מדע האהבה

“גם אם קרה משהו בילדות, שכתוצאה ממנו הילד לא קיבל די חום ואהבה, לעולם לא מאוחר לתקן”

ספוילר: בסיום הכתבה הזו, תניחי את המגזין מידייך, ותלכי לחבק מישהו שחשוב לך מאוד. לא חיבוק רגיל של כל יום. אלא אחד ארוך במיוחד. סתם כך. ללא סיבה הנראית לעין. אחר כך, תביטי בעיניו של המחובק (או של המחובקת) המופתע, ותאמרי לו בקול רם: אני אוהבת אותך. עד כאן התחזית. ועכשיו, אני שמחה להציג בפנייך את ד”ר שלומית מזרחי, המדענית שמפרסמת את אבקת הקסמים הטמונה באהבה.

חגית וייס // פורסם לראשונה במגזין אשת 33 כסליו-טבת תש”פ

ד”ר שלומית מזרחי היא אם לשישה ילדים וד”ר לביוכימיה, המנהלת בתשע השנים האחרונות את המעבדה לביולוגיה התנהגותית בראשותו של פרופ’ אבי אביטל בטכניון. ביוכימיה הוא מדע החוקר את התכונות הכימיות של מולקולות ביולוגיות המצויות בתאים, ומאפשרות להן לבצע את תפקידן הייחודי בתא החי. למעשה, כל מחקר על מנגנון תאי ועל פעילות תאית הינו מבוסס ביוכימיה.

נשמע סינית? מיד נסביר.

“במעבדה חוקרים תהליכים של שיתוף פעולה חברתי,” פותחת ד”ר שלומית, “שיתוף פעולה הוא תכונה חשובה מאוד עבור בני אדם. היא מאפשרת לנו להתקדם בחברה תקינה לקראת מטרות משותפות, וזה תחום שלא נחקר מספיק מבחינת המנגנון המניע אותו”.

המחקר מתקיים כבר שש שנים, ובמהלכו נבדק האם תכונת שיתוף הפעולה הינה בעלת היבט גנטי. לצורך כך, יצרו החוקרים שתי קבוצות מחקר של חולדות. “חילקנו אותן לפי צורת שיתוף הפעולה החברתי שלהן. בקבוצה אחת היו חולדות ששיתפו פעולה בצורה טובה, ובשנייה- כאלו ששיתפו פעולה בצורה לא טובה”. החלוקה הזו הייתה ייחודית למעבדה אותה מנהלת ד”ר מזרחי, בין השאר בשל העובדה שהחולדות למדו לשתף פעולה ללא מעורבות יד אדם. “יצרנו מבוך אוטומטי, שבו על ידי תגמול של מי סוכר, החולדות לומדות לבצע את הפעולה המבוקשת ביחד”.

לאחר שהובן מי החולדות שמשתפות פעולה בצורה טובה ומי החולדות שאינן משתפות פעולה בצורה טובה, הכליאו צוות המחקר ביניהן והמתינו בסבלנות להולדת הדור הבא. כך נוצרו עם התקדמות הדורות שתי תת אוכלוסיות: אוכלוסיית המבצעות הטובות ואוכלוסיית המבצעות הלא טובות, כשנמצא שהחולדות הטובות השתפרו עם הדורות.

החלפת אימהות

בהמשך רצו החוקרים לבדוק אם אכן היכולת לשתף פעולה הינה תורשתית ועוברת בגנים או שאולי היא נרכשת מהסביבה כתוצאה מהטיפול האימהי בצאצאים. לצורך כך ערכו החוקרים ניסוי של החלפת אימהות. “בתוך שתים עשרה שעות מזמן ההמלטה, מחליפים חצי מהגורים עם גורים של חולדות אחרות. הזמן מהווה גורם קריטי, משום שכאשר עוברות יותר משתים עשרה שעות, החולדה כבר מזהה היטב מיהו הגור שלה, וכשהיא מזהה גור זר, היא פשוט אוכלת אותו,” מסבירה ד”ר שלומית, “הסיבה שהחלפנו רק חצי מהגורים היא כדי שאם החולדה-האם תזהה שקרה משהו, היא תתבלבל מהעובדה שנמצאים סביבה גם גורים שהיא מכירה. דבר נוסף שעשינו למניעת זיהוי שיכשיל את הניסוי הוא לגעת בכל הגורים, גם באלו שאינם מוחלפים. על מנת שאם יישאר ריח מסוים על הגורים, הוא יהיה שווה אצל כולם”.

