נחשונים בחברון

כאשר עמדו היהודים על שפת הים השוצף, היה זה נחשון, שקפץ במסירות נפש אל הים.

אלפי שנים אחר כך, עומד זוג צעיר לפני בחירת מקום המגורים שלהם. ברוך ושרה נחשון מחליטים לבחור מבין כל המקומות האפשריים דווקא את חברון, עיר האבות.

הוא אומן, שמסוגל לשבת על סלע במשל שבע-עשרה שעות רצופות; היא פעלתנית, שמסוגלת לשפץ בית בסוף שבוע אחד. וביחד הם הקימו משפחה מיוחדת ויפה, שברוך ה’, לא יכולה להכנס לתמונה אחת.

ראיון זוגי עם נחשונים בני דורנו.

//מלכהלי     צילום: מאיר אלפסי

נוסעים לחברון. הדרך ארוכה ומתפתלת. לאט, לאט הנוף העירוני מתחלף להררי יותר, מסודר פחות וגם… ובכן, ערבי יותר. הנוכחות הצה”לית בולטת כאן, אבל התושבים רגועים. בית משפחת נחשון הוא בית צבעוני ומיוחד. על התקרה תלויים ברזלים, ועליהם מוביילים, שברוך הביא ממקומות שונים בעולם.

אנחנו יושבות ביחד, שרה נחשון ואני, ואני מתבוננת מסביב ושואלת – למה חברון?

“אני מרגישה קשר נפשי עמוק מאוד לאבות ולאמהות שלנו,” אומרת שרה, “בכל יום בשעת התפילה, כשאני אומרת את המילים: ‘אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב’, אני פשוט מרגישה אותם קרובים”.

אבל לחיות במקום כזה אלו חיים שדורשים מסירות נפש. אני מחדדת את השאלה.

“אני מבין שהשאלה מיועדת לקוראות הנכבדות,” אומר ברוך, “אני לא ידעתי שיש לנו מסירות נפש. כתוב ‘וילך מנוח אחר אישתו’. אני מכיר את הסיפורים האלו בעל פה. על פי ההיגיון היהודי אמרתי: צודקת, ונתתי לה גב. כבר בתורה זה כתוב: ‘כל אשר תאמר לך שרה – שמע בקולה'”.

כדי להבין מיהם הזוג נחשון, אנחנו מפליגות אחורה שנים לאחור. אל שנות ילדותה של שרה.

“גדלתי בכפר חסידים, ליד חיפה,” מספרת שרה, “ההורים שלי עלו לארץ בגיל צעיר מאוד, וביחד הצליחו להעלות את הוריהם”.

בגדים ספוגים בדמעות

הוריהם – הסבא והסבתא של שרה – היו נשואים; אך ההורים של שרה אינם אחים. “אח ואחות חורגים,” מסבירה שרה, ומרחיבה בסיפור שעומד מאחורי נישואיהם של סבה וסבתה. “סבתי הייתה אישה צדקת ומיוחדת. היא התחתנה עם בעל תלמיד חכם בפולניה, שעסק לפרנסתו בתיקון שעונים; הייתה לו חנות שעונים, והוא היה יושב ולומד בה. יום אחד, בעודו הולך ברחוב, התנפלו עליו גויים בצעקות גנאי. הם ניסו לתפוס לו את הזקן, והוא התנגד בכל כוחו. הסוף היה שבאמצעות מוט ברזל הוריד לו הגוי חצי יד, ובייסורים נוראיים הוא שכב במשך שבועיים עד שנפטר. סבתי הייתה אישה צעירה בת עשרים ואחת בסך הכל, והיא נותרה אלמנה עם תינוקת בת שנתיים – שהיא אמא שלי.

“ביום השנה לפטירת בעלה, הוא בא אליה בחלום, ואמר לה שהוא לא יכול לעלות לבית דין של מעלה משום שבגדיו ספוגים מהדמעות שהיא בוכה עליו. הוא ביקש ממנה שתפסיק לבכות, תבנה את עצמה מחדש, ותעזוב אותו לנפשו.

