“סוף סוף אני חופשיה”

את הראיון המצמרר והחסוי עם שירה (שם בדוי), היה קשה מאד לקיים. אשת קשר מצוות ‘יד לאחים’ הפנתה אותי חרש אל האשה שעדיין צריכה לשמור על חשאיות כדי לא לתת לכאמיל, הערבי שלו הייתה נשואה, את קצה החוט שהוא מחפש כדי לתפוס את השליטה בה, ולהחזירה אל הכפר שלו. שירה שוטחת מסמך אנושי מרתק ובו שעבוד ותקומה, כאב ותקווה, חולשה תהומית ויחד עם זאת, נפש חזקה ובעלת עוצמה פנימית מהפנטת. את שיר הגאולה הפרטית שלה, אסור להפסיק לשיר.

//רבקי קמינקר, אשת אייר תשע”ז

“בשעה 11 וחצי בלילה הרגשתי שכאמיל בדרך הביתה. אין לי הסבר לכך, זו הייתה תחושה פנימית חזקה מאוד שהוא יחזור לפני שנספיק לצאת. ידעתי שאם הוא אכן יגיע ויבין מה אני מתכננת לעשות, הוא ירצח אותי באותו רגע. בלי מחשבה, בלי שהייה כלשהי שתתן לי זמן להתחנן או לחמוק או להתקשר למישהו שיציל אותי. לא ידעתי מה לעשות, הייתה לי רק אמונה בקדוש ברוך הוא. הוצאתי מהארון שלושה נרות שבת, הנחתי אותם על מכונת הכביסה במרפסת, הדלקתי, בכיתי, והתפללתי. התפללתי על החיים שלי”.

את הסיפור של שירה, אישה יפה בשנות השלושים לחייה, התקשיתי לעכל במשך ימים ארוכים, בשל הזעזוע הבלתי ייאמן בפרטי חייה. לכל אורך השיחה היא מדברת בשטף, גם על הדברים הנוראיים ביותר, כשברק של חיים מנצנץ מתוכה. למרות רגישות הפרסום, היא חשה מוכרחה לחשוף את הפרטים, כדי שמסכת ההתעללות שעברה והכלא הרגשי בו הייתה שרוייה במשך שנים לא יהיו לשווא. היא רוצה שידעו, שיכירו, שיבינו מה יכול לקרות לילדה כשלא שמים לב אליה. היא רוצה שתשמעו את הסיפור שלה, סיפור אמיתי בשמות בדויים.

את שנות ילדותה המוקדמות היא אינה זוכרת כמעט. ילדת סנדוויץ’ בין חמישה ילדים שגדלה במשפחה מסורתית, רגילה לחלוטין, בעיירת פריפריה בצפון הארץ. מה שהיא לא יכולה לשכוח, זה את הרגע בו החליטה להפסיק להשתמש בסמים, אליהם התמכרה כבר בגיל 12. “מבחינה חברתית היה לי קשה מאוד כל הזמן,” מספרת שירה, “הייתי ילדה קשה ושתלטנית, משהו תמיד היה לא בסדר ולא הבנתי למה. לא קיבלתי תשומת לב, ועשיתי כל מיני דברים כדי לבדוק אם אוהבים אותי, שיוכיחו לי. אמא שלי דאגה לנו מאוד מבחינת כל הפרטים החיצוניים, אבל לא קיבלתי ממנה חיבוק או מילה טובה. הבית, שאמור להיות המקום הכי בטוח בשביל ילדה, הרגיש לי זר ולא רציתי להשאר שם, העדפתי להיות בחוץ. לא אהבתי לחיות, הבאתי את עצמי למצבי סיכון. כשאתה לא אוהב את עצמך ואת החיים שלך, אתה מסתכן ועובר טראומה אחרי טראומה ומפנים את כל הדברים כי אין לך למי לספר וזה ממש כמו כדור שלג, שיכול להתגלגל עד אין סוף עד שקורה משהו דראסטי שיעצור אותו”.

