בוחן כליות ולב

“שתי כליות נתנו לאדם. האחת כדי לחיות והשני כדי לתרום”. זהו הקו המנחה של התורמים האלטרואיסטים מבית ‘מתנת חיים’, המעניקים חיים במתנה לאדם שהיה זר להם לחלוטין, והופך להיות אח, בשר מבשריהם כפשוטו* ‘מתנת חיים’ היא עמותה בראשות הרב ישעיהו הבר, הפועלת לגיוס תורמי כליה ולזירוז הליכי ההשתלה, בשיתוף עם המרכזים הרפואיים. יצאנו לבדוק: מה מכניס אדם בריא לחדר ניתוח לשם הוצאת איבר מגופו, עבור אדם שאינו מכיר? כיצד נראים חיים בצל הדיאליזה? מהם הסיכונים ומהם הסיכויים של תרומת כליה ומה אומרת על כך ההלכה?

*נציגת עמותת ‘מתנת חיים’ על מאחורי הקלעים בליווי תורמים ומושתלים, רותי פרינץ, שתרמה כליה לילד בן 12, חגית מחפוץ, אשת מושתל ואחרים בסיפורים מרגשים לחיים

נחמי ברנשטיין- פורסם במגזין אשת סיון תשע”ז

בוקר. קמה במהירות הבזק, מארגנת את הילדים, רצה לעבודה, חוזרת לאסוף אותם מהגנים, מעמידה סיר על האש והשמש כבר נוטה מערבה, מקלחות ו’מהר למיטות’. צונחת על הספה מסדירה נשימה, ומשמרת שלישית – בית, עבודה והלוואי שאצליח לשבת על כוס קפה עם הבעל… וחוזר חלילה. בוקר.   

יש אנשים שמרוץ החיים שלהם עצר מלכת. שתי כליות קטנות סרבו לתפקד לפתע בן יום, ומאז ציר הזמן שלהם מסתובב סביב מכונה לא סימפטית ושמה דיאליזה. שלוש פעמים בשבוע, ארבע שעות בכל יום. הדיאליזה פוגעת בתוחלת החיים ובאיכות החיים, ובסופו של תהליך החולים צריכים לעבור השתלת כליה כדי לשרוד.

כמה מרגש לגלות כי לצדם של אלו, מצויים בעולמנו אנשים גדולים מהחיים, שכאב וסבל של יהודי אחר, נוגע לליבם, עד כדי כך שהם מוכנים להכניס את עצמם לחדר ניתוח ולהעניק איבר יקר מגופם, לאדם שלא הכירו מעולם. ולא רק זו, אלא שבשעה שגאלו אדם מייסוריו והעניקו לו חיים במתנה, הם חשים כי ניתנו גם להם חיים חדשים.

ההחלטה

הכירו את רותי פרינץ מרמת בית שמש, בת 38, אמא לששה ילדים, מחנכת כיתה ג’-ד’ בנות.

“התקשרת בתאריך מיוחד,” היא אומרת לי בפתח השיחה, “בשבת הקרובה ימלאו שנתיים לתרומה”. רותי העניקה כליה במתנה לשמואל, ילד בן 12 שסבל מאי ספיקת כליות. שמואל נולד בשבוע מוקדם של הריון, לאוויר העולם הוא בקע מלווה במום בכליות. הוא נדרש לטיפולים ולניתוחים, עד שהגיע למצב של אי ספיקת כליות כששתי אפשרויות לפניו: דיאליזה או תרומת כליה.

רותי הגיעה בדיוק ברגע הנכון.

“איך קם אדם בבוקר ומגיע להחלטה כה נועזת?” אני שואלת את השאלה המתבקשת.

רותי מחייכת, כמו חיכתה לשאלה, ואז היא מציירת בפני ציור פסטורלי, חלום של כל אמא: “הייתי בשנת שבתון. החלטתי שהפעם, בשונה משנת השבתון הקודמת, אינני יוצאת ללמוד. בחרתי בחופש אימהי – ארגון בית, מטבח. ואכן, ניקיתי, סידרתי ובישלתי כאוות נפשי, אחרי החגים הגיע ו… הרגשתי שזה לא מספיק. אני רוצה יותר.

