשרות להיכנס אליו ללא הזמנה, והגעתי”.

מצוידת במחשב נייד ישבה שרה על הגדר מחוץ לבנין, והמתינה לצאת המנכ”ל. “שמונה שעות ישבתי שם, עד שחזרתי הביתה,” היא נזכרת, “ולא פעם אחת. כמה וכמה פעמים. פשוט ישבתי והמתנתי עד שראיתי את המנכ”ל יוצא. הוא מיהר מאוד, אבל הצלחתי בכל זאת לעצור אותו. אמרתי שבשלושת החודשים האחרונים אני מגיעה לשם מפעם לפעם, יושבת בחוץ שמונה שעות וממתינה להזדמנות לדבר איתו. הוא התרשם מהמאמץ, ועל המקום התקשר למזכירה האישית שלו וביקש ממנה לתאם עבורי פגישה. מאז ועד היום אנחנו איתם”.

האומץ שלה כובש. “אני חושבת שאמהות למשפחה ברוכה לא פוחדות כל כך. חשבתי מה הכי גרוע שיקרה: שיגידו לא? שיחשבו שאני משוגעת? אז מה. אני באה עם האמת, ואיתה אני מוכרת. אני בוחרת רק מותגים שאני מאמינה בהם מאוד: רנואר, המשביר, גולברי ומותגים נוספים, שאני מייצגת במשרד, אלו רשתות שאני צורכת את המוצרים שלהם בחיי היום יום ונהנית. לעומתם, היתה לי פעם פגישה עם משרד ביטוח גדול, שהחלטתי לא לקחת, כי תחום הביטוח לא מדבר אליי. זו החלטה שאני שמחה בה מאוד. כי נכון שאני רוצה להרוויח, אבל אי אפשר להרוויח בלי אמונה מלאה בלקוח”.

תודה לבורא עולם

כשמדברים עם שרה על רווחים ועל פרנסה, היא מרימה עיניים לשמיים. “לפרנס משפחה זה נס,” היא אומרת, “אני לא מחשבת כמה נכנס וכמה יוצא. באופן כלשהו הנס מתקיים והברכה שורה. בעלי, ישראל, הוא זה שמטפל בחשבונות, ואני לא יודעת מהו מספר חשבון הבנק… לדעתי, ניהול עסק ומשפחה זה מתכון של סיעתא דשמיא במקום הראשון, ובעל שתומך במקום של כבוד. אי אפשר ללא הפרגון וללא העזרה שלו”.

כיום, כשהם עומדים בראש קן שגוזליו מתחילים לפרוש כנפיים, שרה לומדת ליהנות. “שוחחתי עם אנשים רבים על הקן המתרוקן. בעיניי, לא רק שזה לא מלחיץ, זה אפילו נהדר. אני מקבלת הפסקה מראשון עד חמישי, ואז כולם באים בכפולות, ברוך ה’, ועם נכדים,” היא מגדירה בחן. “יחד עם זאת, מאורעות החיים לימדו אותי להיות פחות וורקהולוקית ויותר עם הילדים. אני מקפידה להיות בבית החל משעה מסוימת, וההספקים הם אותם הספקים. אני נוהגת לומר לנשים שלא מצליחות להגיע לפני שמונה הביתה, שזה עניין של רצון. נכון, יש ימים ארוכים, אבל אישה יכולה להחליט שהיא מגיעה הביתה ומגדלת את הילדים”.

אני מבקשת משרה לשמוע מסר לסיום, והיא מצטטת את אביה. “אבא שלי לימד אותי להגיד תודה לבורא עולם תמיד. נכון, אני עושה את המיטב, עובדת, מכינה פרזנטציות, ולהבדיל גם בשידוכים: היו לי שלושה ילדים בשידוכים בו זמנית, והייתי פותחת את היום בפאניקה עם טלפונים לשדכניות, אבל כשזה מגיע- זה מגיע.

“נקודה נוספת שאבא שלי לימד אותי היא לדון לכף זכות. תמיד. אני זוכרת מקרה של לקוח שגזל מזמני בצורה לא פרופורציונלית, ועד שנראה היה שהוא מרוצה ושיהיה ניתן לצאת לדרך עסקית משותפת- הוא נעלם, מבלי שראיתי שקל על ההשקעה הרבה. בתחילה כעסתי, ועמדתי לכתוב לו מכתב חריף ביותר על הזלזול בזמנה של אמא לאחד עשר ילדים. אבל החלטתי לדון אותו לכף זכות, כפי שאבא שלי לימד אותי. בדיעבד, תודה לה’ שלא אמרתי מילה. אחרי שנה הוא הרים טלפון וסיפר שביום בו ‘נעלם’, הוא קיבל טלפון מהרופא עם תוצאות שגרמו לו לטוס תוך שעות ספורות לחו”ל. הוא עבר שנה, שלא נדע, עם ניתוחים וטיפולים קשים. הדבר האחרון שהיה לו בראש זה ביצוע קמפיין… אפשר רק לדמיין מה היה קורה לו הייתי כותבת לו משהו… ולכן, אני קוראת מכאן- דונו לכף זכות. תמיד. את הבעל, את הילדים, את עצמכן!”