מה הצליח לעצור את כדור השלג שלך?

“זה לקח זמן, יותר מארבע שנים. ההלם הראשון שחוויתי היה כשראיתי את חברה שלי על סף מוות לאחר  שלקחה מנת יתר. מצאתי אותה שוכבת על הרצפה, רועדת, קצף יצא לה מהפה, האישונים שלה התגלגלו בצורה מפחידה. הבנתי שזה יכול לקרות גם לי. אבל עדיין לא הייתי מסוגלת לעצור. לאחר זמן מה, ראיתי שיש לה כמות גדולה של ‘חומר’ ולקחתי קצת לעצמי. כשהיא גילתה את זה היא השתוללה בכעס לא הגיוני, שלפה עלי סכין מטבח ואיימה לדקור אותי אם לא אחזיר לה. זה כבר נתן לי את הפטיש בראש ונכנסתי למכון גמילה. כשיצאתי משם הכרתי את כאמיל”.

כאמיל היה נער ערבי צעיר מהכפר הסמוך, שלמד בתיכון ישראלי. הם נפגשו לראשונה במקרה, בקניון, עם קבוצת חברים. “לא ייחסתי שום חשיבות לזה שהוא ערבי,” אומרת שירה “לא היה בו שום דבר ערבי. הוא היה מצחיק, אינטליגנט, זורם כזה, ג’נטלמן. היה פשוט כיף איתו ואני הייתי זקוקה לחום שאז שפע ממנו כלפיי. והוא באמת היה כזה. דאג לי לכל מה שהייתי צריכה, כל הזמן שמר על קשר. התקרבנו מאוד ונקשרתי אליו. בהתחלה הבהרתי לו שאני לא רוצה קשר רציני, גם כיון שהוא ערבי וגם כיון שרק יצאתי ממרכז הגמילה. הדבר האחרון שחשבתי זה שאתחתן איתו, אתאסלם ואלד לו ילדים. והוא הסכים לסוג הקשר הזה. אחרי שנתיים הוא גילה לי שהוא מעוניין בי באמת והציע שנהיה ביחד, הוא ביקש שאהיה רק איתו ושאנתק קשרי חברויות אחרים כך שהקשר היחידי ביני לבין העולם- יהיה רק דרכו. זה מצא חן בעיניי, ואפילו החמיא לי. הבנתי שגם לי יש רגשות עמוקים אליו והסכמתי”.

הכרת אותו למשפחה?

“מה פתאום, איך יכולתי? סיפרתי להם שיש לי מישהו והמצאתי לו שם ישראלי. המצאתי גם תירוצים בכל פעם שהם שאלו למה אני לא מביאה אותו הביתה. מהרגע  שמיסדנו את הקשר, כלומר, מהרגע שפתחנו דף חדש ורציני בקשר, ההתנהגות שלו השתנתה בהדרגתיות. הוא חכם מאוד. אפילו שחקן. ובואי לא נשכח שלא הייתי בן אדם בריא,” שירה לא מתנצלת, אבל מסבירה, “זה היה קשר תלותי, הוא מילא הרבה מהריקנות שהייתה לי. לאט לאט זה התפתח,  עד שהבנתי שעוד מעט אהיה אמא. בישרתי לו והוא הגיב באופן  קשה מאוד, הוא רצה להרוג את התינוק. אמרתי לו שאני שומרת את התינוק הזה ויהי מה. בשלב הזה טרם התאסלמתי ולכן עוד היה בי האומץ. מבחינתי הוא יכול ללכת, לא פחדתי לגדל את הילד הזה לבד, עוד הרגשתי שיש לי שליטה על ההחלטות שלי”.

מאין האומץ לקבל החלטה כזו לבד, כשהיית בסך הכל נערה בת 18?

