היא אמא לארבעה ולעוד בייבי אחד, שדורש הרבה תשומת לב – עסק היודאיקה שלה. דורית קליין, השם שמאחורי המותג ‘דורית יודאיקה’ מספרת על אז ועל היום, על עשייה בלתי פוסקת, על שאיפות ויש לה גם מסר של תקווה: “לכי עם החלום שלך. הדרך לא פשוטה, אבל עם הרבה התמדה, אמונה, תפילה ותשוקה גדולה – תצליחי בסוף, בעזרת ה’, להגשים את החלום”.
//רחלי דיקשטיין צילום: פזית אסולין
הרחוב הפתח-תקוואי שקט בשעת הבוקר בה אני פוגשת את דורית קליין מסטודיו ‘דורית יודאיקה’. מבחוץ הבית נראה ככל הבתים, אבל כשאני נכנסת פנימה אני נשאבת אל ממלכה קסומה. את פניי מקבלת אחת העובדות בסטודיו – כולן נשים, אגב – ומכוונת אותי אל חדרה של דורית. בדרך אני רואה בזווית העין חלק מהמוצרים המיוחדים של ‘דורית יודאיקה’: מגשי חלה, בתי מזוזה, מגבות לנטילת ידיים, חנוכיות, תמונות מעוטרות ביד אמן ועוד. קשה להתעלם מכך שכמעט בכל הדגמים מופיע הרימון. עוד נגיע לכך בהמשך. לפני כן, אני סקרנית לשמוע כיצד החלה האימפריה הזו.
דורית לוקחת אותי אחורה בזמן אל חג הסוכות במאה שערים. “סב סבי היה הרב יוסף חיים זוננפלד,” היא משתפת בעובדה היסטורית שגורמת לי להתרגש, “היינו מגיעים בקביעות לבקר את סבי וסבתי במאה שערים. אהבתי מאוד את הסוכה הקטנה שלהם, שהייתה מקושטת בהדפסי כתבי יד עתיקים, מעוטרים ומרתקים. אני חושבת שההתחלה של אהבת היודאיקה שלי התחילה בכותל ה’מזרח’ בסוכה היפה ההיא. ספגנו שם המון”.
מאז ומתמיד אהבה דורית את האמנות בכלל ואת היודאיקה בפרט. “כשהייתי בת ארבע עשרה, לימדתי את עצמי קליגרפיה: קניתי בקרביץ חוברות לימוד, דיו וציפורן, ומשם התחלתי. הוריי עזרו לי לטפח את החלומות, ורשמו אותי לקורסים של אמנות בהתכתבות. הייתי מקבלת הביתה חוברות המלמדות פרספקטיבה, ציור דמויות ועוד, ממלאת את המשימות, שולחת אותן בדואר, ומקבלת בחזרה ציון על העבודות ששלחתי בתוספת חוברות חדשות”.
דורית הלכה והתפתחה בתחום האמנות, לא עלה על דעתה שיום יבוא והאמנות תהפוך להיות תחום העיסוק העיקרי שלה. “הייתי בטוחה שאעסוק בחינוך,” היא אומרת, “למדתי יעוץ חינוכי ולימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן. בשנה השלישית ללימודים התחתנתי וחיפשתי עבודה”. העבודה נמצאה בתחום הגרפיקה. למען הסר ספק, דורית לא למדה גרפיקה, למעט העיסוק בקליגרפיה בשנות הנערות, אבל מסתבר שכשיש כישרון וראש גדול, לא צריך יותר מזה. הימים הם טרום ימי המחשב והאינטרנט, טרום תוכנות וגרפיקה ממוחשבת, הכל היה ראשוני מאוד, מרתק ומאתגר. “כיום אני מרגישה בת מזל בכך שאני עוסקת בתחום שהוא גם התחביב שלי”.
באיזה שלב את עוברת מהגרפיקה אל עולם היודאיקה?
“כשהלחץ הופך להיות גדול עליי,” היא מחייכת, “הייתי פרילנסרית של משרדי פרסום שונים. היו נשלחים אליי לקוחות שהיו צריכים מענה אישי יותר. אבל זה תחום שבו הכל דחוף לאתמול או לתערוכה שנפתחת מחר ולעיתון שיורד לדפוס. ובשלב מסוים הרגשתי שאני זקוקה להפסקה”. היא אכן הפסיקה, ואז הגיעו אירועי בר המצווה של ילדיה.
