לברור או להאיר

אמא שלום

אמא שלום הייתה אשתו של רבי אליעזר בן הורקנוס, אחותו של רבן גמליאל השני, ראש הסנהדרין ובתו של רבן שמעון בן גמליאל, מעשרת הרוגי מלכות. היא הייתה אישה מלומדת, מכובדת ומיוחדת. הרשב“ץ, בפירושו מגן אבות, מציין כי הכינוי אמא ניתן לה בשל היותה אישה חשובה: “כי אבא ואמא דרך כבוד, ואין קורין כן לעבדים ולשפחות, אלא של בית רבן גמליאל” (מגן אבות על אבות ב, י“ב).

בגמרא מסופר על אמא שלום, שנחלצה לעזרתו של אחיה, רבן גמליאל, להוכיח לכל כי אין אמונה בגויים. ומעשה שהיה כך היה. החלה שמועה בין תושבי הארץ כי קיים שופט גוי, אשר הינו שונא בצע ואינו מקבל שוחד. ידיעה זו הייתה שונה מהידוע ומהמקובל עד אותם ימים, ותוצאותיה הביאו לכך שאנשים החלו להישפט אצל אותו שופט גוי, שלא על פי חוקי התורה. החליטו רבן גמליאל ואמא שלום להוכיח כי אותו שופט נוטל שוחד בסתר.

באה אמא שלום לאותו שופט, ואמרה שהיא רוצה לתבוע את אחיה, רבן גמליאל, לפתרון סכסוך שקיים ביניהם. היא הסבירה לשופט שרבן גמליאל אינו חפץ לחלוק איתה את ירושת הוריהם. זאת בשל העובדה שעל פי חוקי התורה הבת אינה יורשת עם אחיה: “איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו, ואם אין לו בת, ונתתם את נחלתו לאחיו. ואם אין לו אחים, ונתתם את נחלתו לאחי אביו. ואם אין אחים לאביו, ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו, וירש אותה והייתה לבני ישראל לחוקת משפט כאשר ציוה ה‘ את משה” (במדבר כ“ז, ח–י“א). על פי השתלשלות זו, הבת יורשת רק כאשר לא קיימים לאיש בנים, וסביב סיפור זה בנו אמא שלום ורבן גמליאל את סיבת ההידיינות אצל אותו שופט. בהערת אגב יש לציין את הרקע ההיסטורי לסיפור זה. בשונה מהתורה הקדושה, בה נכתב בבירור כי הבת אינה יורשת עם אחיה, בחוקת הגויים לא נאמר באופן חד משמעי האם היא יורשת או לא. כך, שופטי הגויים באותה תקופה פסקו לעיתים כך ולעיתים אחרת, על פי ראות עיניהם.

אמא שלום העבירה לשופט בהחבא מנורת זהב בוהקת ומיוחדת, ואכן פסק השופט במהלך הדיון כי על רבן גמליאל לחלוק עם אחותו את הירושה, ונימק את פסקו בכך שמיום שגלו עם ישראל מארצם אין תוקף לחוקי התורה ה“ישנה“, ועל פי חוקי הגויים בנות יורשות בנחלת אביהן עם אחיהן.

בערב הגיע רבן גמליאל אל השופט, והביא עימו חמור לובי לבן יקר ומשובח. אחת מתכונותיו הבולטות של החמור הלובי היה שהוא מסוגל לראות ולהתנייד גם בשעת חשיכה. למחרת הוציא השופט פסק חדש, שבו נאמר כי בעיון מחודש גילה השופט שבכתבי הגויים נאמר כי אין לבטל את תורת משה, ולכן כיוון שכתוב בתורה שהבת אינה יורשת עם הבנים, כך יש לעשות גם במקרה זה.