“היה לה קשה מאוד. אבל יום אחד היא החליטה שזהו זה. את השידוך הראשון שיוצע לה היא תיקח. וכך היה. השידוך הראשון שהוצע היה אלמן עם שבעה ילדים, שאשתו נפטרה בשעת הלידה. היו לה את כל הסיבות לומר ‘לא’, אבל היא אמרה: ‘זה משמיים, שאגדל את היתומים הללו’.

“כדי שתביני כמה לא פשוט זה היה: היא הגיעה מוורשא, העיר הגדולה בפולניה, והאלמן חי בכפר קטן; היא באה מבית עשיר מאוד, והאלמן היה אדם לא עשיר, בלשון המעטה; אבל למרות זאת, היא עזבה את וורשא, עברה לכפר, והם נישאו.

“אחד מאותם שבעה ילדים – שהוא הבן שלו – התחתן עם הבת שלה, ואלו הם ההורים שלי”.

ההורים של שרה עלו לארץ ביחד, והתחתנו בתל אביב הקטנה. “כששמעו שהמצב בפולניה הולך ומחריף: מלחמת העולם השניה – הם הצליחו להעלות את הוריהם על אחת הרכבות האחרונות, וכך זכו להציל אותם”.

מכפר חסידים לחתונה עם חסיד

את כפר חסידים זוכרת שרה כמקום מיוחד. “הכפר נוסד בשליחותו של המגיד מקוזניץ’. סבי היה קשור אל המגיד מקוזניץ’, והוא אמר לו שיסע לשם. סבי זכה בגורל בקיוסק של כפר חסידים, והוא וסבתי ישבו שם ומכרו סודה, גזוז וגרעינים. 

“סבתי הייתה מבשלת לבחורי הישיבה בכפר חסידים במשך שעות… גדלתי בבית שהיו בו הרבה חסד ונתינה. הבית היה פתוח, ולמדתי מהוריי לתת לעם ישראל, ולא לדאוג רק לעצמי”.

שרה מיישמת את שלמדה מהוריה עד היום. היא מתנדבת פעם בשבוע במועדון קשישות, פעילה בארגון רווחה למשפחות מצוקה ומסייעת ברפואה משלימה למי שזקוק. “לא בשביל כסף,” היא אומרת, “יש קופת צדקה, ומי שרוצה – שם בה. אני מטפלת באנשים כדי לעזור להם”.

שרה למדה בבית יעקב, אחר כך בסמינר מזרחי בחיפה לגננות, ואז הכירה בשידוך את ברוך, בעלה.

“אני בכלל רציתי תלמיד חכם גדול,” מחייכת שרה, “ממש לא חיפשתי אומן… אני זוכרת שכשהוא הגיע לבית הוריי, אבא שלי, ע”ה, שאל אותו במה הוא מתעסק? ברוך ענה שהוא רועה צאן. אבא שלי שאל – כרועה צאן תוכל לפרנס אישה וילדים? וברוך השיב: אני לא יודע שום דבר אחר, חוץ מרעיית צאן…”.

באותה תקופה ברוך אכן ראה את עתידו כרועה צאן. “הוא רצה ללכת לקיבוץ לביא, ולהמשיך לרעות צאן,” אומרת שרה בחיוך רחב, “אבל אני לא רציתי קיבוץ”.

אומנות בגן הילדים

ברוך נולד למשפחה דתית. “קראו לזה פעם ‘מזרחי'” הוא אומר.

את תחילתה של האומנות משייך ברוך אל ה…גננת שלו. “יום אחד הזמינו אותי לשאת דברים בכנס של אינטלגנטים,” הוא מספר בלשון ציורית, “עמדתי בפני הנכבדים, ואמרתי להם שהיום אני בשנת אבל. האינטליגנטים הסתכלו עליי בתחילה כעל מג’נונה. לא הבינו מה אני רוצה. אבל הם אינטליגנטים, אז הם ישבו בשקט. הסברתי להם שהשבוע נפטרה הגננת שלי. הייתי כנראה היפראקטיבי בגן, והיא מצאה שהדרך לשכנע אותי לשבת בריכוז היא הנייר והצבעים. עד היום יש לי את הצבעים שהיא נתנה לי. הייתי ילד, אבל היא כיבדה אותי. היא העמידה אותי על הרגליים. כמעט עד יומה האחרון היינו בקשר של אהבת אמת עמוקה”.

