הריקוד המוזר של פראו טרופאה

ריקוד הוא דבר שמח, צחוק הוא דבר נפלא. אבל מה קורה כאשר שני אלו מתחילים בלא סיבה ואינם מסתיימים? סיפורן המוזר של היסטריות המונים מתקופות שונות, והקשר בינן לבין שיטות טיפול, שהמטפלים בהם אינם מודעים כלל לעובדה שהם חלק מעולם שרלטני.

שירה אמיתי // פורסם במגזין אשת 30, מנחם אב תשע”ט

זה התחיל, כמו כל הסיפורים הטובים, מאישה אחת. פראו טרופאה שמה. הבוקר הבהיר באותו יום לא בישר את שעתיד לקרות. פראו טרופאה יצאה מביתה שבעיר שטרסבורג, ומבלי לדעת איך ולמה, החלה לרקוד. הריקוד נמשך עוד ועוד, והתקהלות החלה סביבה. לא בכל יום רואים אישה שרוקדת לבדה, ללא מוסיקה, ללא סיבה וגם… ללא הבעת הנאה או שמחה מהתנועות. קריאות מצד אנשים שהכירו אותה לחדול, לא נענו. גם לא בסירוב. פראו טרופאה פשוט רקדה ורקדה, והיה נראה כי הריקוד לא יעצר לעולם. כך עד שקרסה תחתיה בחוסר כח. שעות הלילה והשינה שהביאו בכנפיהן, הביאו את פראו טרופאה אל יום המחר מלאת כח ועיזוז… להמשיך לרקוד את ריקודה המוזר. חמישה ימים רצופים רקדה פראו טרופאה לבדה. ביום השישי החלו להצטרף אליה אנשים נוספים, בעיקר נשים. הרוקדים לא נהנו מהריקוד. קיימות עדויות של קריאות לעזרה מצד חלקם. אך מסיבה לא ברורה, איש מהם לא הצליח להפסיק.

העניין הפך למגפה של ממש, ופרנסי העיר הצרפתית נדרשו לפתרון. בתחילה חשבו שאין לעצור בכח את הריקודים, אלא לספק עזרה בדמות מקומות מותאמים לריקוד. אל העיר שטרסבורג הובאו נגנים והוקצו מבנים לצורך ריקודים מסודרים. הרציונאל היה שכפי שהמגפה הגיעה מעצמה, כך היא תחלוף. כנראה גם עשו חישוב שכוחו של האדם מוגבל, ויום אחד פשוט ימאס לרוקדים לרקוד. מה שפחות סביר שיקרה, אם יכריחו אותם לעצור. אך לא כך היה. כלומר, חלקית כן. בעלי הלב החלש מבין הרוקדים לקו בליבם ומתו.

הידיעות הטראגיות לא מנעו ממספר הרוקדים לגדול. דומה היה שכח חיצוני מכריח אותם להמשיך בתנועותיהם, והרשויות היו חסרות אונים. לאחר חודש עמד מספר הרוקדים על ארבע מאות איש. את הריקוד עצר רק המוות, ועדויות שונות סיפרו כי חלק מהרוקדים מתחננים לעזרה. הטקטיקה החדשה הייתה לעצור את הריקוד בכל מחיר. הנגועים במגפה הועמסו על עגלות שנשלחו הרחק משם, המקומות שהוקצו לריקוד נסגרו וחוק נחקק כנגד השמעת כלי נגינה בכל האזור. מקרים יוצאי דופן המחייבים שימוש בנגינה, כמו חתונות, הוצרכו לאישור מיוחד, וגם אז נאסר להשתמש בתופים מחשש שהדבר יביא להתפרצות מחודשת של המגפה.

