לשאוף לגדולות

שאיפה היא דבר טוב ומבורך. לשאוף ליותר, להיות יותר. בגמרא מופיע סיפור מיוחד במינו, הדן בנושא ההשוואות והשאיפות.

ברוריה שכטר // מגזין אשת 15, ניסן תשע”ח

לשכב מתחת לשלג

בגמרא מסופר: “תנו רבנן, עני ועשיר ורשע באין לדין. לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי, וטרוד במזונותיי, אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל? אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק (חצי דינר). חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס, עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי א-לוקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו, אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת הייתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר, אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר, והיום אפל. שמא יום מעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו רום (גובה) שלוש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו, ראוי זה לחלל עליו את השבת” (יומא לה).

הגר”ח שמואלביץ בספרו שיחות מוסר, מביא בשם רבי ישראל מסלנט כי תפקיד שומר בית המדרש היה ניתן לאדם פשוט. בדיוק כפי שהיום, אדם עשיר לא יעמוד בתפקיד שומר סף. כל אחד מבאי בית המדרש היה מעניק לשומר רבע דינר, ובסך הכל היה מרוויח השומר בכל יום כמה מאות רבעי דינרים. יחד עם זאת, עדיין לא הפך לאדם עשיר. מכאן ניתן להבין עד כמה גדולה הייתה עניותו של הלל, שכל משכורתו הייתה חצי דינר, ולמרות זאת היה חוצה את משכורתו הדלה באופן קבוע, ומגיע לבית המדרש.

באותו היום שלא הרוויח דבר, הגיע הלל בכל זאת לבית המדרש, וניסה לשכנע את השומר. כשזה לא התרצה, יכול היה הלל להרים ידיים, ולומר: ניסיתי. אבוא ביום מוצלח יותר. אבל הלל, שהתורה יקרה לליבו, מסכן את נפשו לשם לימוד התורה. כשמוצאים אותו שמעיה ואבטליון הם אומרים: “ראוי זה לחלל עליו את השבת”. פיקוח נפש דוחה את השבת בכל מקרה, אבל אדם גדול כהלל, שנלחם בעניות עליה נאמר: “קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מחמישים מכות” (בבא בתרא קטז) ראוי לכך באופן מיוחד. בסוגריים יש להעיר כי מספורו של הלל נלמדו הלכות רבות הנוגעות בחילול שבת לשם פיקוח נפשו של מי שהכניס עצמו לסכנה, אך היריעה צרה כדי להרחיב בזאת הפעם.

אלף עיירות ואלף ספינות

ממשיכה הגמרא, ואומרת כי אם בא לפני בית דין של מעלה אדם עשיר, “אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר, עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי. אומרים לו: כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר? אמרו עליו, על רבי אלעזר בן חרסום, שהניח לו אביו, אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו, ועשו בו אנגריה (עבודת כפיה). אמר להן, בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה. אמרו לו – חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחים אותך, ומימיו לא הלך וראה אותן (את נכסיו), אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה”.

לרבי אלעזר בן חרסום היה רכוש רב אותו קיבל בירושה. אלף עיירות השייכות לו, שכל תושביהן מחוייבים לעבוד עבורו, ואלף ספינות בים. אך הגמרא מדגישה כי הוא היה שקוע כל כך בלימוד התורה, עד שמעולם לא הלך לראות בעיניו את גודל רכושו. הוא מינה אנשים נאמנים שתפקידם היה לנהל את האימפריה שלו עבורו, והוא עצמו, היה לוקח בכל יום שק עם דברי מאכל עבור היום, והולך מעיר לעיר וממדינה למדינה כדי ללמוד תורה מחכמיה.

באחת הפעמים, תפסו אותו פועליו. הם לא ידעו שזהו רבי אלעזר, וחשבו שזהו תושב העיירה, שמתחמק מעבודתו. עד כדי כך היה גדול עושרו, מצד אחד, וגדולה אהבת התורה שלו מצד שני.

לנוס החוצה

ממשיכה הגמרא ואומרת, כי אם היה מגיע אדם רשע לבית דין של מעלה, “אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי, אומרים לו: כלום נאה היית מיוסף? אמרו עליו, על יוסף הצדיק, בכל יום ויום הייתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית, לא לבשה לו ערבית. בגדים שלבשה לו ערבית, לא לבשה לו שחרית. אמרה לו: השמע לי, אמר לה: לאו. אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין, אמר לה: ה’ מתיר אסורים; הריני כופפת קומתך, ה’ זוקף כפופים; הריני מסמאה את עיניך, ה’ פוקח עוורים” (יומא ל”ה).

כשאשת פוטיפר תפסה את יוסף בבגדו, נאמר: “ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה” (בראשית ל”ט, י”ב). יוסף, בדומה לאחיו, היה אדם חזק מאוד מבחינה פיזית. ידועים הסיפורים על כוחם המופלא של השבטים: שמעון ולוי נלחמו לבדם בעיר שלמה, יהודה ניגש ליוסף ועוד. תמוה מדוע בחר לברוח, במקום להשתחרר מאחיזתה של אשת פוטיפר, יותר מכך, אם ברח, מדוע השאיר את בגדו אצלה? אלא שניסיון אשת פוטיפר היה מהותי כל כך, וקשה כל כך, עד כדי שהשפת אמת אומר כי היה גדול מנסיונות האבות. בשל כך יוסף היה מוכרח לברוח משם באופן מיידי.