לאחר ההחלפות המתין צוות המחקר עשרים ואחד ימים. בזמן זה גידלו החולדות את הגורים, היניקו אותם, חיממו אותם ובנו להם קן. “גורי חולדות נולדים עיוורים, קרחים וחסרי ישע לחלוטין. הם לא יכולים לשרוד ללא אימותיהם,” מוסיפה ד”ר מזרחי עובדה חשובה, “כשהם מתבגרים, ניתן להמשיך לשלב הבא- שלב הניסוי”.

“רצינו לבדוק את צורת שיתוף הפעולה של הצאצאים,” מרחיבה ד”ר שלומית, “האם אלו שנולדו לאימהות ששיתפו פעולה היטב, המשיכו לשתף פעולה בצורה מיטבית למרות שגדלו אצל אמא שאינה משתפת פעולה בצורה טובה ולהפך. במחקר הספציפי הזה הסתבר שהסביבה, הטיפול האימהי, לא שינתה את ביצוע הצאצאים בצורה מובהקת. ומה שהשפיע על הביצוע היה האמא הביולוגית”.

מדע האהבה

המחקר מעניין, והתמונות שמראה לי ד”ר שלומית מהמעבדה מדהימות אותי. אבל זהו לא סוף פסוק. כל מי שערכה פעם עבודה מחקרית בתהליך לימודיה יודעת שהשלב הראשון ביצירת מחקר הוא איסוף מידע לגבי מחקרים שבוצעו בתחום, וכך עשתה גם ד”ר מזרחי.

“לפתע פתאום נחשפתי לעולם חדש,” היא אומרת, וקולה נצבע בהתרגשות, “מהעיון בספרות גיליתי עד כמה טיפול אימהי משפיע על התפתחות הצאצא במגוון היבטים. הייתי מרותקת. כולנו יודעות שטיפול אימהי עם חום ועם אהבה הוא דבר שחשוב לילד ולהתפתחותו. אבל מה שגיליתי היה שלכל המכלול האימהי הזה יש נגיעה ביולוגית בילד, שמביאה לשינוי של מבנה הDNA שלו, להפרשות חומרים מסוימים בגוף ועד כדי השפעה על כמעט כל המערכות בגוף- ממערכת החיסון ועד למערכת הכאב. ממש אבקת קסמים שטמונה בכוח האהבה שלנו. ראוי לציין שכל גילוי אהבה מצד דמות משמעותית לילד הוא בעל אפקט זהה. זו יכולה להיות גם דמות זרה לחלוטין מבחינה ביולוגית, כמו מורים או מדריכים בתנועת נוער”.

כדי לסבר את האוזן היא מסבירה כי מתוך עשרים וחמישה אלף גנים המצויים בגוף האדם, הוכח מחקרית כי אהבה אימהית משפיעה על ביטוי של תשע מאות גנים. מספר מרשים ובלתי נתפס. “גנים הם רצף שנמצא בתוך הDNA,” מרחיבה ד”ר שלומית, “כל רצף מתורגם לחלבון. ולעיתים מספיק שחלבון אחד הוא בעל פגם או חסר, ונוצרת מחלה או מוטציה קטלנית.

“נחשפתי גם למחקרים של פרופסור רות פלדמן מאוניברסיטת בר אילן. היא עקבה אחרי ילדים מגיל לידה ועד גיל שש, שסבלו מהעדר נוכחות אימהית בשל מחלת האם ולא בשל הזנחה או התעללות. התוצאות הוכיחו חד משמעית מה הירידה בטיפול האימהי גרמה לילד. למשל, בילדים הללו היו יותר מקרים של הפרעות קשב וריכוז. בהקשר זה חשוב לי להדגיש,” היא מזדרזת להוסיף, “לא ניתן להסיק מהתוצאות הללו שכל מי שסובל מהפרעת קשב וריכוז, לא קיבל טיפול אימהי איכותי בילדותו… משמעותה של הפרעת קשב וריכוז היא חוסר איזון כימי באונה הפרונטלית. אין שום דרך לומר מה בדיוק הביא לחוסר הזה. בנוסף לכך, חשוב להבין כי כשמקבלים תוצאה במחקר, מדובר על ממוצע של פרטים רבים מאוד שנבדקו. אם בדקנו מאתיים נחקרים, נקבל קשת של מאתיים תוצאות. יהיו נחקרים שאצלם לא ישתנה דבר, ויהיו נחקרים שאצלם יהיה שינוי ממשי, וביחד נקבל מגמה מסוימת.

“כשמוצאים שאצל רוב הנחקרים היה אפקט משמעותי בעקבות הניסוי, נסיק מכך לגבי הקבוצה, אך לא לגבי הפרט הבודד. במילים אחרות, נוכל לומר בסיומו של מחקר שטיפול אימהי מביא לאפקט מסוים, אך אין לנו שום ביטחון שזה מה שאכן קרה לפרט הבודד. שכן אי אפשר להתעלם מהעובדה שבתוך הנתונים הסטטיסטיים קיימים פרטים שלא הושפעו מהניסוי כלל, וכל אדם יכול להיות חלק מאותם פרטים לא מושפעים.

