המוות היה בכל מקום

היא מכניסה אותי פנימה, לסלון הקטן בבית בקרית משה, שהוא מעין חלון ראווה לאופייה של גבירתו. צנוע, מוקפד, אלגנטי וענייני. אני מבחינה מיד בפריטי העיצוב הקטנים, שכל אחד מהם מונח במקומו המדוייק. הוויטרינה בספריה, המלאה בספרים שהיא כתבה לצד העותקים המתורגמים לשפות רבות, נוצצת בכלי כסף ונחושת יהודיים. חלק מפריטי הדקורציה בפינות החדר עטופים בפלסטיק שקוף, להגנה מהאבק. על אדן החלון הפונה לרחוב, מוארים עציצי הסחלבים. “את רואה איך הם פורחים יפה?” היא מתרגשת “לא האמנתי שהם יוציאו פרחים בפעם השניה”. היא אישה כבת 90, מאחוריה כמעט חיים שלמים, אבל בטוחה שאין לה מה לספר. אך כשהיא מתחילה, אין בי עוד צורך כמראיינת, הסיפור שלה מדבר בעד עצמו. אני משתתקת לגמרי ומתמסרת לו בשקיקה.

רבקי קמינקר // צילום: אסתי ארליך

חנה גוסלר-פיק התחילה את חייה בברלין בשנת 1928, כבתם הבכורה של האנס ורות ג’ודי גוסלר. “אבא חזר בתשובה באופן מעניין מאוד,” היא מספרת, “כחייל גרמני הוא נשלח לפולניה, שם הוא פגש לראשונה בחייו את המשפחות היהודיות הגדולות. הוא גדל במשפחה מתבוללת והיה בן יחיד. הוא התלהב כל כך מחייהם שהוא רצה להיות כמותם והחליט להקים משפחה דתית”.  אביה היה כלכלן ועיתונאי, והצליח לבסס את מעמדו בדרגים הגבוהים. הוא עבד כראש מחלקת העיתונות של יהודי גרמניה, מראשי תנועת ה’מזרחי’ בשאיפה תמידית וגלויה לעלות לארץ ישראל. גם בעבודה ממשלתית הוא התברג כיועץ לשר הפנים. “בשבתות היה מגיע למשרד רק כדי לקרוא מכתבים, משם הוא המשיך לבית הכנסת. ביום ראשון, יום השבתון הלאומי, הוא היה מגיע לעבודה להשלים את שהחסיר. כך הקפיד על שמירת השבת”.

אבל אז הכל השתנה. המפלגה הנאצית עלתה לשלטון וכל עובדי המדינה פוטרו. את כולם החזירו לתפקידם, למעט היהודים. באין להם מקור פרנסה, היגרו הגוסלרים עם בתם הקטנה לבריטניה, שם הוצעה להאנס משרה, אך כשהוא ביקש לא לעבוד בשבת – התבטלה ההצעה והם עברו להולנד. “בשנת 1934 אף אחד עוד לא יכול היה לשער מה יקרה בעוד כמה שנים,” מסבירה חנה ועל שפתיה חיוך מריר, “אז זו הייתה נראית האפשרות הטובה ביותר. בהולנד שכרנו דירה קטנה ובימינו הראשונים שם, כשאמא לקחה אותי למכולת, פגשנו אישה יהודייה עם ילדתה הקטנה שהייתה בערך בת גילי. היא ואמא שלי שוחחו והכירו קלות. כמה ימים אחר כך נכנסתי לגן הילדים בשכונה. הייתי קטנה, חדשה וזרה, לא הכרתי אף לא אחד, לא ידעתי את השפה. לפתע ראיתי את הילדה שראיתי במכולת. ברגע שהיא קלטה אותי, היא קמה ממשחקה ורצה אלי. התחבקנו, התחברנו מיד”. הילדה הזו הייתה אנה פראנק, שעבור חנה הייתה פשוט ‘אנה’ חברתה הטובה ביותר מאז, אולי אפילו עד היום, כשאת זכרה היא מעלה לעיתים כה קרובות בסיפורה, בספריה ובהרצאות המבוקשות שלה במוזיאון ‘יד ושם’. “אנה ואני היינו צמודות זו לזו ושיחקנו כל הזמן יחד, אי אפשר היה להפריד בינינו.” הניצוץ הילדותי השמח ההוא שב לעיניה, “גם בבית הספר, כשהעבירו את אנה לכיתה המקבילה כי לא הפסקנו לפטפט, היינו כל אחר הצהריים האחת בחברת השניה. כשהבינו שהחברות שלנו היא דבר לא רגיל, הרשו לנו לחזור לשבת יחד באותה הכיתה. דרכנו גם ההורים נהיו חברים טובים. ברוב הזמן בילינו אצלי בבית, כי בבית משפחת פראנק לא שמרו כשרות ולא יכולתי לאכול שם. את כל החגים חגגו שתי המשפחות יחד, כשאנחנו המארחים ואבא שלי מנהיג את שולחן החג כהלכתו, יצאנו באופן משותף לחופשים משפחתיים מידי שנה. החיים היו רגועים בהולנד. רגועים וצנועים. אבא עבד עם פליטים ובזה וודאי שלא היה הרבה כסף, אבל לא הרגשנו חוסר בשום דבר”.

