״כשמכניסים את הקדוש ברוך לחיים, הכל נראה אחרת״

במשפט אגבי אחד, בעודנו ממתינות לבנותנו מחוץ לשערי בית הספר, שמעתי ממושקא חזן כי היא עברה תאונה. לא סתם תאונה, תאונה שהצריכה שיקום של שבעה חודשים בבית לוינשטיין. לרגע איבדתי משיווי משקלי. איך לא ידעתי? איך לא שמעתי? ״כמעט לא סיפרתי. לא רציתי להעמיד את עצמי במקום של ׳המסכנה׳, זו שזקוקה לעזרה,״ הסבירה מושקא בחיוך ביישני, ״היום אני רוצה לשתף, כי אני מאמינה שהתובנות שעולות מהסיפור שלי יכולות להעניק לאחרות כח״. אחרי ששמעתי אותו במלואו, אני יכולה לחתום על כל מילה. סיפור רווי אמונה.

החיים של מושקא חזן (30), מטפלת רגשית בעלת תואר שני, התהפכו ברגע אחד, שבו משאית התנגשה בה. ״ברגעים הראשונים הייתי פשוט המומה,״ היא מספרת, ״ואז התחלתי לדבר לעצמי: ׳תנשמי עמוק, ותרגעי. את מרגישה כאב ברגל, אולי היא נשברה׳. במבט לאחור אני חושבת שהקדוש ברוך הוא הכניס לי לתודעה מילים שאפשרו לי לעזור לעצמי״.

כל מי שהיה בכביש עצר את נסיעתו, ובא לסייע. את זירת התאונה הקיפו עשרות אנשים. ״בין כולם היו שניים דומיננטיים,״ מספרת מושקא, ״אחד דאג לכבות את הרכב, כדי שלא יתלקח בזמן שאני בתוכו. ואילו השני ניגש אליי ושאל איך אפשר לעזור. ביקשתי שירים את החלקים שלחצו עליי, משום שחששתי שהעומס המסיבי על הגוף יביא לכך שאשאר נכה. מבלי להוסיף מילה, הוא דפק על ההגה והסיט אותו. לאחר מכן, הרים בידיו את שאר החלקים הכבדים, ואחז בהם במשך עשרים דקות עד לבואם של כוחות ההצלה. עם סיום החילוץ, הוא נעלם מהמקום, ועד היום אני מחפשת אותו כדי להודות לו״.

עשרים דקות הן פרק זמן ארוך במיוחד כאשר מדובר על תאונה במרכז הארץ, ואני משמיעה על כך ביקורת. אך מושקא מסבירה כי אנשי ההצלה התעכבו בשל העומסים החריגים בכבישים בשעות הצהריים. הראיה המפוכחת שלה מדהימה אותי. קל להצטרף לביקורת, קשה להביט לעובדות יבשות בעיניים ולהבין אותן. ומושקא עושה זאת שוב ושוב, מתוך אמונה.

לב של אמא

כשהגיע האמבולנס לזירה, הבחינה מושקא כי יחד איתו הגיעו גם רכב כיבוי אש וניידת טיפול נמרץ. ״התחלתי להבין שאולי זה רציני יותר ממה שתיארתי לעצמי. בשביל רגל שבורה לא צריך טיפול נמרץ… ברגעים ההם פשוט ביקשתי מה׳ שישאיר אותי בחיים, כי אני רוצה להמשיך לעשות חסד בעולם״.

היא מתארת את הרגעים ההם, וניכר עליה כי היא נשאבת לאחור. היא עוצרת לרגע, ומודה כי הזכרונות קשים לה. ״ממש באותם רגעים, אמא שלי, שלא ידעה דבר מהמתרחש, הרגישה צורך לעצור ולומר תהילים. היא אמרה שוב ושוב את פרק כ”ג בתהילים, מבלי לדעת מה דוחף אותה לעשות זאת״.