סגנון האומנות של ברוך נחשון הוא חופשי. “אני עושה מה שנראה לי נכון: מערבב סגנון בתוך סגנון, בלי להתייעץ עם האקדמיה או עם מי שיושב בתל אביב מה הוא חושב. אני אדם חופשי”.

עם מי הוא כן מתייעץ? עם שרה, כמובן.

“הוא שואל את חוות דעתי כל הזמן,” אומרת שרה, “והוא שמח לקבל ביקורת. הוא אומר שהביקורת מעמידה אותו על המקום”. יחד עם זאת, כשיש ציורים שהם לא לטעמה של שרה, הוא לא גונז אותם. “אני לא אומרת לו ‘לא’, אני רק אומרת את דעתי. ציור זה ביטוי לפנימיות הנפש. באמצעותו הוא מביע את מה שנמצא בתוכו, ואני יודעת שזה התיקון שלו – הוא צריך לעסוק באומנות על טהרת הקודש”.

בזמן שהוא עסוק באומנות, היא עסוקה בלאפשר לו את זה. “זה מצריך ממני הרבה כוחות,” היא אומרת בכנות, “לא להטריד אותו בשום דבר גשמי. הוא לא יודע מה זה מכולת, משום שהוא מעולם לא הלך לקנות אפילו לחם וחלב. הוא לא יודע מה זה בנק. הוא חי בעולם שלו, ואני מאפשרת לו את זה. כל תמונה היא יצירה. היא כמו לידה: עד שהיא יוצאת, יש צורך בהרבה אורך רוח וסבלנות. זה לא אדם רגיל עם שעות קבועות ומסודרות. היו פעמים שהוא נסע לתערוכות למשך שלושה או ארבעה חודשים, ואני נשארתי לבד עם עשרה ילדים בבית. גם לילדים זה היה לא פשוט”.

בנוסף להתמודדות עם אבא אומן, התמודדו הילדים לבית משפחת נחשון עם דברים נוספים. “לא היה כאן בית ספר,” נזכרת שרה, “הבנות שלי מכיתה ג’ נסעו יום-יום לירושלים. בחורף הן היו יוצאות בשעת החשיכה. אבל ברוך ה’, הילדים שלנו גדלו לתפארת. אני בטוחה שזה רק בזכות הברכות הרבות שקיבלתי מהרבי. הוא בירך אותי שיהיה לי נחת לדורי דורי דורות”.

ראשונים בחברון

המגורים בחברון גררו מאבקים לא פשוטים מול ראשי הממשל. “כשהגענו לראשונה לחברון, היה זה בחול המועד פסח,” מספרת שרה, “הגענו למלון פארק בחברון כחלק מקבוצה שרצתה להתיישב כאן, והגיע גם קצין מטעם הממשלה. הוא אמר לנו: ‘אתם כמו עצם בגרון לממשלה. לא להקיא ולא לבלוע. אף ממשלה לא תגיד לכם להישאר פה, ואף ממשלה לא תגיד לכם ללכת’. אז עוד לא אמרו ללכת,” מוסיפה שרה באירוניה, “בתחילה התגוררנו בבנין הממשל הצבאי שנשאר מתקופת הבריטים. כל משפחה קיבלה חדר, ושם גרנו”. 

המגורים בבניין היו עדיפים על השהייה במלון, בעיניה של שרה. הבעיה הייתה עם השירותים. “שירותים של ערבים. בור במרפסת,” מתמצתת שרה, “ועם הריון ובקור זה לא היה פשוט”.

