על חמורים ועל חרובים

מאז ומעולם ידוע כי סיפורי המקרא והתלמוד אינם פשוטים, ומאחורי כל מילה טמונים רמזים עמוקים לנושאים אחרים לגמרי מאלו שעולים לעין בקריאה ראשונה. הפעם נתמקד במשמעות של עץ החרוב ובקשר בינו לבין החמור, כפי שהם מתבטאים בסיפורי התלמוד אודות חוני המעגל ורבי חנינא.

ברוריה שכטר // פורסם לראשונה במגזין אשת 13, שבט תשע”ח

בתלמוד בבלי מופיע סיפור מופלא אודות חוני המעגל. להלן תרגום חופשי של המילים: “…יום אחד היה (חוני) מהלך בדרך, ראה אדם נוטע חרוב. אמר לו: חרוב זה, כמה שנים צריך להמתין כדי שיטען פירות? אמר לו: עד שבעים שנה לא יטען בפעם ראשונה. אמר חוני לאיש: וכי ברור לך שתחיה עוד שבעים שנה? אמר לו אותו האיש: אני מצאתי את העולם נטוע בחרובים. כמו ששתלו עבורי אבותי – כך אני שותל לבני. ישב חוני וכרך את פיתו ואכלה, באה לו שינה ונרדם” (מסכת תענית כ”ג, ע”א).

הסיפור לא הסתיים, אבל לפני שנמשיך לעסוק בו, נעשה, ברשותכן, עצירה קלה בתחום הבוטניקה. לעץ החרוב אכן לוקח מספר שנים להניב פירות, אך אין מדובר על שבעים שנים. העץ האיטי ביותר יניב פרי לאחר כעשר שנים. בשלב זה ניתן להבין כי הסיפור אינו פשוט כל כך, כפי שנדמה מקריאה ראשונית, ולכן יש להבין מדוע בחרה הגמרא לספר דווקא על עץ החרוב. הלא אם כבר מדברים על עץ לא מציאותי, אפשר לבחור בכל עץ. מכך שהגמרא מציינת שמדובר בעץ חרוב דווקא, ניתן להבין כי לעץ החרוב יש לימוד מיוחד עבורנו.

יחודיותו של החרוב

עץ החרוב הוא עץ מיוחד במינו. בבראשית רבה (י”ג, י”ז) נאמר כי החרוב מכה שורשים עד התהום, ואחת לשלושים יום מי התהום עולים ומשקים אותו: “אמר רבי אלעזר בר רבי שמעון, אין הארץ שותה אלא לפי חסומה (עד שכבת האדמה שאינה סופגת עוד את מי הגשמים), אם כן מה יעשו שרשי חרוב ושרשי שקמה ששרשיהם עד תהום, אלא כל אחד ואחד לפי צורכן… אמר רבי לוי… חרוב ושקמה אחד לשלושים יום תהום עולה ומשקה אותה”. מסיבה זו עץ החרוב ידוע כעץ שאינו דורש טיפול רב, ויכול לצמוח גם בארץ יבשה וחריבה. זוהי אחת הסיבות של משמעות שמו: חרוב. יחד עם זאת, ההמתנה הארוכה לפרי עץ החרוב מסמלת את העובדה שהעולם בנוי על תהליכים.

חוני המעגל היה רגיל לראות את פרי עבודת ה’ שלו באופן מיידי, כפי המתואר בסיפור המפורסם אודות הגשם: “שנו רבותינו: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: ‘התפלל וירדו גשמים’. אמר להם: ‘צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו’. התפלל ולא ירדו גשמים. מה עשה, עג עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא. אמר לפניו: ‘ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עליי, שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך’. התחילו גשמים מנטפים. אמרו לו תלמידיו: ‘רבי, ראינוך ולא נמות, כמדומים אנו שאין הגשמים יורדים אלא להתיר שבועתך’. אמר: ‘לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות, שיחין ומערות’. ירדו בזעף עד שכל טיפה וטיפה כמלוא פי חבית. ושערו חכמים שאין טיפה פחותה מלוג. אמרו לו תלמידיו: ‘רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומים אנו שאין הגשמים יורדים אלא לאבד העולם’. אמר לפניו: ‘לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה’. ירדו כתקנם עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. באו ואמרו לו: ‘רבי, כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל עליהם וילכו להם’. אמר להם: ‘כך מקובלני, שאין מתפללין על רוב הטובה. אף על פי כן הביאו לי פר הודאה’. הביאו לו פר הודאה. סמך שתי ידיו עליו, אמר לפניו: ‘ריבונו של עולם. עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינם יכולים לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות. כעסת עליהם – אינם יכולים לעמוד. השפעת עליהם טובה – אינם יכולים לעמוד. יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא רוח בעולם’. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה. יצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות. שלח לו שמעון בן שטח: ‘אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי. אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שמתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו. אמר לו – אבא, הולכני לרחצני בחמין – מוליכו. שטפני בצונן – מוליכו. תן לי אגוזים, שקדים, אפרסקים ורימונים – ונותן לו. עליך הכתוב אומר: ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך'” (תענית כ”ג ע”א).