אני מתרגשת מלב האם שהרגיש מרחוק, ושואלת באיזה שלב עודכנו בני משפחתה. ״רק לאחר שהגעתי למרכז הרפואי קפלן,״ היא עונה, ״עד אז ליוותה אותי אחת מהנוכחות במקום, שעזבה את הרכב שלה, עלתה איתי לאמבולנס והבטיחה שלא תשאיר אותי לבד״.

מושקא מספרת כי ניסתה לבקש מהפרמדיק שיביא אותה למרכז הרפואי ״אסף הרופא״, בשל קרבתו למקום מגורי משפחתה, אך הוא סירב. ״הוא הבהיר לי שאני פצועה במצב בינוני אבל יציב, שכן עברתי פגיעה רב מערכתית, וכל רגע הוא משמעותי,״ היא נזכרת, ״בהמשך הסתבר כמה גדולה היתה ההשגחה העליונה. המחלקה האורטופדית בקפלן היא מהטובות בארץ, ונמצאים בה מומחים מובילים בתחומם. ה׳ סידר שאגיע אל האנשים הנכונים״.

נקודות אור

ככל שחלחלה בתוכה ההבנה על גודל האירוע שעבר עליה, כך גבר בטחונה בה׳. ״הרגשתי שהקדוש ברוך הוא סובב הכל כדי שאכנס לצומת בדיוק באותו רגע,״ היא מסבירה, ״זה היה יום חם מאוד, והייתי צמאה. אבל החלטתי לא לעצור בדרך לקנות בקבוק מים, אלא להמשיך בדרכי הביתה. ומצד שני, עצרתי בצד כדי לעדכן חברה ששמרה על בנותיי שאני בדרך. כנהגת זהירה, אני מקפידה לא לגעת בטלפון כלל בעת נהיגה, כך שעצירה זו עכבה אותי למשך דקות ספורות. בקלות יכולתי להיות בזירת התאונה עשר דקות אחר כך או חמש דקות לפני כן. ולכן חיזקתי את עצמי שזה מה שבורא עולם רצה שיקרה, ושהוא נמצא איתי גם עכשיו״.

כשהגיעה מושקא לקפלן, העובדת הסוציאלית הציעה לה להתקשר לבעלה ולעדכן אותו. ״הייתי מבולבלת מאוד, אבל משברי המילים שאמרתי הוא הבין שקרה משהו מורכב, ולכן קם מיד ועזב את עבודתו לפליאת חברי הצוות שלו,״ נזכרת מושקא, ״ואז התחיל שבוע מטורף. צילומים, ניתוחים, בדיקות… אני זוכרת שביצעו לי בדיקת סיטי על הגוף כולו, והרופא היה מלא השתאות. הוא אמר שהוא יודע שעוצמת הכאב שאני חווה היא בלתי נסבלת, והוא רוצה להבין איך אני מצליחה לשתוק ולא לצרוח. הסברתי לו שאני משננת במחשבה שה׳ איתי ודואג לי, והמחשבה הזו מחזיקה אותי. בתוך כל הקושי ה׳ הגיש לי שוב ושוב נקודות של אור, ושמר עליי שלא אפול״.

דרך ארוכה

ניתוח רדף ניתוח, ומושקא השתדלה לשמור על אופטימיות, על אף שתנועות פשוטות הפכו לבלתי נסבלות מבחינתה. כשסוף סוף הגיע רגע השחרור, היא הבינה שהדרך עוד ארוכה. ״הרופא הסביר שמכאן אני לא חוזרת הביתה, אלא ממשיכה לניסיון שיקומי. המילה ניסיון אותתה לי שיתכן שהמצב הזה, שבו איני יכולה לקום מהמיטה ללא עזרתם של שבעה אנשים, עלול להפוך למצבי התמידי,״ אומרת מושקא, ״החלטתי לא לוותר. שיננתי לעצמי שהקדוש ברוך הוא איתי, והוא מצפה שאלחם כדי להגיע למטרה. בנוסף לכך, חשבתי שכנראה קיימת סיבה שהגעתי לכאן: שליחות שעליי למלא. וככל שאבצע אותה מהר יותר וטוב יותר, כך ה’ יוציא אותי ממצב הביש הזה״.