בממשל הצבאי זכתה משפחת נחשון לשני דברים ראשונים. נולד להם בן. “אחרי ארבעים שנים, נולד בן יהודי בחברון. הרב לוינגר אמר לי שזה בן של כל עם ישראל, והזמין את כל עם ישראל אל הברית”. לברית הגיעו אוטובוסים רבים מכל גווני הקשת. החל מבני קיבוצים וכלה בבני מאה שערים. “אנשים ירדו, ואני שאלתי ‘מי אתם?’, והם ענו: ‘עם ישראל’…”.

ברוך ושרה קראו לבנם: ‘שניאור חברון’. אור חדש בחברון. לרגל הברית הגיע למשפחת נחשון מברק בהול משר הביטחון שאין לערוך ברית במערת המכפלה, מחשש שהדבר יעורר את רגשות המוסלמים. “ידעת עד כמה אנחנו מתחשבים ברגשות המוסלמים?” שואלת שרה בציניות, “אז בזכות ההתחשבות הזו, לא זכיתי למול את הבן הראשון שנולד בחברון במערת המכפלה”.

הזוג נחשון לא וויתרו על החלום. כשנולד הבן הבא שלהם, הם החליטו למול אותו במערת המכפלה, ויהי מה. “כדי שהפספוס לא יחזור על עצמו, פשוט לא שיתפתי אף אחד,” מספרת שרה, “לכל מי שרציתי שיהיה בברית, אמרתי לרדת לתפילת מנחה במערה. כל שאר האנשים, ואני בתוכם, חיכינו בבית הממשל. פתאום הגיע המוהל מרוגש, ואמר לי: ‘שרה, כל כך התרגשתי להגיד בבריתו של אברהם אבינו ליד קברו של אברהם אבינו, שעשיתי הכל בעל פה. תביאי לי את הילד’. הרבנית לוינגר, שהייתה איתי אמרה: ‘לא יכול להיות! כולנו מחכים פה!’. עד שלא פתחה את החיתול, וראתה כי התינוק מהול, היא לא האמינה שהברית אכן נעשתה… למחרת כל העיתונים בארץ דיברו על כך שבמבצע סודי ומיוחד נערכה ברית ראשונה במערה, והמבצע הוכתר בהצלחה. מיותר לציין שלמרות הברית, לא קרה שום דבר לאף ערבי…”.

הישוב היהודי התרחב בחברון. משבע המשפחות הראשונות, שמשפחת נחשון הייתה בתוכן, הפכו לשלושים וחמש, ואז לשבעים. אבל עדיין לא גרו בחברון ממש, אלא בבית הממשל הצבאי. “הערבים רצחו, וקיבלו את כל הרכוש, והממשלה לא אפשרה ליהודים לגור בחברון,” קובלת שרה.

נולד בחברון, ויקבר בחברון

“כשהבן התשיעי שלי נולד,” מספרת שרה, “שוב רצינו לערוך ברית במערה. הילד נולד בכ”ח אדר, והברית הייתה אמורה להתקיים שבוע לפני פסח. המוהל אמר לי: ‘שרה, את מגזימה. אני רוצה להיות בליל הסדר בבית, לא בכלא’. אמרתי לו שאם מישהו יצטרך לשבת בכלא, זה רק אני ובעלי. המוהל פחד מאוד, אבל הגיע. עם כלי הברית בכיסים”.

בין המוזמנים לברית הייתה גם אורחת מחו”ל, שהכירה את קצין הדת שעמד בכניסה למערה. “פתאום היא מגיעה אליי מבוהלת, ואומרת לי, שהקצין שאל אותה מה היא עושה פה, והיא סיפרה לו שהיא באה לברית, והוא התחיל לרוץ באותו רגע. הבנתי מיד שהוא, כקצין דת, הלך למסור שמתקיימת במערה ברית מילה. הוריתי למוהל להתחיל. כשהגענו לגביע, נכנס הקצין, וצעק: ‘נחשון, אתה עצור!’. 