“בוקר אחד, עלעלתי בעיתון לנשים וצדה את עיני כתבה בשם ‘מוסר כליות’ אודות תרומת כליה על ידי ארגון ‘מתנת חיים’. עצרתי והתחלתי מהתחלה. עיינתי בעומק וליבי התמלא תחושת רוממות רוח אל מול המעשה הנאצל. זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לעובדה כי ניתן לתרום איבר בעודנו בחיים. עד אז הכרתי רק את הפולמוס ההלכתי אודות חתימה על כרטיס אדי (תרומת איברים אחר המוות).

בכתבה, הובא סיפורה של תורמת, אשה דתית, שהייתה נראית חברהמנית ונורמלית לחלוטין. חשבתי לעצמי: “יש באפשרותי, במאמץ לא גדול, לעזור לאדם שחייו בסכנה וחווה סבל רב. אז למה לא?”

חיים בצל דיאליזה

כשאני רוצה להבין על מה רותי מדברת, איזה סבל כרוך באי ספיקת כליות ומהי משמעות החולי, אני פונה לחברת ילדות, חגית מחפוץ. חייה של חגית התהפכו בסערה, כשכליותיו של בעלה קרסו והכניסו אותה ואת ילדיה הצעירים לספינה מיטלטלת.

חגית, איך נראים חיים בצל דיאליזה, וכיצד הכל התחיל?

“בעלי היה אדם בריא לחלוטין, חשמלאי, עובד, חרוץ. לפתע החל לסבול מכאבי ראש נוראיים עד כדי כך שהיה קשה לו לקום מהמיטה. הוא היה לוקח אופטלגין עושה מקלחות חמות ומתגבר איכשהו על הכאב. אחרי חודשיים כאלו, הוא פנה לרופא. בדיקות דם גילו שהכליות אינן מתפקדות. הייתה תמיהה גדולה, משום שלא היו אצלו קודם התסמינים המקובלים.

פסק הדין של הרופאים היה: דיאליזה. ביצעו לו ניתוח קטן והחדירו צינור לחזה, דרכו מתבצעת הדיאליזה. אז החל מסע ארוך ומפרך בן שנה, שעבורנו היה נצח. בעלי, שהיה ראש הבית, פתאום אינו מסוגל היה לתפקד, וממני נדרש להיות בתפקיד של אבא ואמא”.

“איך חוו הילדים את התקופה הזו?”

 לחגית בנים גדולים בגילאי בית-ספר יסודי ותינוקת, שהייתה אז בת חצי שנה.

“השתדלנו לשמור על שיגרה ולא לשקוע ברחמים עצמיים. ברגעים הכי קשים, הדלקתי מוזיקה לילדים, רקדנו ושרנו, עם אמונה גדולה בלב, כוחות חדשים עלו בנו. בינתיים בעלי החל בשגרת הדיאליזה, שלוש פעמים בשבוע ארבע שעות בכל פעם, אם נכליל המתנה לתור עד שהמכונה מתפנה, הרי שמדובר בחמש שש שעות בכל פעם. משעה 5 בערב עד 10 בלילה. הדיאליזה מסננת את הדם ומוציאה את הנוזלים, משום שהגוף אינו מפריש את הנוזלים ממחזור הדם, ובכך מבצעת באופן חיצוני את מה שהיו אמורים לעשות הכליות. בתחילה, הוציאו לו יותר מידי נוזלים והוא סבל מהתכווצויות שרירים נוראיות ומכאבי ראש איומים, הוא היה חוזר מהדיאליזה חלש וכאוב. בהמשך, מצאו את המינון המדויק והוא החל להרגיש טוב יותר.

במקביל נרשמנו להמתנה להשתלת כליה בעמותת ‘מתנת חיים’. חווינו עליות ומורדות לאורך כל הדרך. תחילה, אחיו של בעלי רצה לתרום לו כליה, כבר נקבע תאריך לניתוח, ובסוף התעוררו בעיות שלא אפשרו את הניתוח. תורם נוסף דרך העמותה אשר חפץ לתרום, אך לא עבר את הוועדות המחמירות, אף כי היה משוכנע שיצליח. נדרשים לעבור בדיקות רפואיות רבות וכמו כן וועדות פסיכולוגיות, בהן שואלים את התורם שאלות מחמירות מאוד, מפחידים אותו, מה האינטרס שלך, מה יוצא לך מזה?