“תביני,” היא אומרת בביטחון, “למרות הכל, גדלתי על אמונה מושרשרת בקדוש ברוך הוא ולכן האמנתי שאם הוא נתן לי את התינוק הזה אסור לי לוותר עליו. הייתי ילדה אמיצה. כאמיל קלט שאני לא מפחדת ממנו והוא עבר לאיומים. זה כבר היה מפחיד. הבנתי שאני צריכה להתרחק ופניתי ליד לאחים בפעם הראשונה. הפנו אותי למקלט לנשים מוכות והייתי שם חודשיים. כאמיל לא ויתר. הוא יצר איתי קשר, אמר לי שהכל בסדר, שהוא אוהב אותי ורוצה שאלד את הילד. לא יודעת למה האמנתי לו, אבל המילים שלו חדרו לליבי. הקשר עם יד לאחים נותק ועברתי לגור איתו בדירה קטנה בעיר. המשפחה שלי ידעה שאני נמצאת בקשר רציני, אבל הם לא ידעו עם מי. יכול להיות שבשלב הזה הם כבר חשדו, אבל לא רציתי שהם ידעו בוודאות ויראו אותו. גם ככה אכזבתי אותם כל החיים. בשלב הזה גם כאמיל הסתיר אותי מהמשפחה. עשיתי לתינוק ברית עם המשפחה שלי, קראתי לו בשם יהודי. מצד אחד הייתי חסרת אונים תחת השליטה שלו, ועם זאת היו דברים שלא וויתרתי עליהם”.

איך הרגשת בתקופה הזו, האם היית מאושרת?

“היו הרבה רגעים טובים שגרמו לי להאמין שיהיו לי חיים מאושרים איתו, אבל אחרי הלידה נכנסתי לדיכאון, היה לי קשה. כאמיל כמעט לא היה בבית, לא ידעתי איפה הוא מסתובב בכלל ומה קורה, הוא לא הסכים שאפגוש משפחה או חברות. מאז שאסף נולד המצב התדרדר, הוא התחיל לעקוב אחריי ולפתח אובססיה ברמה הזויה. הוא ידע כל מה שדיברתי או עשיתי גם במקומות שהוא לא היה בהם – וכל הזמן היה מאיים עלי. בואי נגיד ככה,” היא מפרטת כשאני שואלת במה היה מאיים, “הוא לא היה צריך להרביץ לי כדי שאפחד ממנו, הספיקה לי הצורה בה הוא היה מסתכל עלי. ואני לא בן אדם פחדן מטבעי. גם בצורת הדיבור שלו את מבינה שהוא בן אדם אלים. לא הייתה לי שליטה בבית ולא היה לי אבא דומיננטי ומצאתי צורה מעוותת של כל זה. חיפשתי גבולות. זו מבחינתי הייתה צורת חיים תקינה”.

שירה הייתה בחורה של חלומות שפרחו בלבה גם בצלו של הגבר ששלט בה. היא רצתה להוציא רישיון נהיגה וללמוד משהו משמעותי שתוכל לעסוק בו. לחגוג את צעירותה ואת האימהות הטרייה עם כל מה שלחיים יש להציע. בכל הזמן הזה אף לא אחד מקרוביה ידע על מה שקורה באמת בחייה. היא ידעה להסתיר הכל באיפור שתמיד הקפידה עליו ובחיוך שקרן ממנה במפגשים המועטים עם החברות ועם המשפחה. היא הייתה כלואה. קצת מרצון, קצת מהתקווה לאהבת-אמת ומכניעה לגורל שנדמה שאין להימלט ממנו. בכל זאת, היא ניסתה לעזוב. כמה פעמים. “נפרדתי ממנו, ביקשתי שיעזוב את הבית והודעתי לו שזה נגמר. לא הבנתי שאצל גבר ערבי אין דבר כזה נגמר”.