מושקא אמרה ועשתה. הניסיון השיקומי התבצע בבית לוינשטיין בעיצומה של מגפת הקורונה והסגרים שבאו בעקבותיה. קל היה לשקוע בתוך החושך, אבל מושקא המשיכה להתמקד בנקודות האור. ״היה שם כח עזר משמעותי, שהביא לכך שברגע שהייתי זקוקה לעזרה, היה מי שניגש לעזור, מבלי שאאלץ להמתין שעות ארוכות,” היא מונה חלק מהנקודות הללו, “בנוסף לכך, מהיום הראשון שם עודדו אותי לא לוותר לעצמי. התמיכה הזו הביאה לכך שכל הזמן חשבתי איך אני יוצאת משם וקמה, על אף שזה קשה וכואב. היתה גם מחשבה רבה על הפרטים הקטנים ביותר שמרכיבים את היום. למשל, דאגו להכין עבורי אוכל שתואם את התזונה הבריאה שהקפדתי עליה, ובמקביל דאגו לפנק אותי בחביתות, בפנקייק, בסלטים, בכמות תוספות מרשימה לארוחת צהריים… זה אולי נשמע מגוחך, אבל עצם העובדה שמוגש אוכל מושקע, כבר עושה טוב על הנשמה,״ היא מציינת, ״הרב חרמץ, רב המקום, ניגש לחדרי באופן אישי מידי יום כדי לבדוק מה אני צריכה. הוא דאג שיזמינו עבורי עופות בכשרות המקובלת עלינו. גם כאשר אמרתי לו שאין צורך, ושאני יכולה בהחלט להסתדר ללא בשר, הוא התעקש והסביר לי כי עליי להתחזק, והאוכל הבשרי יעזור לי בתהליך ההתאוששות״.

יהדות לכל

בתחילה היתה מושקא עסוקה בהתאקלמות. אך די מהר היא גילתה שעומדות בפניה שעות ארוכות ומשמימות. ״בבוקר התבצעו טיפול פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, ולאחר שני הטיפולים הללו הייתי חופשיה לנפשי עד עשר בלילה,״ היא נזכרת, ״מאישה עסוקה בעלת עסק עצמאי המנהלת בית שמח, שאינה מצליחה למצוא שעה פנויה ביום, גיליתי שהיום שלי ריק״.

כמובן שזו לא היתה רק הבעיה שלה. כל המאושפזים במחלקה סבלו משעות חסרות מעש באדיבות הקורונה, שסגרה את שערי המחלקה אל הבאים מבחוץ. ומושקא החליטה לשלב כוחות. היא גייסה את הידע שלה כתרפיסטית, והפעילה את חברות החדר שלה באמנות (ראי מסגרת). במקביל, הודות לתפיסת השליחות, החלה לשוחח עם השוהים במקום על יהדות.