תפילה מיידית

בסיפור רואים בצורה הכי פשוטה כי חוני התפלל, ותפילתו נענית באופן מיידי. אלוקים נענה לו מבלי שהיה צריך להמתין זמן, וכך הייתה דרכו כל הימים. לעומת זאת, אם נחזור אל הסיפור איתו פתחנו – כאשר פוגש חוני את הנוטע, הוא מבין כי חיי העולם הזה שונים, ויש מעשים שרק לאחר זמן רב עושיהם יוכלו ליהנות מהפרות.

אך עדיין יש להבין מדוע בחרה הגמרא לנקוב במספר שנים רב כל כך. לכאורה, כדי להבין את הנקודה הזו היה יכול חוני להתבונן גם על עץ חרוב רגיל. אלא שעץ החרוב מסמל נושא עמוק יותר: לגרעיני החרוב משקל זהה בדרך כלל ומשקלם נותר קבוע היות שאינם מאבדים מים. סיבות אלו הפכו את גרעיני החרוב לאמת מידה אוניברסלית, המכונה בשם “גרה” או “מעה”, שזהו המטבע הקטן ביותר. למשל, כאשר ביקש ה’ למנות את בני ישראל בשקל הקודש, היה זה מטבע במשקל עשרים גרה, והאבן עזרא מפרש כי עשרים גרה הוא משקל עשרים גרעיני חרוב (אבן עזרא על שמות ל, י”ג).

מכך ניתן ללמוד כי כאשר מדברים על חרוב, פעמים רבות קיימת רמיזה פנימית לנושא הכסף. כך גם בסיפור המפורסם על רבי חנינא בן דוסא, עליו נאמר שכל העולם מתקיים בזכותו, והוא מתקיים על קב חרובים אחד בלבד מערב שבת עד ערב השבת שלאחריו (תענית כ”ד, ע”ב). בהמשך הסוגיה מתואר כי בביתו של רבי חנינא בן דוסא יש גם שמן וחומץ, ומכאן מבינים כי אין הכוונה לקיום על חרובים כפשוטם, כי אם על צריכה מועטת, תוך דאגה לכלל העם יותר מאשר לעצמו – כפי שהנוטע חרוב חושב על הדורות שיבואו אחריו, ואינו מצפה להנות בעצמו מהתוצרת.

לאחר שהובן כי משמעות עץ החרוב היא צורת השימוש בכסף, ניתן להבין את הסיפור באור אחר לחלוטין. חוני המעגל פוגש אדם שחוסך כסף. אותו אדם עובד קשה, כמעט כל ימי חייו, מתוך ידיעה שמי שיהנה מהכסף יהיו ילדיו. מתפלא חוני ושואל, מדוע אינו נח ועוזב את עבודתו לטובת לימוד התורה בבית המדרש? ואותו אדם משיב כי אכן, הוריו והדורות הקודמים חסכו עבורו כספים, אך הוא חושב שהסכום הקיים אינו מספיק לפרנסה לדורות הבאים, ולכן הוא ממשיך במסורת, מתוך תקווה שבניו אחריו יהנו מפירות רבים כל כך, עד שיוכלו לשבת ולהגות בתורה בנחת ובשמחה. קיים כאן מעין מעגל קסמים. כל אחד עובד עבור ילדיו, ואינו מצליח להפסיק את מעגל העבודה ולצאת בעצמו אל בית המדרש. אם נדבר במונחי גאולה וגלות, כל אחד דוחה את גאולתו הפרטית בדור נוסף, והוא עצמו נותר בשדה. בגלות.

חלום הגלות

השימוש במינוחי גלות וגאולה אינו בכדי. הסיפור על חוני והחרובים מתחיל לאחר שרבי יוחנן מספר כי חוני המעגל היה שרוי בצער עקב הפסוק “שיר המעלות בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחולמים” (תהילים קכ”ו, א).

הפסוק מכנה את תקופת הגלות בשם שינה, ולכן בני ישראל הם חולמים. הסיבה לכך שהגלות משולה לשינה היא משום שכפי שכשאדם ישן, כל גופו שלם וחי, אך אין באפשרותו לבצע פעולות מלבד פעולות שנחשבות לשימוש בכוחות נמוכים, כך גם בזמן הגלות. עם ישראל חי וה’ נמצא איתנו לאורך כל הדרך, אבל לא רואים את זה באופן גלוי: אין את הניסים שהיו בבית המקדש באופן תדיר וכך הלאה.