אנשים מתחילים תהליך אבל לא כולם מצליחים לעבור את כל המשוכות שבדרך. בשביל להצליח לתרום כליה, לא מספיק לרצות. צריך אומץ ונחישות אדירים.

בכל פעם היינו במתח ובתקווה גדולה, וכשזו התנפצה התחושה הייתה קשה. בתוך היגון הזה, פנה אלינו בן קהילה שלא הכרנו כמעט, ר’ בצלאל יקונט, ואמר לבעלי: “אני רוצה לתרום לך כליה”. בעלי לא התייחס לזה ברצינות, ‘הוא בטח סתם זורק, אני לא מכיר אותו, אין לנו שום קשר’. בעלי גם חשש להכניס אדם בריא לניתוח ולסיכון, אבל בצלאל לא הרפה. בסופו של דבר, בצלאל פנה לארגון מתנת חיים והם אלה שתיווכו בינינו שוב.

איך התחושה אחרי? האם נוצר ביניכם קשר?

התחושה היא מדהימה. הוא העניק לנו חיים במתנה, כל תודה שנגיד היא מזערית לעומת החסד העצום והבלתי נתפס. מאדם חולה, בעלי חזר להיות אדם בריא ומתפקד. מאז, נוצר בין המשפחות קשר מיוחד מאוד. בעלי משוחח איתו מידי יום, התארחנו אצלם בשבת והם התארחו אצלנו, נוצר קשר פנימי שאי אפשר לתארו במילים.

לפני פסח, ‘מתנת חיים’ יזמו שבת לכל התורמים והתורמות עם בני זוגם. בשבת, כל אחד סיפר מה גרם לו לתרום. אמרתי לעצמי: הלוואי שיכולתי להיות בשבת הזו, לראות בעיניי את כל האנשים המדהימים האלה, שהעניקו חיים לאנשים אחרים במתנה”.

‘מה אתך, האם היום לא מופרך לך לתרום כליה?’ – אני מתלבטת אם לשאול, אך חגית מקדימה אותי: “רציתי לתרום כליה, אבל נשים שעדיין יולדות, לא מאפשרים להן. אני בטוחה שהתחושה של התורמים מדהימה, לקום כל בוקר בידיעה שנתנו לאדם חיים במתנה. נראה לי שווה ביותר…”

‘מתנת חיים’

אני פונה להכיר את העמותה המדוברת ‘מתנת חיים’ ומבקשת להכיר אותה מקרוב יותר.

עמותת מתנת חיים, נוסדה בשנת תשס”ט (2009), על ידי הרב ישעיהו הבר, בעצמו מושתל כליה, לאחר תקופה ארוכה של טיפולי דיאליזה. בעת חוליו, נחשף לפנחס, נער חולה דיאליזה, והחליט לסייע לו. באי אמצעים התייגע להשיג לו תרומת כליה, אך משזו נמצאה, כוחותיו של פנחס כבר לא עמדו לו והוא השיב את נשמתו ליוצרה. “באותו רגע נוסד בליבי הארגון”, אמר הרב הבר, שמאז פועל ללא לאות למען השתלות כליה, מעלה את מודעות הציבור ומלווה את התורמים והמושתלים בכל התהליך יחד עם הצוות הרפואי.

עד להיווסדות העמותה, נתרמו כ80-70 כליות בשנה, כשכולם מקרובי משפחה או מחברים. בלתי מצוי כמעט היה תופעה של תרומה אלטרואיסטית (התנדבותית) לאדם זר. ואולם, מני אז ועד היום, השתנתה המפה, והעמותה ליוותה כבר 422 השתלות כליה.  

השתגעת?!

נחזור לרותי פרינץ, התורמת ה-198 של עמותת מתנת חיים.