זה היה ערב די נעים, דקלה, חברה קרובה, הגיעה לבקר את שירה. אסף התינוק כבר ישן והן יכלו לפטפט בנחת עד שפתאום כאמיל הגיע. “זה היה אחרי חודש שהוא לא היה בבית וכשהוא הגיע, היה ממש נחמד. כמו פעם, כשהיינו ידידים. הוא התעניין בי, בשלומו של אסף, שאל באגביות אם הכרתי אנשים חדשים. סיפרתי לו שטוב לי ושהכל בסדר. ברגע אחד הוא השתנה והתחיל לצעוק על דקלה למה היא מדברת איתי על נושאים שלא מתאימים לאישה נשואה. הבנתי שהוא עדיין מצותת לי ועוקב אחריי. היא ברחה כשהוא איים לירות ברגליים של בעלה ואז הוא הכריח אותי לבוא איתו לרכב. הוצאתי את אסף מהמיטה ונסענו. אין לי איך להסביר את הכוח שלו עלי, איך הוא הצליח לגרום לי לבוא איתו. הוא ציווה ואני נשמעתי. נסענו. אני רעדתי. הוא שתק. אסף ישן על הברכיים שלי. הדרך מתמשכת ואני מתחילה להבין שמשהו נורא עומד לקרות. כאמיל נסע לתוך היער ועצר. הוא התחיל לצעוק עלי, הוא השתולל מכעס והתחיל לחנוק אותי בידיו. איבדתי את הנשימה, ניסיתי לצעוק ולא יכולתי. הוא היה בהתקף של זעם מטורף, לא היה לי איך להשתחרר מלפיתת המוות שלו. ואז אסף התעורר והתחיל לבכות בצרחות. כאמיל חזר למציאות, הבין מה הוא עומד לעשות וכנראה נבהל שהוא יישב בכלא כל חייו. סוף סוף הוא שחרר אותי. אסף הקטן הציל לי את החיים. אחרי האירוע הזה ברחתי לאחותי, סימני החנק על הצוואר עוד בלטו במשך שבועיים. מהר מאוד כאמיל מצא אותי אצלה והחזיר אותי לדירה שלנו”.

למה חזרת?

“הייתי צריכה אותו, הייתי תלויה בו מאוד.” מתוודה שירה בלב גלוי, “אולי בעצם מעולם לא עזבתי באמת. ברחתי לו לחודשיים והחזקתי את עצמי ושמרתי. לא עברתי סוג של טיפול, רק התאפקתי, עד שלא יכולתי יותר וחזרתי אליו. כמו התמכרות, כמו השימוש שלי בסמים. לא היה לי תחליף למה שהוא נתן לי וזה מתפוצץ בסוף.  

“כשחזרנו לחיות יחד הוא בנה בית בכפר ורצה שנעבור לשם. לזה לא הייתי מוכנה. ידעתי שאם זה מה שהוא עושה לי בעיר, זה רק דוגמית למה שהוא יוכל לעשות לי בכפר, ואם ארצה לברוח לא יהיה לי איך. ידעתי שיום אחד אברח, רק לא ידעתי מתי אוכל, מתי אהיה מוכנה. אבל מאז הלילה ההוא כבר הייתה לו שליטה מלאה עלי, והוא דרש ממני כל מה שהוא רצה. התאסלמתי כדי שנוכל להתחתן חתונה מוסלמית ולהיות נשואים באופן חוקי. הסכמתי להתאסלם כי ידעתי שעדיין אשאר יהודייה, והילדים שלי יהיו יהודיים. עשיתי את זה ממקום טכני בלבד. אז גם ילדתי את בני השני, אמיתי ושנה לאחר מכן עומר נולד. מאז כאמיל הרשה לעצמו יותר ויותר, לאט לאט חינך אותי ולימד אותי להבין מה המקום שלי. וכל הזמן הוא היה אומר לי ‘לא משנה מה קורה בינינו – זה לא יוצא מפה’. ובאמת שמרתי את הסוד, מבחוץ החיים שלנו היו וורודים לגמרי. עד כדי כך שכשאמרתי לאמא שלי שברחתי היא לא הבינה למה. היא חשבה שהיה לי טוב. 