החיים הרגועים בהולנד נמשכו אף יותר משנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, כשכוונותיו של היטלר כלפי היהודים באירופה גלויות ובוערות. וודאי עבור חנה נשמרה שלוות השגרה, היא הייתה נערה צעירה בת 11. “אבא היה נעלם לפעמים,” היא נזכרת “לתקופות של שישה שבועות, חוזר הבייתה לקצת ונעלם שוב. הוא הרי כתב בעיתונות ודיבר ברדיו באופן גלוי מאוד נגד היטלר. הוא היה בטוח שיבואו לקחת אותו”. והיה את היום ההוא בו העמידו אותה הוריה על קצה האסלה בחדר השירותים הקטן, כשתפקידה היה למשוך במהירות בחוט שמוריד את המים על קרעי ניירות המסמכים המפלילים שהם השמידו, על כל צרה שלא תבוא. אבל היא באה, הצרה ואיתה צרות רבות ומחרידות.

“הבנת את הסכנה?” אני מנסה להבין את הלך מחשבותיה של ילדה צעירה שמתבגרת בתקופה כה מעורערת.

“אף לא אחד ידע מה בדיוק קורה. אפילו כשהלכנו למחנה עוד לא ידענו.” היא מדגישה את האבסורד, “היו שמועות אבל ההורים הסתירו מאיתנו גם את זה. אנה כתבה ביומן שלה בשנת 1942 ‘הורגים יהודים בפולניה’, זאת אומרת שידענו, אבל אולי לא הבנו. אנה, לעומת זאת, הייתה מלומדת ופלפלית. אמא שלי תמיד אמרה ‘הקב”ה יודע הכל, אבל גם אנה יודעת הכל’. אני שמחה כל כך שאני זוכרת, לא הייתי יכולה להמציא משפט כזה” חנה מתערפלת לרגע בענן הנוסטלגיה, “בני המשפחה מגרמניה ומפולין הורשו לשלוח גלויות כמה פעמים בשנה, הם לא יכלו לכתוב את הפרטים האמיתיים כי הגלויה לא תעבור את הצנזור. אז מה הם כתבו? ‘אנחנו בסדר, מזג אוויר טוב, מחכים לראות אתכם’. לפעמים ניסו להכניס מילים בעברית כמו ‘מלאך המוות’ כדי לרמוז שמשהו לא טוב קורה. אבל לא ידענו, לא ידענו מה קורה באמת. היו את שידורי ה-BBC  שלהם כולם הקשיבו, לא רק אנשים עם אומץ. לנו בכלל לא היה רדיו, מהרגע שהנאצים הגיעו להולנד היינו צריכים למסור שלושה דברים: רדיו, טלפון ואופניים”.