אך כיצד אפשר לתאר חורבן מוחשי במילה חלום, שהוא אינו מציאות? הסיבה לכך היא העובדה שבשעת חלום יכולים להתקיים דבר והיפוכו. לעיתים כל אחד מפרטי החלום נראה כאמת, אך הצירוף של כולם ביחד יוצר מצב בלתי אפשרי, וזה מה שקורה בגלות: המצב של עם ישראל בגלות הוא מצב בלתי אפשרי, שנראה בעינינו כמציאות קיימת, כפי שהחלום נראה הגיוני בשעת השינה…

המהרש”א מסביר כי חוני, שקרא את הפסוק, שמתייחס לגלות בית ראשון שנמשכה שבעים שנה, היה בצער רב. בתהילים כתוב כי ימי האדם הם שבעים-שמונים שנה, וכאשר חוני ראה כי תקופה שמהווה תקופת חיים של אדם נחשבת לחלום, התעוררו בו מחשבות נוגות, ואז הוא פוגש את נוטע החרובים ונרדם בסיום השיחה.

שן סלע

ממשיכה הגמרא ומספרת: “הקיף אותו שן סלע, ונעלם מעיני הבריות, ונם שבעים שנים”. בהערת אגב, כפי שעץ החרוב מתפרש שלא כפשוטו, כך ישנם מפרשים הטוענים שהשינה לא הייתה כפשוטה ממש. והמשמעות היא שחוני התנתק מהעולם למשך שבעים שנים, וחזר בכוחות מחודשים, כפי שאדם קם רענן בבוקר לאחר שינה טובה.

ממשיכה הגמרא: “כאשר התעורר, ראה איש שמלקט פירות מאותו העץ. אמר לו: האם אתה הוא שנטע את העץ? אמר לו: אני בן בנו. אמר חוני: משמע מכך שישנתי שבעים שנים. ראה חוני את חמורו, שנולדו לו עדרים עדרים של חמורים. הלך לביתו ואמר להם: האם בנו של חוני המעגל קיים? אמרו לו: בנו כבר לא, אבל בן בנו ישנו בעולם. אמר להם: אני חוני המעגל. לא האמינו לו. הלך לבית המדרש, ושמע את החכמים שאומרים: השמועות מאירות וברורות לנו כבזמנו של חוני המעגל, שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהייתה להם לחכמים היה עונה ומברר להם אותה. אמר להם: אני חוני. אבל לא האמינו לו ולא כיבדוהו כראוי. חלשה דעתו של חוני. ביקש רחמים שימות, ומת. אמר רבא זהו שרגילים האנשים לומר: או חברותא או מיתותא”.

חוני הינו בעל תפיסה כי אדם צריך לאכול את פרי מעשיו, וכמה שיותר מהר. לאחר שפגש את הסב הנוטע, והבין כי קיימים אנשים שפועלים בצורה שונה, הוא לומד את הדברים גם על בשרו. הוא חוזר לעולם הזה לאחר התנתקות ארוכה וממושכת. איש אינו מכירו, וחוני מגיע למסקנה כי אדם אינו יכול לחיות מבלי שיש לו קשר לציבור. הוא אינו רודף אחרי הכבוד, חלילה, אבל הוא מבין כי הציבור אינו משדר באותו תדר שלו, והחיים הללו אינם אפשריים. לכן הוא מבקש רחמים מבורא עולם, ומת.

שערו של אבשלום

בחזרה אל עץ החרוב. קיים בגמרא דיון אודות שערו של אבשלום. ידוע ששערו של אבשלום היה ארוך ויפה מאוד. אחת הדעות אומרת שאבשלום גידל את שערו בצורת עץ החרוב: “אבשלום נתגאה בשערו. רבי חנינא אמר כחרובית גדולה היה… אמר רבי חנינא כשהגעתי לכאן (מן הגולה) נטלתי אזורו של בני ואזורו של חמורי להקיף את הקורה של החרובית של ארץ ישראל ולא יכולתי” (ירושלמי סוטה, פ”א ה”ח). מעניין לציין כי הגמרא במקום אחר מציינת כי מאז חורבן הבית ניטל טעם הפירות ושומן הפירות. אחד הפירות שבהם רואים את הצמצום הוא עץ החרוב. אם פעם: “כשילד בצע חרוב נמשך חוט של דבש על שתי ידיו” (בבא בתרא צ”א, ע”ב), היום אין זה כך, ושמו של החרוב, שהדבש ניטל ממנו, מסמל את מצב החורבן.