“ההתנהגות שלו הסלימה. הקנאה, התקפי האלימות תכפו לעיתים קרובות. ואחרי כל פעם שהוא תקף אותי והייתי ‘עושה לו ברוגז’ הוא היה מכחיש, ועושה את זה בהיתממות שחקנית טובה כל כך, שאי אפשר היה שלא להאמין לו. כאילו אני זו שיצאתי מדעתי והמצאתי דברים שלא קרו. הייתה לו דרך חכמה מאוד לפייס אותי ולאיים עלי כדי שלא אעזוב. הוא היה אומר דברים כמו ‘גם אם את תהפכי לנכה עדיין אוהב אותך’, מרמז לי בדרך הזו שהוא יכול לגרום לי נכות כזו שאהיה קשורה אליו לנצח. ואני קיבלתי את זה. הפכתי להיות האישה שהוא רצה. הוא כלא אותי בבית. לא הסכים שאפגש עם חברות רק אם אני מבקשת רשות מראש והוא מאשר. הוא קבע מה אלבש, קרע לי בגדים שהוא לא רצה שיהיו לי. זה כבר הגיע למצב שהרגשתי שאני חיה סתם. לא הייתי קיימת, לא הייתה שירה. רק כאמיל והדמות שהייתי כדי לממש את הרצונות שלו ואת השגעונות שלו. ככה חייתי 6 שנים איומות”.

איך החזקת מעמד?

“התפללתי. התפללתי הרבה. רוב היום היה עובר עלי בבכי לאלוקים שיעזור לי ויוציא אותי מזה. זה היה כבר בלתי נסבל. יצרתי שוב קשר עם יד לאחים ונפגשתי עם העובדת הסוציאלית מטעמם, זו שמלווה אותי עד היום. ממנה הבנתי שחילוץ כזה הוא לא דבר פשוט והתהליך לפעמים אורך זמן. ויכול להיות שאף לא אחד הבין באיזה מצב אני נמצאת, כי הייתי נראית טוב כל כך ובפנים הרגשתי מתה. הייתי שבורה לרסיסים, לא הצלחתי לתפקד תפקוד בסיסי. הסברתי לה שהאפשרויות שלי הן או שלא אהיה בין החיים או שאני משתגעת. ‘אתכם או בלעדיכם אני לא אשאר שם’. הם הבינו שאני רצינית באמת, שאני רוצה לעזוב לתמיד ולא אחזור אליו לעולם. קבענו תאריך לחילוץ”.

במשך כל אותן שנים של אלימות ואימה, שירה עדיין לא רצתה ולא מצאה את הכוח לעזוב. אני מנסה להבין מה בכל זאת עורר אותה לברוח, מה היה הטריגר שהיה חזק יותר מסכנת החיים שלה עצמה, והיא מספרת על היום בו כאמיל חזר הביתה מהעבודה ופרס את השטיחון הקטן וכרע בתפילה. אסף, שהיה כבר בן 5, כרע לידו וחיקה את תנועותיו. “הזדעזעתי.” משחזרת שירה “אמרתי לו בשקט ובתקיפות: אסף, קום מיד. כאמיל גער בי: אל תתערבי. באותו רגע נפל לי האסימון שאם אני לא מצילה את הילדים עכשיו בגיל צעיר, עוד כמה צעדים הם יהפכו להיות כמו המפלצת שאני חיה איתה. הרגע הזה הפחיד אותי כל כך, יותר מהכל, שהבן שלי יהפוך להיות כמו אבא שלו וכמו האחים שלו. ואם אני לא מוציאה אותו משם, אין סיבה שהוא יהיה אחר. הוא אוהב את אבא שלו וכל דבר שהוא יגיד לו הוא יעשה”.