מגפת ריקודים קרתה עוד מספר פעמים בהיסטוריה, אבל המקרה של פראו טרופאה זכה לתיעוד נרחב יותר, והחוקרים הציעו לו פתרונות שונים ושמות שונים. בתחילה נשמעה טענה שהרוקדים הורעלו מפטריות שנפוצות בעובש המופיע על לחם שיפון, שהיה מאכלם העיקרי. טענה אחרת גרסה כי הרוקדים היו אנשים ממורמרים שניסו למשוך תשומת לב מטעם הממשל. לכל אחת מהטענות יש כאלו המסכימים איתה וכאלו הטוענים נגדה. שכן, כמה ממורמר יכול להיות אדם בשביל לרקוד יום ולילה? ומנין הכוחות בשביל זה? ההנחה המקובלת מכל גורסת כי מגפת הריקודים נגרמה בשל היסטריית המונים.

מגפת הלחץ

היסטריית המונים היא אירוע בו התסמינים המשותפים נולדים ממצוקה נפשית המתבטאת בגוף. האדם שחווה לחץ רב לא יכול מסיבות מסוימות להשתחרר ממוקד הלחץ, והגוף מגיב במקומו. האנשים בסביבה, שסובלים מאותו לחץ, ומתקשים להשתחרר ממקור הלחץ, מעתיקים זה מזה באופן בלתי מודע את ההתנהגות המדוברת, ובכך מצליחים להתנתק לזמן מה מהמצב שמלחיץ אותם.

גם הצחוק זכה למגפה משלו במסגרת היסטריית המונים. לפני חמישים ושבע שנים, שלוש תלמידות בית ספר מטנזיה, שנקראה אז טנגנייקה שבאפריקה, פרצו בצחוק ללא יכולת להפסיק, והדביקו את רוב בית הספר, למעט צוות המורים. אתן יכולות לדמיין איזו שגרת לימודים ניתן לקיים בתנאים כאלו. ההנהלה החליטה לשלוח את התלמידות לבתיהן, והמגפה הביאה לסגירת המוסד. ככה זה כשרוב מוחלט של התלמידות נשלחות הביתה. אלא שזה לא נגמר. הנערות הדביקו את בני הכפר הצעירים, ומשם נדבקו בתי ספר נוספים, שנסגרו אף הם. למעלה מאלף איש השתתפו במגפת הצחוק וארבעה עשר בתי ספר נסגרו. המגפה הסתיימה באותה פתאומיות שהחלה. בתי הספר נפתחו מחדש והתופעה זכתה אף היא להסבר: היסטריית המונים. טנזיה הפכה בימים ההם למדינה עצמאית, והנערות היו פשוט בלחץ.

במקומות אחרים היסטריית המונים התבטאה בצורות גופניות אחרות. למשל, פועלי משרד רישוי באינדיאנה, שעבדו בתנאי עבודה מתעמרים, חשו קשיי נשימה; קבוצת תלמידות בניו יורק החלו לעפעף בצורה מוזרה; באנגליה, תלמידי בית ספר גילו שהם סובלים מבחילות ומסחרחורות באופן קולקטיבי; ובישראל, כמעט התרחשה תקרית פוליטית, כאשר לפני שלושים ושש שנים 949 אנשים מעראבה שליד ג’נין, רובם נערות צעירות התלוננו על כאבי ראש, כאבי בטן וראייה מטושטשת. עד מהרה החלה תופעת התעלפויות. והטענה הייתה שריח מוזר באוויר הינו הרעלה כימית. הרעלה שנועדה לגרום לכך שנערות אלו לא תוכלנה ללדת לעולם.

האצבע המאשימה על מרעילים לכאורה הופנתה במהרה אל מתנחלים, אל השב”כ, ואפילו אל גורמים מוסלמים. היו הרבה מאוד ספקולציות. אך מה רבה הייתה ההפתעה כאשר לאחר בדיקה מדעית מקיפה מטעם גורמים שונים הסתבר שהריח המוזר הגיע ממתקן שירותים מקולקל, וכי לא הייתה כל הרעלה. מומחים הגיעו למסקנה כי הסיבה להתעלפויות היא היסטריית המונים, שמבוססת כאמור על גורמים פסיכולוגיים.

העיתונות העולמית, שטרחה לסקר את כל ההליך, לא טרחה לעדכן בממצאים הסופיים. זה מעניין  פחות לציין ששום נערה לא הורעלה. ומבחינה מדעית האירוע זכה לשם “תסמונת ג’נין”.