רותי, בכנות, כיצד הגיב בעלך, מה אמרו החברות?

“בעלי הראשון ששמע על הרעיון כמובן. סיימתי לקרוא את הכתבה על תרומת הכליה וחיכיתי לערב, שבעלי יחזור מהישיבה. ביקשתי ממנו שישב כי יש לי לומר לו דבר מה, הוא כבר התחיל להילחץ.

“החלטתי לתרום כליה”. זרקתי לחלל האוויר. הוא החליף צבעים ולא יכול היה לדבר. אחרי רגעים אחדים, נשם עמוק ואמר: “אוקי. אני לא הייתי מעז, אבל אני מעריץ אותך”, בעלי ליווה אותי לאורך כל הדרך.

לעומת תגובתו המעודדת, המשפחה הסתייגה וניסתה להפעיל עלי לחץ לרדת מהעץ. בשבת שלאחר ההחלטה, ביקרנו אצל הוריי. לקחתי איתי את העיתון והראיתי לאמא שלי. “תקראי, יש כאן כתבה מרגשת”, הצעתי לה. היא קראה והביעה את התפעלותה. “נו?” אמרתי, והיא לא הבינה מה אני רוצה.

בסעודת השבת, סביב השולחן, זרקתי את הרעיון. “אבא, יש לי מחשבה לתרום כליה”. הוא הרצין ואמר בטון חד משמעי: “בשום פנים ואופן לא”. אוקי. הזכרתי לו שאני נשואה כבר ובסופו של דבר אנחנו נחליט, הוא נלחץ מאוד. “אף לא אחד עושה את זה, לא עושים את זה וזהו”. לאמא שלי היה קצת יותר קל.

פנינו לספר להורי בעלי. חמי וחמותי היו בהלם: “את אמא לילדים, מילא לתרום לבן משפחה, למישהו שאת מכירה. למה לסכן את עצמך עבור אדם זר?”

למשפחה יש קושי גדול וזה טבעי. סביבה רחוקה יכולה לעודד, להתפעל, להתרגש, אבל בני משפחה מבינים שמדובר בכל זאת בניתוח, בהרדמה.

לחמי ולחמותי הייתה תקופת הכחשה, הם העדיפו במשך תקופה ארוכה לא לדבר על זה.  לא היה לנו קל. תהליך הבדיקות הוא עניין ממושך וכרוך בבדיקות רבות. בשלבים מתקדמים, כתבתי לחמותי הודעה: “משהו משמעותי קורה בבית שלנו ואני חושבת שהילדים צריכים סבא וסבתא. הם זקוקים לכם”. באותו רגע הם התנערו והבינו שלא מתאים להתרחק עכשיו. הם התגברו על הרגשות הקשים ובאו לעזור.

איך הגיבו הילדים?

ילדים זה עם טהור ומדהים. מהסביבה מקבלים תגובות בעד ונגד, אך הילדים רואים זאת רק באור חיובי. אנו מחנכים אותם רבות לחסד ולנתינה, ופתאום הם רואים את החסד מול העיניים. כששיתפנו את הילדים הגדולים בתהליך, הם עודדו מיד, ואת הבנות הקטנות, בנות השבע והשמונה, שיתפתי ברמה שלהן. לפני הניתוח, נפגשנו שתי המשפחות, הסברתי לבנות ששמואל חולה בכליות, ואם אתן לו כליה אחת, הוא יוכל להיות בריא, ולי לא יחסר. “אמא,” שאלה בתי בתמימות, “אז אם את מסודרת מאוד, עכשיו גם הוא יהיה מסודר?” המצחיק הוא, שחודש אחרי הניתוח, התקשרה אמא של שמואל ואמרה: “מה עשית לילד שלי? פתאום הוא נהיה מסודר, פתאום מפריע לו בלאגן בעיניים…”  

נחישות ואמונה / התהליך

מה קורה בדרך, מרגע ההחלטה ועד ש’זה’ קורה?