“ר’ משה סגל, ע”ה, שהיה יהודי מיוחד במינו, אמר לקצין: ‘הבריטים היו יותר ג’נטלמנים ממך. כשהם באו לעצור אותי בראש השנה לפני ’48, הם נתנו לי לסיים את כל התקיעות, ורק אז לקחו אותי לכלא; אתה רוצה לעצור את נחשון? בבקשה, אבל תהיה ג’נטלמן לפחות כמו הגוי, ולפחות תיתן לסיים את הברכות’. אבל הקצין לא הסכים. קבוצת אנשים רחוקים מדת שהיו שם צעקו על הקצין: ‘מה זה, רוסיה פה? על קצת יין לברית אתה עוצר אותו?’. אבל שוב, לא עזר כלום, ובעלי נלקח לתחנת המשטרה. את השם נתנו בסעודה, כשבעלי אינו איתנו. קראנו לו: ‘אברהם ידידיה’, משום שאברהם היה ידיד ה’ ופרסם אלוקות בעולם.

“בשעה אחת-עשרה בלילה, פתאום הופיע בעלי. אמרתי לו: ‘כבר שחררו אותך? הקצין אמר שתשב הרבה שנים בכלא…’. ובעלי אמר שהשוטר בתחנה אמר לו שבקבוק היין נעלם, ולכן שילך הביתה… למחרת בבוקר הגיע בשמונה בבוקר שוטר, וישב וכתב בדמעות שהוא פותח לנו תיק במשטרה על כך שעשינו ברית במערת המכפלה…”.

“עד היום יש לי תיק עם טביעת אצבעות, על כך שמלתי-מלנו בן במערת המכפלה, נגד החוק”, מעיר ברוך.

“אברהם ידידיה היה ילד מיוחד,” ממשיכה שרה לספר, “כשהיה בן חצי שנה, הגעתי איתו לאחות בטיפת חלב, והיא אמרה לי: ‘הוא נראה בן שמונה חודשים, לא בן שישה חודשים’… ואז… באחת בלילה הוא אכל, ובשש בבוקר כבר לא היה. מיתת עריסה, אמרו לי הרופאים”.

יום לפני נסע ברוך לירושלים לסידורים. “לא היו טלפונים, כמו שיש היום,” מספרת שרה, “ניסיתי לתפוס את בעלי בכל דרך אפשרית. אבל לא הצלחתי. ואז החלטתי שהיות והילד הזה נולד פה, הוא יקבר בבית העלמין העתיק של חברון, היכן שקבורים קדושי עליון: השדי חמד, הראשית חכמה, משפחת הרב הלפרין, הרבנית מנוחה רחל וצדיקים רבים נוספים.

“הרבנית לוינגר חשבה שיצאתי מדעתי בגלל האסון, אבל אני אמרתי שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה, והילד הזה יקבר בחברון. הגיע הרב לוינגר, ואמר שהוא דיבר עם בגין, ובגין אמר שמבחינה פוליטית לא יתנו לי לעשות את זה. השבתי לו: אני לא ביקשתי שתשאל. זה הרצון שלי, ואני לא אוותר על זה”.

בשעה חמש אחר הצהריים, כשראתה שרה שהיא אינה מצליחה לתפוס את בעלה בשום מקום, היא החליטה לנסוע בחזרה לחברון. “בדרך עוצר אותנו מחסום חיילים, והם אומרים לי: ‘גברת נחשון, תצאי בבקשה מהרכב. אנחנו מאוד מצטערים על האסון שקרה לך, אבל בשום אופן לא תוכלי לקבור את הבן בחברון. או שתקברי אותו באזור התעשייה בקריית ארבע, או שתחזרי לירושלים’. שאלתי למה, והם אמרו שהם קיבלו הוראה לא לתת לי לעבור.

“במשך שעתיים חיכיתי בצומת, ולא נתנו לי לעבור. אמרו לי: ‘כשיגיע אלוף הפיקוד, הוא יסביר לך למה’. לאחר שעתיים הגיע אלוף הפיקוד. הוא אמר לי: ‘זה לטובתך. כדאי לך. אם תקברי בירושלים, תוכלי לעלות אליו משנה לשנה. בחברון…’. אמרתי לו: ‘מה? את חברון יחזירו? חברון שייכת לעם ישראל מדורי דורות! זוהי אחת הערים העתיקות ביותר בעולם: היא נבנתה עוד לפני מצריים!’. והוא: ‘גברת נחשון, לא יעזור לך’.