״גיליתי צמא אדיר,״ היא מתארת, ״בתחילה, המקומות בהם יכולתי לסייע פשוט נקרו בדרכי. למשל, יום אחד ירדתי לקומת הטיפולים, ושמעתי מישהו מספר בדמעות, על כך שאין מי שידאג לו השנה לארבעת המינים. מסתבר שאותו אדם היה עובד בטחוני, ובכל שנה הרב משה אדרעי מכפר חב״ד דאג לו ולשאר העובדים לסט מהודר. אבל השנה, הוא בבית לוינשטיין, ומי ידאג לו? ניגשתי אליו וסיפרתי שאני גרה מול הרב אדרעי, ושבקלות אוכל לדאוג לו לארבעת המינים, וכך היה. אישה אחרת שפגשתי סיפרה כי מאז שאני כאן, היא שומרת שבת, וזאת מבלי שהחלפתי איתה מילה על כך. היא ראתה את הקידוש ואת סעודות השבת שנערכו סביב מיטתי, והחליטה שהיא רוצה גם. ככל שרבו המקרים האלו הרגשתי שהקדוש ברוך הוא שולח לי סימנים שהשליחות שלי היא הפצת יהדות כאן. ומשכך, התחלתי ליזום פעולות אקטיביות. ישבתי לשיחות ארוכות עם אנשים לגבי אמונה ואלוקים; חילקתי נרות לפני שבת, הצמאון היה גדול כל כך עד כדי כך שבעלי היה מבקר מידי שבוע בחנות היודאיקה, וחוזר עם ארגזים של סידורים ושל חת״תים לכל מי שביקש (ראי מסגרת)״.

נפילות ואמונה

כשנגיף הקורונה הכניס לחיים של כולם את הזום, מושקא מצאה בכך מזור. “שבתי לעבוד באמצעות הזום,״ היא סחה בפשטות. זו נקודה שמדהימה אותי, במיוחד לאור העובדה שכלל מטופליה קיבלו ממנה עדכון מלא על מצבה ובקשה אישית, שיעברו למטפלת אחרת. אבל כולם (!) סירבו לכך, והעדיפו להמתין לה בסבלנות במשך חמישה חודשים ארוכים.

כשמושקא מספרת לי על ההמתנה הארוכה שלהם, יש בקולה הודיה לצד השתאות. היא באמת לא מבינה מדוע המטופלים שלה לא קיבלו את הצעתה לעבור למטפלת אחרת, מקצועית ומוצלחת כמוה. אני מבינה אותם מאוד. לא בכל יום מוצאים מטפלת שהמטופלים שלה חשובים לה כל כך, עד שהיא דואגת שהם ימשיכו בתהליכים עם מישהי אחרת במקומה, אבל מושקא מבטלת את דבריי בניע ראש ביישני. ״זו שוב נקודת האמונה,” היא מבקשת לדייק, “כשמכניסים את בורא עולם לחיים, אז לא פוחדים שמישהו אחר יקח משהו ששייך לי. ידעתי בצורה הכי עמוקה שיש, שהקדוש ברוך הוא יביא לפתחי את מה שאני צריכה. דרך אגב, הידיעה המוחשית הזו היא לא משהו שבא בקלות. אני לומדת מידי יום אמונה וביטחון אצל בת שבע דרגן. לימוד שמטרתו לחזק את שריר האמונה ולתחזק אותו באופן תמידי כדי לא להגיע למצב של נפילה״.

יחד עם זאת, חשוב למושקא להדגיש כי היו גם נפילות. “אני מודה, היו ימים שבכיתי. ימים שרציתי לחזור הביתה ולראות את הבנות שלי מקרוב. יכולתי לראות אותן רק דרך הגדר של בית לוינשטיין, לומר להן שלום ולהמשיך הלאה… בנוסף לנתק הזה, גם החמצתי את היום של כניסת הבת הבכורה שלי לכיתה א’, וזה היה לי קשה מאוד,” היא נושכת שפתיים, “המשפחה הקרובה והמורחבת התגייסה לעזור לנו ולתמוך בנו באופן יוצא מן הכלל. אבא שלי, רב בתי הסוהר בשרון, הגיע בכל יום כדי להיות איתי. אמא שלי ובעלי תפקדו בכל החודשים האלו באופן מלא בבית יחד עם הביקורים התכופים אצלי. אחיי הנשואים ואחותי- כלה ערב חתונתה- הגיעו כדי לשהות איתי, וכך גם משפחתו של בעלי ובני המשפחה המורחבת. עד כדי כך, שיום אחד קיבלתי שיחת טלפון, שבה ביקשו לברר אם הסיפורים שהילדה שלי מספרת הם נכונים. הילדה הופיעה בכל יום בשתי צמות מוקפדות ובגדים תואמים, שהסיפורים נשמעו תלושים מהמציאות… ברוך ה’ שזכיתי למשפחה מיוחדת כל כך”.