מרגע ההחלטה ועד למעשה בפועל, ארוכה הדרך. ניתן אולי לדמות אותה לגר שרוצה להתגייר, רצונו לעשות זאת כאן ועכשיו, להיכנס תחת כנפי השכינה, אך עליו להתאזר בסבלנות. מניעות ועיכובים רבים בדרך, כמעט מייאשים, מלווים באי וודאות, אך אש הרצון עודנה יוקדת. והיא עולה על כולם.

“התהליך ארך ארבעה חודשים”, משתפת רותי, “מדובר יחסית בפרק זמן לא ארוך. חשוב היה לי לסיים מהר, כי בתום השנה היה עלי לחזור לעבודה. הניתוח נקבע לחודש שבט. התאימו לי את שמואל והתרגשתי מאוד.

ואז הגיע משבר. עשרה ימים לפני תאריך הניתוח, מתאמת ההשתלות של בית החולים בשניידר יצרה קשר ואמרה שבעקבות עיכובים, הניתוח נדחה לעוד חודשיים וחצי. כמעט התעלפתי… הכנתי את עצמי נפשית, כל התקופה מלווה במתח ובסימני שאלה גדולים: יאשרו או לא יאשרו? הבדיקות תקינות או לא? והדחיה הייתה קשה מאוד. לקח לי כמה ימים להתאושש, אך התחזקתי ואמרתי לעצמי, “אל תחשבי על זה, יהיה  בסדר בעז”ה”.

“מעניין“, אני משתפת את רותי בהרהוריי, “בסיפורים שאני קוראת על התורמים, כשמבקשים מהם לתאר רגעי קושי, הם משתפים שהיו אלו רגעים של ‘כמעט פסילה’. בינינו, תורם שנפסל אמור לשמוח, לא?! גם עשה את ההשתדלות, וגם נחסך ממנו סבל…”

“ממש לא”, היא משיבה בקול נחרץ, “נכנסים לזה חזק כל כך, משקיעים זמן, טרחה ונסיעות, אבל מעבר לכל, את יודעת שמישהו מחכה לתרומה שלך, מישהו בונה עליך ואת לא רוצה לאכזב אותו. פסילה זו אכזבה קשה מאוד. יש רצון עז להציל חיים”.

“במהלך התהליך”, ממשיכה רותי ומשתפת, “ישנו שלב של שיחה מעמיקה עם פסיכולוגית, כדי לוודא שמניעי התרומה הם טהורים, ולא מונעים מלחץ סביבתי או מתגמול כספי וכדומה, שאז נחשב הדבר כ’סחר באיברים’. זוהי שיחה ארוכה ומייגעת על העבר ועל ההווה, הקשרים עם המשפחה ועם הסביבה. הפסיכולוגית שאלה אותי אודות תגובות מהסביבה, וסיפרתי לה שבני משפחה מנסים להניא אותי מהמעשה בכל דרך אפשרית וקשה לי עם חוסר התמיכה. “מצוין”, היא אמרה, “לו היו אומרים לך ‘וואו, איזה יופי’, היה כאן מעין שוחד, אך אם את חווה התנגדות גדולה ובכל זאת החלטת לתרום, את יכולה להיות בטוחה שאת שלמה עם ההחלטה, שכלית ורגשית, ולא מדובר בהתלהבות רגעית”.

כמובן ערכנו את כל הבירורים ההלכתיים והרפואיים. על פי הלכה מדובר במצווה גדולה לכל הדעות. לקראת תאריך הניתוח, הלכנו עם בני משפחתו של שמואל לכמה רבנים בבני ברק ובירושלים כדי לקבל את ברכתם. גדולי ישראל עודדו מאוד. הייתה לי אמונה גדולה. אמרתי לעצמי: אם חלילה נגזר עלי משהו, הוא היה צריך לקרות לי, ולא בגלל התרומה. לא יתכן שבעקבות מצוה כה גדולה, יאונה לי רע. אמרתי לקב”ה: “אני עושה השתדלות בשביל הבן שלך, בבקשה שמור עלי!!!”.