“אני מדגישה את הדברים הללו, משום שלעיתים נשים רואות את הנתונים ונבהלות או חשות החמצה. כל הנתונים שאני מציגה, מגיעים מתוך מטרה להראות כמה טוב אנחנו יכולות להוסיף בעולם, להראות איך גילויי האהבה כמו חיבוק, נשיקה, מגע, קשר עין, מילים טובות יכולות להשפיע גנטית ופיזיולוגית על ילדינו לטובה,” היא מבהירה, “אני באה לרומם. להראות מה אפשר לעשות. וחשוב לדעת כי גם אם קרה משהו בילדות, שכתוצאה ממנו הילד לא קיבל די חום ואהבה, לעולם לא מאוחר לתקן. מסתבר שלאהבה יש כוחות מופלאים, וניתן לתקן בכל גיל”.

מעבר חד

אני מחזירה את ד”ר שלומית מזרחי לאחור, סקרנית לשמוע האם המדע היה תמיד חלק מחייה. היא מפתיעה אותי כשהיא מספרת שכלל לא חשבה להיות מדענית. “בתור ילדה חלמתי להיות מורה,” היא מחייכת, “אהבתי ללמד, והלכתי ללמוד ביולוגיה כדי ללמד ביולוגיה. בסיום התואר הראשון נרשמתי ללימודי תעודת הוראה, ורגע לפני, החלטתי להמשיך לתואר שני במדעים. שכן מורה בעלת תואר שני מקבלת שכר גבוה יותר”.

בתואר השני היא נשבתה בקסם המדע באופן סופי, וממורה הפכה לחוקרת בתחום הסוכרת, המשיכה לתואר שלישי, וקיבלה את תואר הדוקטור. עם חלום ההוראה היא סגרה מעגל, כשהפכה למרצה בבית הספר לסיעוד של שערי צדק. אך בל נקדים את המאוחר.

“גרנו בירושלים. עבדתי בהדסה במעבדה של פרופסור יורם נבו, והייתי חלק מצוות המחקר של מחלת ניוון השרירים. לאחר שנתיים מרתקות, החלטנו שאנחנו רוצים לחזור לבית שאן”.

ד”ר מזרחי מתארת את ההחלטה בפשטות, ועוטפת אותה בהגדרה ‘סיבות משפחתיות’, אבל אני מוכרחה לעצור אותה. היא אמנם גדלה בבית שאן, אבל בנקודה ההיא של חייהם היא ובעלה, אלירז, היו הורים למספר ילדים, כשהבכורה בכיתה ד’. היא ובעלה עבדו בירושלים, גרו בשכונה שהתרגלו אליה ואני תוהה כיצד ניתן לקפל חיים שלמים ולעבור למקום שונה כל כך. היא צוחקת כשאני מסיימת לירות את השאלות הרבות שלי, ואז מחליטה לשתף.

סבתא מרוקאית

“אני מגיעה ממשפחה של תשעה ילדים, ואף לא אחד מהם גר בימים ההם ליד הוריי. מי שטלטלה אותי הייתה סבתא שלי, ויהיו הדברים לעילוי נשמתה, משום שהכל קרה בזכותה,” היא אומרת, “סבתא שלי, אם אמי, חלתה ואושפזה בירושלים. היא הייתה סבתא מרוקאית מיוחדת במינה, חמה ואוהבת, שמעטה לדבר בעברית. הלכתי לבקר אותה, וחשבתי שאשב לידה חצי שעה ואלך, בשל מחסום השפה שעמד בינינו. בפועל הייתי איתה כמה שעות. המפגש ההוא טלטל אותי. פתאום חשבתי על ההורים שלי, שגידלו תשעה ילדים, ועלולים להיות לבד. לא רציתי להגיע לאותו מצב. אני לא מדברת על לטפל בעת זקנה, אלא על להיות ביחד. שהבית לא יהיה ריק ביום יום, אלא עם תנועה של חיים”.

באופן מפליא משהו, הילדים התלהבו מההחלטה, אבל הוריה לא קפצו משמחה לשמע החלטתם של הזוג מזרחי. “אמא שלי אמרה שמה פתאום, מה אעשה בבית שאן ובמה אעבוד,היא חששה שהתואר שלי לא יבוא לידי שימוש ולא למימוש. אמרתי לה- ‘אמא, הכל יהיה בסדר. אם לא עכשיו, זה לא יקרה לעולם, וחשוב לי שזה יקרה’. וכך קיבלנו את ברכתם.