“למה את האופניים?” אני שואלת וחנה צוחקת על עצם השאלה, מצביעה על הניתוק המחשבתי של מי שלא היה שם, “מה זאת אומרת למה? כדי שנתבזה. הרי האופניים הם כלי התחבורה המשמעותי ביותר באמסטרדם. לכל מקום רכבנו על האופניים, ומעכשיו הלכנו ברגל. גם לאוטובוס ולרכבת היה אסור לנו לעלות. ומאז קיבלנו כל הזמן גזירות חדשות”. את הגזירות פירסמו הנאצים בעיתון היהודי מידי יום חמישי. את העיתון היו מוכרחים לקרוא ולהתעדכן. “לא יכולת להגיד לאיש אס.אס. ‘לא ידעתי’. כל מי שעבר על אחד האיסורים ונתפס היה נשלח מיד למחנה עבודה. את מבינה?” היא נאנחת, “הם מעולם לא אמרו ‘נהרוג את כולכם’. מחנה עבודה, הם קראו לזה, וזה נשמע לא רע”.

“מה מחוקי הנאצים השפיעו עלייך באופן אישי כילדה?”

חנה: “פתחו בית ספר ליהודים בלבד, ונאלצנו לעזוב את בית הספר שלנו. היינו הרבה ילדים יהודיים והמנהלת שלנו כמעט בכתה כי היא אהבה אותנו מאוד. גם בבית הספר החדש אנה ואני נשארנו קרובות בלב ובנפש. כמובן שהיה אסור ללכת לבריכת שחיה ולא לשחק בגינה או לשבת על ספסל. השלטים היו בכל מקום: ‘יהודים וכלבים לא רצויים’. נאסר עלינו לשבת בבתי קפה. בעצם, הדבר היחידי שהיה מותר לנו במקומות ציבוריים זה ללכת ברחוב, מסומנים בטלאי צהוב, כמובן”.

שואת היהודים הגיעה גם להולנד, ובאמסטרדם החלו הנאצים לקחת משפחות למחנות עבודה. מי שיכול היה, הלך והסתתר ובבית משפחת גוסלר האם כורעת ללדת. “אמא תמיד חלמה על משפחה גדולה, אבל ב12 השנים מאז הולדתי זה לא קרה. הייתה שמחה גדולה כשאחותי נולדה. אמא פחדה ללכת לבית חולים והזמינו רופא ומיילדת יהודיים הבייתה. גבריאלה נולדה בבית. בזכות זה לא לקחו אותנו. עדיין. היו כמה תנאים שבהם הנאצים התחשבו, אבל רק בינתיים. הכל היה רק בינתיים,” היא מדגישה. יחד עם זאת, ובאופן שקשה לדמיין, נשמרה השגרה בחייה של חנה. היא ואנה המשיכו לטפח חברות נעורים עמוקה, שהלכה והעצימה בהליכות הארוכות בדרך לבית הספר. השהייה ברחוב הפכה מסוכנת, לפיכך הן בילו יחד האחת בבית האחרת, לסירוגין. כך, בצהריים אחד, הגיעה חנה כהרגלה לבית משפחת פראנק. “צלצלתי וצלצלתי ואין מענה. ניסיתי עוד קצת כי ידעתי שאנה מחכה לי. מי שפתח לי את הדלת היה דייר המשנה של המשפחה, שהתגורר בעליית הגג שלהם. הוא אמר לי שאנה ומשפחתה נסעו לשוויצריה, לסבתא שלה”.

“היית המומה מהעזיבה הפתאומית?”