“החלטנו לא לחגוג בר מצווה באולם, אלא שבת משפחתית,” מספרת דורית, “הכנתי – בתחילה לילדיי, ולאחר מכן לכל חבריהם – הזמנות ופריטי שי עבור השבת. שבת שלמה זו הפקה מורכבת שדורשת גם יצירתיות וגם מלאכת עיצוב. נוכחתי לראות שאני מסוגלת לעצב ולייצר מוצר בכמויות גדולות. חבר טוב שלנו, כלכלן, שגם לבניו עיצבתי את אירועי חגיגות בר המצווה אמר לי – “את חייבת לעשות עם ‘זה’ משהו”.
דבריו היוו את ה’מכה בפטיש’ לתגובות רבות ואוהדות שקיבלה דורית עד אותו יום, והיא החליטה לנסות. “חודשיים לפני פסח, זמן שידוע שאנשים רוכשים לקראתו מתנות, התארגנתי למכירה ביתית: ייצרתי אותם פריטי שי שעיצבתי בעבר והוספתי עיצובים ומוצרים חדשים”. המטרה של המכירה הייתה לקבל ‘טעימה’ מהעולם של קהל היעד האמיתי. “המכירה, ברוך ה’, הייתה מוצלחת מאוד, אבל חשבתי שזה פרגון של תושבי השכונה”. ואז בחרה דורית להיענות להצעתה של אחותה לקיים מכירה נוספת בביתה ברעננה. “באותה מכירה הבנתי שיש כאן משהו. היה מוצלח מאוד, עד שראיתי נשים רבות על פריט שנשארה ממנו רק יחידה בודדת… הבנתי שקהל יעד יש, והתחלתי להתקדם”.
מה משך אותך להתמקד ביודאיקה? בסופו של דבר זהו עולם תוכן ששייך לפלח מסוים מאוד באוכלוסיה.
“זו שאלה טובה,” אומרת דורית לאחר חשיבה קצרה, “הרבה עסקים מתחילים עם תכנית עסקית ועם יעוץ מסודר שיורד לפרטי פרטים ורק אז יוצאים לדרך. אני הלכתי עם הלב ועם הרבה תפילה. מבחינת כלים היו לי הכלים הגרפיים, ומבחינת התוכן היה לי את העולם הפנימי שלי, שזהו העולם היהודי. עולם היודאיקה הוא תחום קרוב מאוד לליבי, והעיסוק בו הוא בעיניי שליחות של ממש. אני מקבלת כל הזמן הצעות בסגנון ‘אולי תעצבי גם …. ‘ אבל אני מוצאת את עצמי במחשבה אינסופית על מוצרים ועל פיתוח, ולהשקיע מחשבה גם בכיוונים נוספים כמו כלי בית, טקסטיל, תכשיטים וכדומה רק יגרע מכך”.
בתחילה חבשה דורית את כל הכובעים על ראשה. “אני עיצבתי ואני ייצרתי ואני מכרתי, וכל הכובעים האלו גרמו לכך שהעסק נשאר על אש קטנה. אבל זכיתי להרבה סייעתא דשמיא. כל מוצר הפך למעין שגריר שהגיע לידיים נכונות, והתחילו לפנות אליי חנויות בבקשה לשווק את המוצרים. ברוך ה’ ליין המוצרים גדל ואיתם כמובן כמות החנויות, הלקוחות והעובדים גדלה גם היא, ובשנה האחרונה הגשמתי חלום גדול שלי והעסק יצא מהסלון אל סטודיו נפרד”.
אנחנו מסיירות בסטודיו, שבו גם מתנהל היצור של המוצרים, וקשה שלא להתפעל. ראשית, המקום מסודר עד לפרטים הקטנים בצורה נגישה ונוחה. אני מתקשה להסתיר את התפעלותי, ודורית מצידה, מפרגנת את המחמאות לעובדות המסורות שלה. אי אפשר להתעלם מהתחושה המשפחתית והחמימה ששוררת במקום.
אני מבחינה כי את המוצרים של ‘דורית יודאיקה’ אפשר לחלק לשתי משפחות עיקריות: מוצרים דקורטיביים – תמונות, קישוטי קיר וכל מה שקשור לעיצוב, ומוצרים פרקטיים – מוצרים בהם משתמשים בחג, בשבת או במועדים מיוחדים. באלו האחרונים בולט הרצון לשימוש נח. למשל, משטחי החלה מתפרקים בקלות כך שניתן לנקות את הזכוכית ואת פירורי החלה בלי מאמץ. תשומת הלב לפרטים הקטנים מראה כי מאחורי כל מוצר עומדת יד אוהבת ונפש רחבה, שמבקשת שהמשתמשים ייהנו מהמוצר עד הסוף.