לשמע הפסק קראה אמא שלום לשופט: “האר את דבריך כנר“, כשהיא רומזת למנורה היקרה שקיבל ממנה, ורבן גמליאל השיב: “בא החמור ובעט בנר” (שבת קט“ז, ב). רש“י מציין בפירושו כי מעשה זה בא כדי להוכיח לנאספים שם את דמותו האמיתית של השופט הגוי.

יש להוסיף כי הוכחה זו הוכיחה גם את מהות חוקות הגויים, שאינן מלאות ביושר התורה הקדושה. ואולי ניתן לומר כי גם מתנות השוחד שבהן בחרו אמא שלום ורבן גמליאל הוכיחו זאת. המנורה, עניינה להאיר. פסקי התורה הקדושה דומים לאור יקרות, ואדם ההולך על פיהם זוכה לכל הברכות. החמור הלובי, שכאמור, יחודיותו היא בראייתו בחשיכה, גם הוא רומז לכך שעלינו להיצמד לדברי התורה, שמאפשרים לנו לנווט את דרכינו בחשכת הגלות.

“כל השערים ננעלים, חוץ משערי אונאה“

במגזין אשת לחודש טבת דנו בסיפור “תנורו של עכנאי“. אזכיר רק את עיקרי הדברים: חכמים דנו בשאלת טומאה וטהרה של תנור חרס שהודבק מחדש באמצעות טיט או בוץ. כלי שבור אינו מקבל טומאה, וכלי שלם כן. רבי אליעזר בן הורקנוס סבר כי תנור שכזה ממשיך להחשב לכלי שבור, על אף שניתן להמשיך להשתמש בו, ולכן הוא טהור. לעומתו חכמים פסקו טמא. הלכה נקבעת על פי רוב, אך רבי אליעזר לא וויתר. הוא החל לערב בדיון מופתים: “אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח“, “אמת המים תוכיח“, “כותלי בית המדרש יוכיחו” – ובכל פעם התרחש המופת, לאמור: דעתו של רבי אליעזר נכונה. אך חכמים סירבו לקבל את הראיות הללו, בטענה שראיות צריכות להיות ממשיות, שהרי התורה ניתנה בארץ ו“לא בשמיים היא“.

המשכו של הסיפור הוא שרבי אליעזר נודה על ידי חכמים, בשל העובדה שלא קיבל את דעת הרבים. מאז אותו היום הייתה אמא שלום שומרת על בעלה, רבי אליעזר, שלא יפול נפילת אפיים בתפילתו. נפילת אפיים היא תפילה שבה מתפלל האדם בתחנון מיוחד לה‘ שיצילו מאויביו. אמא שלום חששה שתפילה כזו תגרום לבעלה לבכות את צערו הגדול. בכייה שתביא למות אחיה, רבן גמליאל, שהיה זה שכפה את דעת חכמים על בעלה.

הריטב“א תמה כיצד הייתה אמא שלום גורמת לכך שרבי אליעזר לא יפול נפילת אפיים בתפילתו, ואומר כי היא פשוט הייתה מדברת איתו בסיום התפילה, לפני שהספיק להגיע לנפילת אפיים. ומכיוון שהפסיק בדיבור, לא יכול היה לחזור ולהמשיך שם. ומסיים הריטב“א ואומר: “מכאן מביא ראיה רבינו שאסור להפסיק בשיחה ובדברים אחרים שאינם של תפילה בין תפילה לנפילת אפיים“. כך גם נפסק בספרו של הרה“ק מקאמרנא, בעל השולחן הטהור: “ואם שח (דיבר) לא יפול על פניו, ויאמר תחנונים בלא נפילת אפיים” (סימן קלא אות ב).