“האמנתי לו, וזו הייתה טיפשות,” משתפת פיק, “מצד אחד זה באמת היה הגיוני, אנשים היו נעלמים כל הזמן, בין אם הם ברחו ובין אם הם נעצרו על ידי הנאצים, אבל לשוויצריה? איך הם יכלו להגיע לשם כשאסור ליהודים לעלות על כלי תחבורה? הם צעדו לבאזל ברגל?” עד היום היא כואבת את השמועה שהתהלכה בין השכנים שהעידו שראו חייל אס.אס עולה לדירתם של הפראנקים ומסייע להם לברוח במשאית. הרכילאים ביססו את השמועה על כך שאדון פראנק היה חייל בצבא הגרמני בעברו וניצל את קשריו. ואף שחנה קיבלה את המידע כעובדה מוגמרת, הדבר הציק לה לכל האורך. לימים, כשתחזור לאמסטרדם בתום המלחמה, ואבא של אנה יבוא לפגוש אותה יודע, עוד לפני שתאמר דבר, שבנותיו לא שבו מן המחנה, זו תהיה השאלה הראשונה של חנה הצעירה “האם באמת הגרמנים עזרו לכם לברוח לשוויץ?” אז היא תגלה כי בכל הזמן הזה, חברת הנפש שלה הסתתרה עם משפחתה במשרדו של אביה וכתבה הכל ביומניה המפורסמים. גם עליה, על חנה, היא כתבה. רק אז רווח לחנה. “את רואה כמה מסוכן להאמין לשמועות?”

אוקטובר 1942. תקופת חגי תשרי. המלחמה העקובה מדם מחריפה בכל החזיתות. באמסטרדם לא נותרו כמעט יהודים, בכיתת בית הספר של חנה ישנם שלושה ילדים בלבד. הם כבר לא לומדים, אי אפשר באמת ללמוד, הם רק מעבירים את הזמן יחד עם המורה במן אינרציה של הישרדות. רק לא להסתובב ברחוב. “סבא וסבתא הגיעו לגור איתנו לאחר ליל הבדולח וכך עברו עוד כמה חודשים. בשמחת תורה אמא שוב הייתה צריכה ללדת. כנראה, בגלל זה לא הלכנו להסתתר,” מחברת פיק את קצוות ההיגיון בדיעבד, “הרופא והמיילדת היהודיים שיילדו את אחותי גבי הגיעו לביתינו גם הפעם, אך הלידה הזו הסתיימה באסון. התינוק, בן הפעם, נפטר בלידה ואמא נפטרה יומיים אחר כך מהתקף לב. לא סיפרו לי בדיוק למה, אולי גופה לא עמד בלידה הקשה ובצער של מות התינוק”. חנה לא רוצה להעמיק בזיכרון יתמותה, “אל תשאלי אותי על רגשות,” היא מבקשת, ופונה להדליק את המאוורר בפינת החדר. אפשר רק לנסות לדמיין את ההתמודדות של הנערה בת ה12 שהפכה להיות לאם לאחותה התינוקת. “ואיזה מזל שלא הלכנו להסתתר אצל חברים נוצרים,” היא מתנערת וממשיכה בשטף סיפורה, “מה הם היו עושים עם גוויה של יהודייה? היו רוצחים גם אותם וגם אותנו. כעת, בלי אמא וההגנה של הריון או של תינוק קטן – היינו חשופים לסכנה ואבא רצה לשלוח את גבי ואותי למקום מסתור. סירבתי. ידעתי שאנחנו כתובים בתעודת הזהות שלו וכשיבואו לקחת אותו ויראו שיש לו ילדים שלא נמצאים איתו, הוא יקבל עונש. פחדתי מאוד ממה שעלול לקרות לו”.