הדבקות פסיכולוגיות

היסטריית המונים היא מקרה קיצון המוכיח כי אדם יכול לסגל לעצמו התנהגות ולהאמין בה. הוא יכול לחשוב שהוא חולה, לאמץ תסמיני חולי ועוד, כאשר אין לו באמת דבר.

מכאן נמשיך במסע אל הקריאה הקרה. או: איך גם אנשים חריפים ואינטליגנטים מסוגלים ליפול בפח.

נתחיל בסיפורו של פרופסור לפסיכולוגיה העונה לשם ריי היימן. פרופסור היימן בצעירותו, שנים לפני שעסק בפסיכולוגיה, עסק בקסמים שונים.

לאחר שמיצה את עולם ההופעות לילדים, עבר לקסמים מנטליים, במסגרתם נהג לקרוא לאנשים בכף יד. כאשר גילה שתגובותיהם של האנשים טובות, החל להאמין שהדברים אינם רק קסם, וכי יש בהם ממש.

יום אחד, שכנע אותו חבר לעשות תרגיל. התרגיל אמר כי כל דבר שהיימן חושב לומר, שיאמר את ההיפך. אם הוא נוהג לפרש סימן מסוים כבעיה בלב בגיל צעיר, שיאמר ליושב מולו כי יש לו לב חזק, וכך הלאה. היימן השתכנע, והתרגיל החל. הראשונה בניסוי הייתה אישה. היא כמובן לא הייתה מודעת לכך שהיא חלק מניסוי, וכאשר שמעה את הפירושים שהעניק היימן למה ש’ראה’ בכף ידה, לא הזיזה שריר בפניה. הוא נבהל מעט, משום שהיה רגיל להבין מהבעות הפנים את המתחולל בליבם. בסיום האבחון קמה האישה ואמרה שהיא כל כך מופתעת, משום שהדברים שאמר מדויקים אחד לאחד.

היימן חזר על התרגיל שוב ושוב, והתפלא לגלות כי על אף שמבחינתו אמר את ההפך ממה שהתכוון, האנשים שמולו הגיבו באופן מוצלח מאוד לקריאותיו. זה היה הרגע בו הוא זנח את הקריאה בכף היד לטובת לימוד פסיכולוגיה. “רציתי לגלות איך אנשים, כולל אני בעצמי, יכולים להיות מרומים בקלות רבה כל כך,” סיפר שנים רבות אחר כך. נקודת המוצא שלו הייתה כי הדברים שאמר או לא אמר, לא היו חשובים כמו הצורה שאמר אותם והמקום בו הם נאמרו.

הטכניקה שגילה פרופסור היימן עונה לשם ‘קריאה קרה’. זוהי צורת דיבור בה האדם חושב שהוא מקבל דיבורים מלאי משמעות, אך האמת היא שדמיונו משלים עבורו את המשמעות המדוברת. העקרונות הבסיסיים הם יצירת אווירה בין אישית נעימה, התמקדות בנושאים שידועים כמעסיקים את כלל האוכלוסייה, כדוגמת בריאות או כסף ושימוש במשפטים בעלי דו משמעות, בעלי משמעות מעורפלת או במשפטים המשולבים בשאלות קטנות, שמזמינות את האדם להתבטא ולספר בעצמו על הדברים. מסתבר כי כל אדם, לא משנה כמה חכם הוא, נופל בשיטה זו. ומה שמבהיל יותר הוא שלא כל אדם העובד בשיטת טיפול או יעוץ כזו או אחרת מודע לכך שהוא עובד בשיטת הקריאה הקרה. אלו אנשים שאינם שרלטנים.

כמו פרופסור היימן, הם רואים מול עיניהם הצלחות ותגובות יפות מצד העומדים מולם, ומאמינים בתמימות כי השיטה שלהם אכן עובדת.

המסקנה מתוך הדברים היא אחת. מול כל שיטה צריך לנקוט חשדנות ומשנה זהירות, תוך הבנה כי גם האנשים האינטלקטואלים והמוצלחים ביותר נופלים בזה.