יום אחד חשבה אמא שלום שהתאריך הוא ראש חודש, שבו אין אומרים תחנון, וממילא גם לא את תפילת נפילת אפיים. אלא שטעות הייתה בידה. החודש היה מלא, חודש של שלושים ימים, וחכמים קבעו את ראש חודש ביום השלושים ואחד שלו. לפי דעה אחרת, שאף היא מובאת בגמרא, הסיבה לכך שלא מנעה אמא שלום באותו יום את נפילת האפיים של בעלה הייתה בשל עני שבא לפתח הבית, והיא הוציאה לו פת לחם. מכל מקום, בעוד היא אינה שומרת אותו, נפל רבי אליעזר נפילת אפיים בתפילת תחנון.

כשחזרה אמא שלום אל החדר, וראתה את רבי אליעזר, צעקה בקול מר: “קום! קטלית לאחי“. כלומר, נפילת האפיים שלך הרגה את רבן גמליאל, אחי. באותו רגע נשמע מהרחוב קול המודיע על מותו של רבן גמליאל. שאל רבי אליעזר את אמא שלום מהיכן ידעה זאת, והיא הסבירה: “כך מקובלני מבית אבי אבא, כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה“, שכן צער הלב גורם להורדת דמעות (בבא מציעא נ“ט, ב).

ברוריה

מעבר חד, אל ברוריה. ברוריה הייתה אשתו של רבי מאיר בעל הנס, ובתו של רבי חנינא בן תרדיון, אף הוא אחד מעשרת הרוגי המלכות. ברוריה היא אחת הנשים שידוע לנו שהיו תלמידות חכמים מופלגות. על כך מעיד הסיפור הבא: “רבי שמלאי בא לפני רבי יוחנן. אמר לו: ילמדני מר את ספר היוחסין – דברי התנאים על ספר דברי הימים. אמר לו (רבי יוחנן): מהיכן אתה? אמר לו: מלוד. אמר לו: והיכן מושבך? אמרו לו: בנהרדעא (עיר בבבל, שבה פעלה ישיבה חשובה בזמן בית המקדש השני). אמר לו (רבי יוחנן): אין מלמדים ספר זה לא ללודים ולא לנהרדעאים, וכל שכן שאתה מלוד ומושבך בנהרדעא, שאינכם מיוחסים. כפהו רבי שמלאי וריצהו, אמר לו (רבי שמלאי): נלמד בשלושה חודשים. הרים רבי יוחנן גוש עפר, זרק בו ואמר: מה ברוריה, אשתו של רבי מאיר שהיא גם בתו של רבי חנניה בן תרדיון, שלמדה שלוש מאות מסורות ביום משלוש מאות רבנים, לא יצאה ידי חובה בצורת לימוד זו, אתה חושב שתספיק בשלושה חודשים?!” (פסחים ס“ב, ב, תרגום חופשי).

בברייתא מובאת דעתה ההלכתית של ברוריה כחלק מדעות התנאים בדיון בנושא טומאה וטהרה. נושא מורכב שמעטים אלו הבקיאים בו (תוספתא כלים א, ו). ופעמיים אף נפסק להלכה כפי דבריה (תוספתא בבא מציעא א, ו).

רחמים על הבריונים

כשמה כן היא, הייתה ברוריה בוררת וקפדנית. לברור משמעו להוציא את הפסולת מהאוכל. לעומתה, רבי מאיר בעלה, עסוק במלאכת האור: לסלק את החושך באמצעות הגברת האור. הנה סיפור המובא בתלמוד בבלי ומהווה דוגמא הממחישה את צורת החשיבה של ברוריה: “רבי יוסי הגלילי היה מהלך בדרך. מצא את ברוריה, ואמר לה: באיזו דרך אלך לעיר לוד? אמרה לו: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים: ‘אל תרבה שיחה עם האישה‘? היה לך לומר: ‘באיזה ללוד‘” (עירובין נ“ג, ב, תרגום חופשי). ברוריה דורשת מרבי יוסי לברור את מילותיו. ללטש אותן היטב, עד להגעה למצב בו אינו עושה שימוש במילים מיותרות, שמהוות פסולת מכבידה על המשפט.