את היום בו הגיעו הנאצים לבסוף לבית משפחת גוסלר חנה זוכרת היטב. “חייל אס.אס פרץ את הדלת ואמר שיש לנו עשרים רגע לארוז ולעלות למשאית הממתינה למטה. אנשים אינטגלנטים לקחו איתם ספרים, אבל אני, מה כבר ידעתי? לקחתי איתי את הסידור שלי וזהו. הייתה לנו שכנה נוצרייה ממוצא גרמני שהייתה טובה אלינו מאוד. היא גרה בקומה הראשונה, והייתה לה חצר קטנה. מידי פעם היא הגניבה את אחותי ואותי לשחק בחול, אחרי ימים ארוכים בהם היינו כלואות בבית. אבא היה משקיף מחלון ביתינו בקומה השלישית, לוודא שאין חיילים בסביבה. כשהנאצים לקחו אותנו היא ביקשה מהחיילים לקבל את גבי, להציל לפחות את הקטנה. אחד החיילים התפרץ עליה בצרחות נוראיות, “את לא מתביישת? את הולנדית נוצרייה ורוצה לאמץ תינוקת יהודייה?!” את המילה ‘יהודייה’ הוא הגה בכזו שנאה ושאט נפש. היא ענתה לו באומץ: “אני גרמניה נוצרייה, ואני לא מתביישת,” והתעלפה מרוב פחד. מאוחר יותר היא שלחה אלי למחנה חבילה עם בגדים, מעט אוכל וספר על האחות המדופלמת הראשונה, פלורנס נייטינגל. זה הספר היחיד שהיה לי וקראתי בו שוב ושוב במשך שנתיים וחודשיים בברגן-בלזן.

“הדרך למחנה לא הייתה ארוכה. קיבלנו רכבת של בני אדם, לא כמו המסכנים שהיו שלוש יממות ברכבות של בהמות בלי שירותים. כשהגענו למחנה – גיליתי שאבא וסבתא עוד לא הגיעו כי להם הורו ללכת ברגל את כל המרחק העצום והם הגיעו רק לאחר כמה ימים. אני חליתי ביום הראשון. אישפזו אותי ולא ידעתי מה יהיה עם אחותי. היא הייתה חולה עם דלקת אוזניים והפרשות קשות”. במשך התקופה הזו פגשה חנה הצעירה כל מיני יהודים טובים שמסרו את כל מה שהיה להם כדי לעזור לה ולאחותה לשרוד. אם לחמש בנות אימצה אותן ואירחה אותן ב’פינה המשפחתית’ שהם ניסו לייצר לעצמם כמעין טריטוריה פרטית בפינת צריף האסירות.

ברגן-בלזן היה מחנה החלפה. נעצרו שם יהודים שהיו בעלי אזרחות זרה, שהיו מיועדים להחלפה בעבור שבויים גרמנים שנתפסו במדינות אוייב, כך שלא רצחו את האסירים במחנה, אבל את מי שהנאצים לא הרגו מיד בירייה, בעינויי עבודה או במשרפות המוות במחנות ההשמדה, תפסו מחלות הטיפוס והרעב. המוות היה בכל מקום. “בברגן-בלזן אבא קיבל דלקת בקרום הריאה והיה מאושפז במשך 8 חודשים. במשך כל הזמן הזה עבדתי בבית היתומים במחנה והלכתי לראות אותו יום יום. לילה לפני פטירתו התנהל משא ומתן להחלפת יהודים מהמחנה עם גרמנים שהיו בפלשתינה והכינו רשימה. הגיע רופא גרמני לבדוק את כולם, כדי לראות מי ראוי להיכנס לרשימה. הוא ראה שאבא הוא אדם שלא ישרוד את הלילה חי, ואני התחננתי אליו בעיניי שיאמר לו שהוא בפנים. והוא עשה זאת. אפילו הלבישו את אבי בחליפה שלו. במהלך הלילה הוא הלך לעולמו, ואני התנחמתי במחשבה שהוא נפטר בתחושה טובה שאנחנו יוצאים ועולים לארץ ישראל.