כפי שהזכרתי בתחילת הכתבה, כמעט בכל המוצרים מופיע הרימון כאלמנט עיצובי. “אני אוהבת את הרימון,” מחייכת דורית לשאלתי, “מלבד העובדה שהוא מייצג נושאים כמו תרי”ג מצוות, פריון ועוד, הצורה הויזואלית שלו יפהפייה בעיניי”.
אני מבקשת לשמוע על מאחורי הקלעים של פיתוח המוצרים, ודורית משתפת: “יש לי ליד המיטה תמיד דף ועט, כדי שהרעיונות לא יברחו לי. את הרעיונות אני מכניסה אל מגירת הרעיונות. פעם זו הייתה מגירה פיזית, היום זוהי ספריה במחשב. מחכים שם קבצים שלמים של מוצרים שאני רוצה לפתח, ויום יבוא אעשה זאת. הדרך מהבאת הרעיון למוצר סופי היא ארוכה מאוד. צריך להחליט איזו צורה הוא ילבש, באיזו טכנולוגיה נשתמש ובאילו חומרים, וזה בעצם מה שאני עושה כל הזמן.
“אני מרגישה שבדומה לתינוק, כל מוצר מגיע עם הברכה שלו, וזקוק לתפילות כדי שה’לידה’ תהיה מוצלחת וכדי שהמוצר יתקבל טוב בעולם. היו מוצרים שהייתי בטוחה שיהפכו לשלאגר גדול, ולא היה כך, ולעומתם היו מוצרים שהתלבטתי רבות אם לייצר אותם או לא, ולבסוף הם הפכו להצלחה גדולה ומרגשת”.
את יכולה לשתף במוצרים מהסוג האחרון?
“את מכירה את ה’אותיות המרחפות’, שהיום מופיעות תחת כל עץ רענן?” משיבה לי דורית בשאלה. כשאני לא מזהה את שם המוצר, דורית מחווה בידה על תמונת אותיות מרחפות התלויה ממש לידינו, ואז אני מבינה שאני מכירה גם מכירה. “זה התחיל פה,” היא אומרת, ואני נדהמת. כי האותיות המרחפות, שגם שמם “אותיות מרחפות” הומצא על ידי דורית, באמת נמצאות היום תחת כל עץ רענן. עולה בתוכי שאלה, שאני מנסה לחנוק, ובמקומה אני שואלת את דורית על תהליך הפיתוח של המוצר המוצלח הזה.
“לאורך השנים קיבלתי פניות רבות בנושא תמונות ירושלים עבור ה”אמה על אמה” שמשאירים כזכר לחורבן,” מספרת דורית, “הכנתי תמונות רבות: לאורך ולרוחב, עם חומרים שונים, עם מגזרות נייר ובלי. באמת סוגים רבים. אבל הרגשתי שאני רוצה משהו אחר למטרה הזו. ואז הגיעה ההארה: לגרום לאותיות לדבר במקום לתת את הבמה לעיצוב מסביב”.
במשך כעשרה חודשים עבד הסטודיו של ‘דורית יודאיקה’ על הפיתוח. “כדי שתהיה למילים נוכחות, רציתי להרחיק אותן מהקיר. ניסיתי אביזרים שונים ופירזול וגיליתי שזה פוגם ביופי של המוצר. לבסוף הגיע הרעיון ליצור ווים וכיפופים מתוך המתכת עצמה, וכך נוצרת מעין הצללה שכשהאור דולק או בזויות אור שונות מתגלה אפקט מקסים”.
בדחילו ורחימו עברה דורית לשלב היצור. “לא ידעתי איך זה יתקבל,” היא משתפת, “מובן שמפעלים שחותכים נירוסטה אינם מאפשרים הזמנה של יחידות בודדות, והחלטתי לקחת את הסיכון ולייצר כמות”. היא יצאה לדרך, וזו האחרונה לא הייתה פשוטה. “אפילו החנויות לא הבינו את הצורך שבמוצר. התגובות היו – ‘איך נתלה בחנות? איך נציג ללקוחות? בטח לא יבינו…’ והייתי צריכה ממש לשכנע שיקחו וינסו… הושקע גם תקציב בפרסום וברוך ה’, זה תפס תאוצה והפך להיות חביב על כולם, ומאז נפתחה סדרה שלמה של טקסטים שמקבלים חיות בפני עצמם בתליה על הקיר. בין השאר יש במשפחה הזו את: הודו לה’ כי טוב, ברכת כהנים, אשת חיל ועוד ועוד”.