“אני חייבת לומר שזו ההחלטה הטובה ביותר שעשינו אי פעם. המקום מקסים, חם ואוהב. הילדים גדלים נהדר, וזכיתי, ברוך ה’, בעבודה מצוינת. פרק הזמן שהייתי מבלה בנסיעות בירושלים בתוך העיר לצורך הגעה לעבודה הינו זהה לפרק הזמן שאני נוסעת בו כיום מבית שאן לטכניון בחיפה. באופן כללי אני חושבת שאנשים צריכים לשנות את הקיבעון המחשבתי, שמביא לכך שהם גרים במרכז ותקועים בפקקים…”

בעקבותיה צעדו שלושה אחים נוספים, וכיום הם ארבעה אחים שמתגוררים בבית שאן. משפחה אחת גדולה. אני לא יכולה להתאפק מלומר לה, שאני מורידה בפניה את הכובע על השינוי הדרסטי שחוללה בחייהם, והיא צוחקת ומניפה את ידה בביטול. אבל כשאני שואלת האם היא ממליצה לאחרים, היא מרצינה. “קשה לי להמליץ לאחרים, משום שלכל אחד נסיבות חייו,” היא מודדת מילים בזהירות, והחיוך שב לרחף על שפתיה, “אני יכולה רק לומר שעברנו כדי לא להצטער בעתיד. הסתדרתי נהדר בירושלים. לא הגעתי לכאן כדי לקבל סיוע בבייביסיטר מההורים, על אף שהיה מי שחשב כך. הגעתי כדי להיות לצידם של הוריי בתקופה היפה של חייהם. שלא אבכה כשיהיה מאוחר מידי. אנחנו נפגשים בכל שבת בסעודה שלישית אצל ההורים, והקשר המשפחתי פורח. זוהי פשוט מתנה, שממנה נגזרות מתנות נוספות. לו היינו נשארים בירושלים, כנראה הייתי נשארת בתחום המחקר של ניוון שרירים, ולא מגיעה לחקור את שיתוף הפעולה החברתי, וממילא כל המידע על כוח האהבה לא היה נגלה בפניי עד עצם היום הזה”.

חיבוק כעבודת המידות

המילים האחרונות מזכירות לי שאלה, שחשוב לי לשאול: נערים או נערות בגיל ההתבגרות, שהודפים גילויי אהבה בדמות חיבוק ונשיקה, יכולים להיות מושפעים אף הם מבחינה פיזיולוגית מכוחה של האהבה?

“ארחיב את השאלה גם לגבי אנשים בעלי מזג קר ומאופק,” אומרת ד”ר מזרחי, “לא קיימות לגבי זה הוכחות מחקריות, אבל ילדים יכולים לדעת שאוהבים אותם גם ללא חיבוק. גילויי אהבה מתבטאים גם בגיהוץ חולצה, בחיוכים ואפילו בשפת גוף שמביעה נחת. המנעד של חום ושל אהבה לא אחיד אצל כולם, אבל כל אדם יודע לקרוא את הניואנסים בסביבתו כדי לדעת מתי הוא אהוב ומתי הוא לא.

“יחד עם זאת, כפי שאדם נדרש לעבוד על מידותיו, כך גם אישה שלא נולדה לבית מחבק ומנשק, ומרגישה שקשה לה להעביר חום ואהבה לילדיה, צריכה לעבוד על עצמה- גילית כמה חשוב לחבק, אז יש לך הזדמנות להתחיל. בתחילה זה יהיה מלאכותי, ואולי אפילו תקחי את הילד לחיבוק בצד ולא ליד בני משפחה אחרים, אבל בסוף תלמדי לעשות את זה. מבחינה מדעית הוכח שהחיבוק עושה טוב גם למחבק, ולא רק למחובק, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות. את זה לא המדע אמר, אלא רבותינו.

“אני נשאלת לא מעט האם האהבה משפיעה רק על ילדים. והתשובה היא שלא. ניתן לראות כי קיים הבדל ממשי בין דרי בתי אבות שמגיעים לבקרם באופן סדיר, ומפגינים כלפיהם גילויי אהבה, לבין אלו הבודדים. הראשונים פורחים. לאחרונה נוצר מיזם שבו מצמידים גני ילדים לבתי אבות, והילדים מגיעים כחלק מיום הפעילות לבית האבות. רואים כיצד המדדים הרפואיים משתנים פלאים. לאהבה יש כח משקם ומרפא, שמשפיע בצורה ביולוגית ממש. המסר שלי הוא שיש לנו כח עצום בידיים. פשוטו כמשמעו. כח שניתן להכניס בDNA של הילדים, שילך איתם שנים קדימה. כל מה שצריך הוא רק לנצל אותו”.