חג השחרור

ביום השחרור מבית לוינשטיין הביתה, מושקא היתה צריכה לחשוב איך לחבר את כל חלקי הפאזל מחדש: להמשיך בשיקום ובד בבד לחזור לעבודה ולקבל מטופלים. “גם כאן ראיתי את יד ה’. רציתי מאוד להמשיך את השיקום במקום חרדי. נהג המונית ששמע את שיחתי, סיפר לי על ‘עזרה למרפא’. בדקתי על המקום, ובחלון הזדמנויות מופלא שכמו נפתח במיוחד עבורי, התקבלתי לשם”.

השחרור התבצע שבוע לפני החתונה של אחותה הצעירה, ומושקא השתתפה בחתונה, כשהיא מאופרת, לבושה ובעיקר- הולכת. ״אנשים לא האמינו ששבוע לפני כן הייתי באשפוז,״ היא מסתירה חיוך.

ההשתאות הזו ליוותה גם את הצוות המקצועי שפגש בה. ״כשחזרתי לאשפוז יום, והתבקשתי למסור את תעודת הזהות שלי בקבלה, האחות אמרה שלא יתכן שזוהי התעודה המזהה הנכונה, כי לפי הפירוט שמולה, אני לא אמורה ליהנות משיווי משקל יציב. גם הנהג של עזר מציון, שהוביל אותי למקום, התקשה להאמין. הוא סיפר שהוא אחד החובשים שנקראו למקום התאונה, וכאשר קראו לו גם ציינו כי ככל הנראה אין כבר את מי להציל… ההערות הללו רק גרמו לקרבת האלוקים שחשתי להיות חזקה וברורה יותר״.

צידה לדרך

הסיפור של מושקא הוא סיפור של דרך וסיפור של אמונה, אבל גם סיפור של תובנות. “הדבר הראשון זה כח של משפחה ושל חברה,” אומרת מושקא, “אחיי עזבו הכל כדי לשהות במחיצתי ימים שלמים, ההורים שלי, הוריו של בעלי, בעלי וגם חברות קרובות ונשות הקהילה שהתוודעו לסיפור שלי, עשו מעל ומעבר כדי שאצלח את התקופה הזו. אמנם לא רציתי לשתף, כדי שלא להיכנס למקום ה’מסכן’ שזקוק לעזרה, אבל במבט לאחור אני יודעת שהתמיכה הזו נתנה לי הרבה כח”. מהתובנה הזו נובעת גם תובנה לגבי כח התפילה. “אנשים התפללו למעני, והתפילות הללו יצרו את הנס שלי”.

בנוסף לכך, למושקא חשוב להדהד את נקודת השליחות. “אם כל אחת תבין שיש לה שליחות בכל מקום שאליו היא נקלעת, שאין דבר כזה ‘יהודי תקוע’ ושהקדוש ברוך הוא מלווה אותנו הכי צמוד שאפשר, אז כל צורת הפעולה תשתנה. ונקודת המבט של האמונה מסוגלת ליצור ניסים ונפלאות. אני חושבת שלכל רגע יש משמעות, ולכן חשוב ליהנות ממנו מבלי לחשוב קדימה. ראיתי כיצד כל חלק היה מלא במשמעות עבורי: מהשכיבה במיטה, ההתאוששות ועד להליכה ללא קביים. זה היה תהליך ארוך ומורכב מאוד. אבל חיפשתי להודות על כל דבר, אפילו אם הוא קטן, ולחפש נקודות אור בכל סיטואציה. בכל יום כתבתי במחברת תודות לה’. הוא שם ולא עוזב איש לבדו”.