נשים לב שרבי חנינא מדבר על עץ החרוב בלשון נקבה: “חרובית”. ולאחר מכן, כדי להדגים עד כמה גדול עץ החרוב, הוא מתאר כי פעם אחת ניסה להקיף את עץ החרוב באמצעות חגורת בנו וחגורת חמורו, ועדיין לא הצליח להקיף את העץ כולו. גם כאן ניתן להבין כי אין מדובר על עץ חרוב פשוט, שכן רבי חנינא יכול היה לסמן לעצמו עד היכן הגיעו החגורות, ולאחר מכן להמשיך את המדידה מאותה הנקודה וכך למדוד את העץ עד להקפתו המלאה, ולבסוף לחבר בתרגיל פשוט את מספר הפעמים שהיה עליו למתוח את החגורות במהלך ההקפה. לאור האמור לעיל אודות הרמזים שטמונים בעץ החרוב, נוכל להבין גם את סיפורו של רבי חנינא ביחס לאבשלום.

אבשלום, שמרד בדוד אביו, רומם את תאוות הממון. הוא מגדל את שערו בצורת עץ החרוב, ואף שוקל ומעריך אותו כספית: “ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך” (שמואל ב י”ד, כ”ו). העיסוק בממון מסמל את הגלות. ולכן רבי חנינא מתאר את מפגשו עם עץ החרוב דווקא בעת שהגיע לארץ ישראל מהגולה בפעם הראשונה. רבי חנינא מבין כי עד שתגיע הגאולה יעברו מספר דורות, ולכן הוא ניגש אל עץ החרוב, שמסמל את הקשר בין הדורות, ומנסה להקיפו באמצעות חגורתו של בנו, שמסמל את הדור הבא, ובאמצעות חגורת החמור, שקשור אף הוא לגאולה, כנאמר: “עני ורוכב על חמור”.

בפרקי דרבי אליעזר נאמר כי חמורו של משיח הוא חמורו של משה, וחמורו של משה הוא חמורו של אברהם. הקשר בין אברהם, משה ומשיח נעוץ בחמור (תורת מנחם כ”א). חמור מלשון חומריות. אברהם חבש את חמורו כשהלך לעקידת יצחק. הוא השתמש בו עבור העצים והמאכלת, אך לא רכב עליו בעצמו. הדבר מסמל את העובדה שבזמנו של אברהם, לפני מתן תורה, לא הייתה אפשרות להשתמש בדברים חומריים וגשמיים כדי לזכך את עבודת האדם. לעומת זאת, בזמנו של משה, נאמר כי הוא הרכיב את ציפורה ובניהם על החמור, והוא עצמו הלך ברגל. כאן רואים התקדמות בעבודת ה’: ניתן להפוך את הגשמיות לקדושה. אך עדיין אין אפשרות לעשות זאת באופן מלא, ולכן משה אינו רוכב על החמור. לעומת זאת, בביאת משיח, כאשר תתגלה מעלת הגוף, אזי: “עני ורוכב על החמור”. הגשמיות תהיה זו שתאפשר לנשמה לעלות ולהזדכך.

החמור, החרוב ומה שביניהם

מעניין לציין כי בין החמור והחרוב קיים קשר, מעבר לעובדה ששניהם מוזכרים בכל הסיפורים שדנו בהם לעיל. בירושלמי נאמר: “אין חמור נוהק אלא מתוך כפיפה של חרובים” (ירושלמי יומא מ”ב, ע”ב). משמעות הביטוי היא שאדם מגיע לחטא מרוב שפע.

את הקשר בין החרוב לחמור רואים גם בסיפורו של חוני והחרוב. כשהוא מתעורר, הגמרא מציינת כי “ראה חוני את חמורו, שנולדו לו עדרים עדרים של חמורים”. זוהי נקודה מעניינת. משום שאם נלך על הפשט, נגלה שיש כאן נס כפול, לא רק שחוני ישן שבעים שנים מבלי להרגיש וחזר לעולם כרגיל, גם חמורו חי במשך אותן שבעים השנים. רש”י מפרש שאותו חמור – שהוא בעצם אתון – ילד פעמיים פרדים. בכך הראו לחוני משמיים כי כשם שלפרד אין המשכיות, כך יש פעמים שקיימת מציאות חסרת המשך. ומהי המציאות חסרת ההמשך? זוהי הגלות. אנו בגלות האחרונה, שלאחריה נשיר כולנו שיר חדש. שיר בלשון זכר, ולא שירה בלשון נקבה, כפי שהיה בגאולות הקודמות (שירת מרים, למשל). זאת על מנת להדגים כי כפי שזכר אינו יולד, כך לאחר הגאולה הזו לא תגיע גלות נוספת. ומצב מיוחד זה יתאפשר רק בזכות החלום חסר המציאות שקדם לו – שנות הגלות הארוכה והמרה, ואז נאמר כולנו: “היינו כחולמים… הגדיל ה’ לעשות עם אלה”. תיכף ומיד ממש, בעזרת ה’.