הגישה השונה של רבי מאיר וברוריה באה לידי ביטוי גם בסיפור הבא. בשכנותו של רבי מאיר גרו בריונים, שהיו מצערים אותו רבות. גדול כל כך היה צערו עליהם, עד שהחל להתפלל שימותו. הגמרא משתמשת במילים: “ביקש עליהם רחמים שימותו“. כלומר, לדידו של רבי מאיר, המוות היה מציל אותם בריונים מרדת שחת. הוא ניסה בכל כוחו למצוא בהם את האור, ולא מצא. על כן מצא בסילוקם מן העולם את מידת הרחמים.

בנקודה זו עליי לציין כי רבי מאיר היה ידוע כאדם נח לבריות. אפילו בהתייחסותו כלפי “אחר” – אלישע בן אבויה, מורו ורבו, הגמרא מתארת שוב ושוב כיצד ניסה למצוא בו נקודות זכות ואף להשיבו למוטב.

אם כך, מסתבר כי אותם בריונים חצו את כל הגבולות. כשמחליט רבי מאיר לבקש עליהם רחמים שימותו, אומרת לו ברוריה אשתו: נאמר ‘יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם‘ (תהילים ק“ד, ל“ה). חטאים ולא חוטאים. כאשר ייתמו החטאים, ממילא לא יהיו עוד רשעים. לכן, עליך לבקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה, ואכן כך היה. רבי מאיר ביקש על אותם בריונים רחמים, והם שבו בתשובה (ברכות י, א, תרגום חופשי).

מעניין לציין כי המילה ‘חטאים‘ בתנ“ך מתכוונת דווקא לאנשים המבצעים חטאים, ולא למעשים עצמם. כך למשל על אנשי סדום נאמר: “ואנשי סדום רעים וחטאים לה‘ מאוד” (בראשית י“ג, י“ג). גם על פרק ק“ד בתהילים מפרש רש“י, פרשן המכוון לפשוטו של מקרא: “יתמו חטאים – חוטאים“. הפירוש מגיע מכך שצורת הניקוד של המילה היא ממשקל בעלי מלאכה: תחת האות ח‘ מופיע פתח ולא חטף פתח. בדומה לחמר – האדם שמוביל חמורים, חרש – האדם שמעבד מתכת ועוד. צורת ניקוד זו שונה מהותית מצורת הניקוד של המילה חטאים, שמשמעותה ריבוי המילה חטא. יחד עם זאת, רבי מאיר מסכים עם הארתה של ברוריה, ומסכים לפרש את הפסוק באופן שונה מדרך הפשט. כך ניצלים שכניהם הן בגשמיות והן ברוחניות. הם נותרים בחיים, ושבים בתשובה.

התפילין של הקדוש ברוך הוא

לאמתו של דבר, אין צורך להעדיף גישה אחת על פני חברתה. הדרך הנכונה היא שילוב של שתיהן גם יחד. יסודות ההארה והבירור הם יסודות חשובים בתורה הקדושה. על יסודות אלו מושתתת מצוות אהבת ישראל. שורש המצוה הוא ההבנה כי כולנו חלק אחד מבורא עולם. הגופים שונים, אך הנשמה שווה ואחידה. ואם מביטים עמוק אל תוכנו, בוררים בין הגוף לנשמה ומאירים את החלק השואף לקדושה שנמצא בתוך כל יהודי, נולדת אהבת ישראל עמוקה.

הגמרא אומרת כי התפילין של הקדוש ברוך הוא אלו עם ישראל (ברכות ו, א), והבעל שם טוב אמר על כך תורה: האנשים הפשוטים הם תפילין של יד, שכן הם אנשי המעשה. לעומתם, הלמדנים והחכמים הם תפילין של ראש. בסדר הנחת התפילין, תפילין של יד קודמות לתפילין של ראש, ובכך הסביר הבעל שם טוב את מעלת היהודים הפשוטים.