הגוף כואב, הלב מתרונן

ספרי על היום של הניתוח…

הגעתי לניתוח בשמחה ובתחושה עילאית. כשהתעוררתי, הלם בי הכאב בבת אחת, ונדרשו לי כמה ימים של התאוששות. ניתן לדמות זאת להתאוששות שאחרי ניתוח קיסרי, אלא שללידה מגיעים אחרי תשעה חודשי הריון, כשהגוף מוכן לזה, ואילו במקרה שלי רק אתמול סידרתי בית, הייתי בריאה לחלוטין והתפללתי על שמואל, ופתאום אני אדם תלותי… הימים הראשונים קשים. אט אט, הגוף מתחזק וכעבור חודש חזרתי לשגרת חיים מלאה.

ומה עם שמואל?

שמואל עבר ניתוח מורכב בן שלוש עשרה שעות, שברוך השם, הוכתר בהצלחה. ההחלמה שלו ארכה כחודש ונערכה אז מסיבת הודיה גדולה ומרגשת, נאמרו שם דברי תורה רבים. סבתו מצרפת הגיעה וכולם עטפו אותי כמו כלה ביום חופתה. שמואל חזר למסגרת, הוא בריא ושמח ככל ילדי גילו.

במהלך כתיבת הכתבה, ערכתי מחקר מקיף על הנושא ומתברר שהמושתל צריך לקחת תרופות לכל החיים, וכי השתל מחזיק לזמן מוגבל בגוף. שאלתי את רותי:

האם זה לא מנע ממך לבצע את התרומה?

“אכן, שמואל נדרש לקחת תרופות והמערכת החיסונית נחלשת בעקבות התרופות שלוקחים נגד דחיית השתל, אך שמואל אחראי מאוד. הוא מקפיד לקחת את התרופות בזמן ושומר על עצמו. מידי פעם הוא נדרש לביקורת, ומלבד זאת הוא בסדר גמור. ילד שמח, גדל ומתפתח, הייתה לו חגיגת בר מצווה מרגשת. ואמא שלו כל הזמן מתקשרת ומשתפת, שהיא לא חלמה שהוא יגיע לגיל בר מצוה…

אורך חיים של כליה מושתלת היא בין 18-14 שנים, לעיתים פחות ולעיתים אף 25 שנים, אני ממשיכה ומתפללת שהכליה תתפקד ושהוא ירגיש טוב, ומקווה שהרפואה תתקדם ויימצא מענה שלם יותר. אכן, עצובה לי הידיעה שחולים נדרשים לעיתים להשתלה נוספת במהלך חייהם, ושוב עוברים את הסבל הזה, אך זה לא גורם לי לחרטה, חלילה. די להיכנס למחלקת דיאליזה בשביל לומר לעצמך: ‘איך אני יכולה לשבת ולא לתת כליה אחת, הרי זה נהנה וזה לא חסר?’ ישנם עוד מאות אנשים שממתינים להשתלה, אנשים לא שורדים עם דיאליזה במשך הרבה שנים. אין פה שיקולים של שווה יותר או פחות, אפילו דקה של חיים היא יקרה. אני נתתי חודש אחד מהחיים שלי, קצת סבלתי, אבל למישהו אחר מדובר בחיים שלמים. מבחינתי, אין פה שאלה”.

קיבלתי משפחה במתנה

אני נדהמת אל מול האמונה והעוצמה, והיא מצידה מספרת על המתנה שלה: “יש לנו קשר (קרוב מאוד) בשמחות ולהבדיל באבל! קיבלתי במתנה משפחה נוספת, משפחה חרדית מקרית ספר, משפחה מרוקאית, חמה ולבבית באופן מיוחד! אני עצמי מבית מרוקאי ובעלי אשכנזי, כך שלאט לאט התרחקתי מההווי המרוקאי. כעת, כאילו חזרתי לשורשים. יש לי קשר אפילו עם הדודים של שמואל, ואני מוזמנת לכל שמחה.

אחרי התרומה, התאשפזתי שוב לכמה ימים בשל קשיים בנשימה. ביום שישי בצהרים, שעתים לפני שבת, נודע לדודה של שמואל המתגוררת בצרפת על האשפוז. היא החלה לבכות: “אני דואגת לרותי. עכשיו אני עושה הפרשת חלה”. בעלה חשב שהיא השתגעה… שעתים לפני שבת! אבל היא הייתה נחושה. הוציאה מהר קמח, לשה בצק והפרישה חלה אפילו מבלי לאפות את החלות עצמן.