בשלב הזה אני לא מצליחה לעצור בתוכי את השאלה שרציתי מלשאול קודם, ואני שואלת את דורית: מה את עושה מול חיקויים? הרי כאשר מוצר מצליח, כמעט באופן אוטומטי צומחים גם החקיינים, שמנסים ‘לתפוס טרמפ’ על הצלחת הזולת.
דורית נאנחת. “זה ניסיון קשה מאוד,” היא אומרת, “אחרי שנים רבות בתחום לא עלה על דעתי שקיימים חיקויים ביודאיקה. אני יודעת שמעתיקים באופנה, בתכשיטים – אבל ביודאיקה? ויום אחד התקשרו בעלי חנויות לספר שמסתובב מישהו שמציע להם מוצר דומה מאוד לשלי במחיר כזה וכזה… אנשים פרטיים התבלבלו בין המוצרים שלי למוצרי החיקוי, עד כדי כך שאני זוכרת בתיסכול שהגעתי לחברה, והיא הראתה לי בשמחה שקנתה מגש לחלות של ‘דורית יודאיקה’, אך לצערי, זה לא היה המגש שלי…
“הידיעה שיש מישהו שחיקה את המוצרים הייחודיים שלי גרמה לי להרגיש כמו חץ שמפלח את הלב… כאילו לקחו לי ילד… רק אני יודעת כמה השקעה טמונה בפיתוח של כל מוצר. כמה חודשי עבודה. כמה דגמים נזרקו לפח עד שהגענו למוצר המוגמר. כשרואים את המוצר בשלב הסופי שלו באמת לא קשה כל כך לשכפל כשקיים ידע מסוים בתחום, וזה לימד אותי שיעור גדול בחיים. אז כן, אני לא מתעלמת, ויש לי עורך דין שמטפל בנושאים הללו, אבל יחד עם זאת הבנתי שאני צריכה להיות כל הזמן כמה צעדים קדימה ולא להפסיק לפתח. פניתי לעוד פיתוחים ולעוד כיוונים, כך שעל אף העוקץ הגדול, מצאתי בתוכו את הדבש”.
“כשפניתי בשאלת רב – האם מותר לרכוש מוצרים כאלה, השיב הרב: “ודאי שאסור. יש זכויות יוצרים, והפרתן היא סוג של גניבה. ולכן לקונה יש דין קונה מן הגנב שהוא מסייע לגניבה, כי אם אף לא אחד יקנה אז הזייפן יחדל. ואם זה לקיום מצווה, זה חמור יותר, מדין מצווה הבאה בעבירה, שהמצווה אינה מבטלת את העבירה ולפעמים העבירה מבטלת את המצווה ולפעמים המצווה הופכת לעבירה”
בסוגריים אציין שאין בעיה לזהות את המוצרים המקוריים צריך פשוט לחפש את הלוגו. “מאחורי כל מוצר יש לוגו. בחלקם מדובר על חריטה, לעיתים מדבקות, ולאחרונה הוספנו רימון מתכת חינני, שעליו מוטבע הלוגו של ‘דורית יודאיקה’ והוא מחובר בסרט למוצר”.
אילו תגובות את מקבלת למוצרים שלך?
“תגובות מחממות לב,” אומרת דורית, ומוסיפה בכנות: “את יודעת, מעולם לא עלה על דעתי לחפש יוצר של מוצר שמצא חן בעיניי בחנות ולשלוח לו תגובה מפרגנת. אבל לא תאמיני כמה תגובות אני מקבלת. אנשים שולחים מילים חמות, ויש כאלו שמוסיפים תמונות של המוצר בביתם. אני שומרת את כל התגובות הללו. זה בהחלט מרגש. אחת התגובות הזכורות במיוחד שייכת לאישה שהגיעה מחו”ל. היא אמרה לי במבטא אמריקאי מודגש: ‘אני מברכת אותך שתזכי לעצב את בית המקדש'”.
מה התכנון לעתיד?
“אני מתפללת שהקדוש ברוך הוא ימשיך ויעזור, שאצליח לפתח ולהגשים את הרעיונות ואת החלומות שעדיין מחכים במגירות, שנצליח לתת מענה לכל הבקשות שמגיעות אלינו ושהעסק ילך ויגדל במוצרים וברעיונות שישפיעו טוב בעולם.
Be First to Comment