“סבתא נפטרה גם היא חודש לאחר מכן, שלושה שבועות בלבד לפני השחרור. נשארנו רק אחותי ואני. רבים לא מאמינים איך אחותי ניצלה מהשואה בגיל ארבע וחצי, ושרדה בלי כלום. בלי הורים, בלי בגדים, בלי כסף וצעצועים – רק איתי. ואני חושבת שבלעדיה, אני לא הייתי נשארת. חליתי פעמיים בטיפוס הבטן, הייתי חולה מאוד והרבה, אבל הייתי עסוקה כל כך בלהציל אותה, שניצלתי אני בעצמי”. חנה מתהרהרת לרגע ונזכרת לפתע בזעם: “הייתה לנו מקלחת חמה 4 פעמים בלבד בתוך ה14 חודש שהיינו בברגן בלזן. מתי? ביום כיפור. כדי להרגיז אותנו. הכריחו אותנו להתקלח, מקלחת שהשתוקקנו אליה כל כך, דווקא ביום שאסור. הכריחו אותנו, היו כאלה שהצליחו להסתתר. הנאצים ידעו לשבור את הרוח, לא רק את הגוף, בדרכים מרושעות מאוד”.

11 באפריל 1945. הגרמנים מרוקנים את המחנה ומאכלסים את כל האסירים בשלוש רכבות גדולות. ארבעה ימים אחר כך, בעודם על הרכבת, המחנה שוחרר על ידי הבריטים, אבל חנה ואחותה הקטנה נוסעות בתנאים הקשים, וללא אוכל ברעב קשה, כשהיעד המאיים – אושוויץ – מתקרב באופן סופני. “בכל פעם שהייתה הפצצה מצד כוחות הברית עצרו את הרכבת וירדנו ליערות. שתינו מים מהנחלים וניסינו למצוא משהו לאכול. הייתה לי את טבעת הזהב של סבתא, שזה היה נס גדול שנתנו לי אותה כשהיא נפטרה, ויחד עם עוד כמה תכשיטים של נשים אחרות קנינו ארנבת. כך שרדנו לעוד כמה ימים”. ואז קרה הנס הגדול בבואם של חיילי הצבא הרוסי. “שוחררנו! בכפר אליו הביאו אותנו מצאנו בית ריק של נאצי. כמה נאצי הוא היה?” היא מדגימה, “היה לו על הקיר טפט ירוק בהיר עם הדפס של צלבי קרס עם ירוק כהה. בכל הבית. למזלנו, מצאנו בביתו רק תפוחי אדמה, ואכלנו רק את זה. לא כמו יהודים רבים אחרים שהתנפלו על האוכל שהם מצאו ומתו מזה. בגינה מצאנו ירק, חוביזה, וזה נתן לנו וויטמינים. ההצלה הייתה לא רק לשרוד את המחנות של הנאצים,” מסבירה חנה בכאב, “אלא לשרוד גם את ההסתגלות מחדש לחיים שאחר כך”.

אחרי כמה גלגולים והחזרה העצובה הבייתה, “פגשתי הורים שילדיהם לא חזרו, ילדים שהוריהם לא שרדו. זה היה נורא”, עלתה חנה לארץ ישראל. “דודה שלי באה לקחת אותנו למקום אחר, אולי לארצות הברית, אבל אני הייתי נחושה לקיים את הרצון של אבא ואמא עליהם השלום, לעלות לארץ ישראל”.

והיא עשתה זאת. חנה גדלה מנערה אמיצה לאשת ברזל. היא סיפור של המשכיות ושל אומץ ובנייה כל פעם מחדש. עוד לפני שהיא מספיקה להראות לי תמונות של משפחתה העניפה בטאבלט המשוכלל שלה, נשמעת נקישה בדלת והעדות החיה ביותר להצלתה נכנסת בדלת. “תכירי, זו הנכדה שלי. הכלה הכי חדשה במשפחה,” היא מספרת בגאווה ופוסעת למטבח להכין כוס תה של שעת ערביים.