“הגיע עוד ג’יפ ועוד ג’יפ, ועוד כח צה”לי ועוד. הרבנית לוינגר אמרה לי: ‘עוד מעט כל צה”ל עלייך’. ואני אמרתי: ‘שישלחו. אני אקבור הלילה את הבן שלי בחברון’. אלוף הפיקוד אמר לי: ‘לא יעזור לך. לא ניתן לך’, והלך”.

השעה הייתה כבר תשע בלילה. שרה על הרגליים מהשעה שש בבוקר. “ראיתי שבאמת לא מתכוונים לתת לי לעבור, ואמרתי לחייל: ‘תודיע לשר הביטחון שאני מוציאה את התינוק, שנמצא פה ברכב, ומתחילה לצעוד ברגל’. הוא אמר לי: ‘גברת, זה שלושה קילומטרים עד בית העלמין’. השבתי לו: ‘אולי אני אגיע על ארבע, אבל אני אגיע’. לקחתי את התינוק והתחלתי לצעוד.

“הם לא ידעו מה לעשות. אחרי משהו כמו מאתיים מטרים, שבאמת היה לי קשה, אבל לא וויתרתי, פתאום רצו אחריי חיילים, ואמרו לי: ‘בואי, אנחנו ניתן לך. שר הביטחון מאשר למשוגעת של חברון לקבור את הבן שלה שם'”.

שרה שמחה בתואר שקיבלה: ‘המשוגעת של חברון’. “כן, אני משוגעת לדבר – לאבות ולאמהות הקדושים”. יחד עם החיילים היא עלתה על הג’יפ, וכל הכח הצבאי ליווה אותה אל בית העלמין. שם, עם גנרטור קטן ועם כל אנשי קריית ארבע, שהמתינו לה למעלה משעתיים בחושך, נקבר בנה. “אחרי היום הארוך והקשה שהיה לי, רציתי לומר לכולם שני דברים. ראשית, הגמרא מספרת על ילד עייף, שאביו לקח אותו על כתפיו. והילד שואל: ‘אבא, מתי נגיע כבר אל העיר הגדולה?’, והאב עונה: ‘בשעה שתראה את בית החיים, תדע שאנחנו קרובים לעיר’. אמרתי שאם זכינו לפתוח את בית העלמין העתיק של חברון, נזכה גם לישוב יהודי בחברון. כי ליד כל עיר יש בית עלמין. והדבר השני שהיה לי חשוב לומר היה, שההיסטוריה סוגרת מעגל. אברהם אבינו קנה חלקת אדמה לשרה אשתו בחברון. ואני, שמי שרה, קונה היום חלקת אדמה לאברהם בני באותו מקום בהפרש של למעלה משלושת אלפים שנים. זו הייתה התחושה שלי באותו היום”.

שרה לא תיארה לעצמה ששנתיים אחר כך היא כבר תגור בעצמה בחברון. ומאז הם שם. בבית שפתוח לכולם. “אנשים שואלים: ‘למה באים אלייך אורחים?’, ואני אומרת שאני באמת לא יודעת: הדירה קטנה, ואין לי קרמיקה ברצפה. אבל יש לי שמחה ואהבה בלב, ואת זה אני נותנת לכל מי שבא”.

מה סוד הזוגיות שלכם? אני שואלת, ובתגובה ברוך ושרה צוחקים. “הוא נותן לי חירות, ואני נותנת לו חירות”, אומרת שרה, וברוך מרחיב: “כשאני עובד, אני צריך שקט. ומרת זוגתי היקרה מבינה את זה, ולא מזעזעת אותי תוך כדי עבודה. ולעומת זאת, היא – יש לה במטבח פינה קטנה. כשאני רואה אותה שם בפינה, אני זז בהדרת קודש.

“כל אחד מאיתנו בדרך כלל נותן מקום לשני”. וזה, אם תרצינה, סוד הזוגיות.