החלום של ‘מתנת חיים’

לאחר ששמעתי את סיפורם המרגש של רותי ושל חגית, התקשרתי לעמותה, כדי לשמוע באופן בלתי אמצעי מאנשים-מלאכים, מצילי חיים.

כשאני מבקשת מנציגת העמותה הסברים לשאלות שצפות אצלי, היא מפנה אותי לפרסומים. אני מגלה שכמעט כל שאלה שעולה לי, אכן מופיעה שם ותשובה בצידה. ובכל זאת, למען הכתבה היא מעמיקה פנימה ועונה:

מיהם התורמים? מאילו מגזרים? נשים, גברים?

“העמותה שלנו פונה בעיקר לציבור שומרי המצוות, כשהשאיפה היא להרחיב את הפרסום ואת המודעות לכלל האוכלוסייה. גברים תורמים יותר מנשים, משום שהאפשרות שלהם גדולה יותר. גברים תורמים החל מגיל 23, ואילו נשים בדרך כלל מגיל 40-45, משסיימו ללדת. אמנם אין מחקרים המוכיחים שתרומת כליה פוגעת באפשרות להרות, ואף יש לנו גם תורמות שילדו אחרי התרומה ושלום להן, אך ברוב המקרים בתי החולים אינם מאפשרים תרומה כזו, אלא רק אם החולים הם בני משפחה”.

אחרי ההתרגשות הגדולה שגואה בקרבי, על חיבור אנושי בין שני אנשים זרים, על ‘לפני’ ועל ‘אחרי’ שרחוקים זה מזה כרחוק בית רפואה מהעולם הגדול, מחזירה אותי נציגת עמותת ‘מתנת חיים’, אל מחלקת הדיאליזה שעודנה פעילה, והלב נחמץ.

כמה אנשים ממתינים בתור, וכיצד אתם מסווגים את הרשימות?

“יש עוד כ-800 אנשים שממתינים להשתלה. כשמגיע אלינו חולה, ראשית בודקים אפשרות לתרומה מבני המשפחה, כיוון שאלו בעלי זמינות גבוהה יותר מבלי הצורך להמתין בתור. במידה שלא יימצא תורם או התאמה, הוא יכנס לרשימת הממתינים לתרומה מאנשים זרים. הסיווג הראשוני הוא לפי סוג דם. סוג דםO  לדוגמה, נותן לכולם אך מקבל רק מ-O “, היא חושפת בפני נתון מעניין, “ולכן רשימת ממתינים עם סוג דם זה ארוכה יותר”.

אם כך, מי שיש לו סוג דם O תרומתו נחוצה יותר? אני מבררת, והיא משיבה מיד: “אנו זקוקים לתורמים מכל סוגי הדם, רשימת ההמתנות של כל סוגי הדם ארוכה מאוד”.

האם אתם בקשר עם התורמים לאחר התרומה?

“בוודאי, יש לנו קשר רציף עימם. אנו עורכים שבתונים ומפגשים, והללו מסייעים לנו להשיג תורמים נוספים”.  

האם ישנן זכויות לתורמי כליה?

“מטעם המדינה הם נחשבים כתורמי איברים, הם מקבלים כרטיס של תורם איברים, החזר הוצאות על אובדן ימי עבודה, אבל לא משהו שניתן להתעשר ממנו. מבחינה חוקית, אסור להעניק הטבות מיוחדות לתורמי איברים, משום שהדבר נחשב סחר באיברים”.

אני חושבת על מיזמים חדשים שאולי יושבים במוח היהודי ומחכים לתקציב שיוציאם מהכוח אל הפועל, ושואלת:

מה החלום שלך?

אני מופתעת מפשטות התשובה. “החלום שלנו שיתהפכו היוצרות, שרשימת ההמתנה הארוכה תהיה דווקא של התורמים”.

ואני מוסיפה עוד חלום בן אלפיים – לבריאות שלימה, בגאולה שלימה, לכלל ישראל.