צוות החילוץ של יד לאחים תכנן את מבצע ההברחה הסבוך של שירה ושלושת הבנים למוצאי שבת, אבל כשכאמיל יצא לבקר את משפחתו בכפר בלילה של יום חמישי, החליטו להקדים. הצוותים חולקו לשלושה כלי רכב. האחד לקח את הילדים הישנים, השני המתין בכניסה לכפר למעקב אחר תנועותיו של כאמיל והרכב השלישי המתין לשירה שארזה במהירות את המעט ההכרחי לה ולילדיה, באותה שעה בה תקפה אותה התחושה שהגבר המסוכן ממנו היא בורחת, מתקרב לשים קץ לחייה.

את יודעת מה קרה באמת בזמן שהתפללת שלא יחזור?

“כחלק מההכנות לחילוץ, צוות יד לאחים אמרו לי ללכת להתלונן במשטרה על כאמיל ופתחו לו תיק על התעללות ועל ניסיון רצח. כשהוא פרץ את הדלת באותו לילה וגילה שברחנו, הוא חיפש אותי תחילה אצל אמא שלי, שלא ידעה היכן אני, ואז הוא הלך לחפש אותי במשטרה. עצרו אותי והזמינו אותי לעימות מולו בחקירה. שם הוא סיפר לי שבשעה 11 וחצי בלילה הוא כבר היה ממש קרוב לבית, וחבר התקשר אליו שהוא נפצע בקטטה והוא הסתובב ונסע לעזור לו. זה היה נס, נס אמיתי בלי שום פרשנות”.

לא פחדת לראות אותו, לדבר איתו, להיות במחיצתו שוב?

“להיפך,” צוחקת האישה האמיצה הזו, “נכנסתי עם חיוך. זה היה הרגע הכי מתוק שהיה לי בחיים, להיכנס לחדר ולראות אותו כבול באזיקים ורועד מפחד. כל השנים שהייתי איתו הוא היה אומר שוב ושוב: אני אוהב את זה שאת תמיד אומרת את האמת. כשהחוקרת שאלה אותי שאלות הוא תפס את המבט שלי וסימן עם העיניים ‘לא’. שאשתוק. שלא אספר. כמו שהוא חינך אותי ואז אמרתי בקול: כל החיים אמרת לי שזה יפה איך שאני אומרת את האמת, אז הנה היא. האמת כולה. ברגע שברחתי הפסקתי לפחד ממנו לגמרי. אני כבר לא שירה המסכנה שאפשר להשפיע עליה. זו הייתה נקמה מתוקה, ניצחתי”.

את הניצחון הקסום הזה אני יכולה להרגיש בכל רעשי הרקע של הסיפור שלה. באופן כה סימבולי לעצמאות עליה נלחמה, היא החלה ללמוד והיא מאורסת לבחור יהודי דתי ומקסים, הפעם באמת, ואוספת כל פרט של נחת מהחינוך הדתי של אסף, אמיתי ועומר הקטנים.

יש קשר בין הבריחה שלך לבין החזרה בתשובה?

“רציתי לעשות שינוי אמיתי ולא סתם. התכלית של החיים היא אחרת. התקרבתי לדת צעד אחר צעד, זה מה שעשה לי טוב, זה מה שדיבר אלי. האמונה היא השמחה שלי וכשאני חיה ומאמינה בעזרת השם – כל מה שאני עוברת הרבה יותר קל. ורציתי לחנך את הילדים שלי לערכים אחרים,” היא מוסיפה “תורה ושמחה ודברים טובים. אני מפצה אותם על כל מה שאני לא קיבלתי.

“כבר שנתיים שיש לי חיים חדשים. אני לומדת להיות מאבחנת ומטפלת בשיטת איזון גוף ונפש. בתור ילדה שלא ראו אותה, ילדה שלא קיבלה חום ואהבה אני רוצה לטפל באנשים שקשה להם, לתת להם דרכי התמודדות בריאות. ואני רוצה לבקש מכל ההורים: פתחו את העיניים, שימו לב לילדים שלכם. זה מתחיל בבית. אני התחלתי להכיר את עצמי באמת רק אחרי שיצאתי. סוף סוף אני חופשייה”.