במדרש תנחומא מסופר כי יציאת בני ישראל ממצרים הייתה תלויה בהוצאת עצמות יוסף. יוסף השביעם לפני מותו, שיעלו את עצמותיו אל ארץ האבות. והנה, כאשר הגיע רגע האמת, בני ישראל כמעט מסולקים ממצרים, אך אינם יודעים היכן נמצא ארון יוסף. ניגש משה לסרח בת אשר, היחידה שנשארה מדורו של יוסף, והיא סיפרה לו כי המצרים הכינו ליוסף ארון מתכת כבד, והטביעו אותו בנילוס. המצרים עשו זאת מתוך מטרה שבני ישראל ישארו להם עבדים לעולם. כששומע זאת משה, קורה דבר מופלא: “בא משה ועמד על נילוס. נטל צרור וחקק בו עלה שור, וצווח ואומר: יוסף, יוסף, הגיעה שעה שהקדוש ברוך הוא גואל את בניו, והשכינה מעכבת לך, וישראל וענני כבוד מעכבין לך. אם אתה מגלה את עצמך, מוטב. ואם לאו, הרי אנו נקיים משבועתך. מיד צף ועלה ארונו של יוסף” (תנחומא בשלח ב). הכלי יקר אומר כי בזכות ארונו של יוסף, שהיה גדור בכל מאודו מעריות, ניצלו בני ישראל משטף המים של ים סוף, ובמקומם נשטפו המצרים שטופי הזימה.

לשאוף למעלה

מסכמת הגמרא את שלושת הסיפורים הללו ואומרת: “נמצא: הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים” (יומא ל”ה, ב). כלומר, איש לא פטור מלימוד התורה.

הסיפור הזה, מעבר לעובדה שהוא כולל בתוכו שלושה סיפורים מופלאים על צדיקי הדורות, מעלה תהיה אחת מרכזית: מהי ההשוואה בין צדיק עולם, שהיה גם עשיר או גם עני, לבין אדם פשוט, שקרוב לוודאי לא ניחן באותם הכישרונות של הצדיק?

השאלה מתחזקת, כאשר מבינים כי אם אותו אדם משקר, והיה לו זמן פנוי אותו לא הקדיש לתורה, אפשר להציג בפניו את הציווי “והגית בו יומם ולילה”. נאמר כי ביטול תורה חמור כל כך, עד כדי כך שגם אם האדם למד בכל היום כולו תורה, והתבטל במשך שעה קלה, הקדוש ברוך הוא אינו מוכן “לקחת שוחד” מלימודו הרב, אלא מדקדק עמו לגבי אותן דקות חסרות. ואם אותו אדם הוא דובר אמת, ואכן לא היה בידו זמן פנוי, הרי שבעצם היה פטור מלימוד התורה. בסופו של דבר, על התורה והמצוות נאמר “וחי בהם”. אדם צריך לדאוג לפרנסתו ולפרנסת משפחתו. אז איך ניתן לבוא בטענות כלפיו? הרי גם אצל השבטים ראינו כי זבולון עסוק בפרנסה, כלומר, עניינו המרכזי בעבודת ה’ היה נתינת צדקה, ולא לימוד תורה.

אלא, שעל כל אחד ואחד לומר: “מתי יגיעו מעשיי למעשה אברהם, יצחק ויעקב, שלא קנו עולם הזה ועולם הבא אלא בשביל מעשיהם הטובים ותלמוד תורה” (תנא דבי אליהו רבא פרשה כ”ג). הכח שלנו כעם הוא בכך שאנחנו מיוחסים עד לאבות הקדושים, ויש בנו הכח לשאוף להיות כמותם. גם אם לא נצליח בכך בפועל, השאיפה הזו תניע אותנו קדימה.

אין דור שאין בו כאברהם

רבי צדוק מלובלין, בספרו פרי צדיק, מתייחס לנושא הזה במילים מתוקות מדבש. מסופר על רבי עקיבא, שכשהיה רוצה להעיר את קהל שומעיו המנומנם, היה משתמש בדרשה הבאה: “מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ”ז מדינות, אמרה: תבא בת בתה של שרה שחייתה קכ”ז שנים ותמלוך על קכ”ז מדינות” (בראשית רבה פרשה נ”ט). שואל רבי צדוק, מדוע בחר רבי עקיבא דווקא במדרש זה כדי לעורר את השומעים, ומה יש בו, במדרש, שגרם להם להתעורר. ומשיב: “אך העניין, שרבי עקיבא דרש בעניינים גבוהים בדברי תורה, והציבור מתנמנם. שהיו סוברין שאין להם שייכות לדברי תורה גבוהים כאלה… וביקש לעוררן שידעו שכל אחד מישראל שייך אף לדברי תורה הגבוהין… והיינו, שכל אחד מישראל, כיון שהוא מזרע האבות יש בכוחו להגיע באיזשהו פרט למעשה אבותיו, ועל דרך מה שאמרו (בראשית רבא פרשה נ”ו): אין דור שאין בו כאברהם וכו'”.

מסופר על רבי שמואל אוזידא, תלמידו של האריז”ל הקדוש, שפעם אחת כשהיה נער צעיר, נכנס לבית המדרש, והאר”י נעמד לכבודו. לשאלת תלמידיו, השיב האר”י כי נעמד מפני אברהם אבינו, שנכנס ביחד עם רבי שמואל אל בית המדרש.

מיהרו התלמידים לרבי שמואל, לשמוע ממנו מה קרה לו במהלך היום, לפני שהגיע לבית המדרש. סיפר רבי שמואל כי הוא יצא לבית המדרש, ולפתע שמע צעקות שבר מאחד הבתים. כשהתקרב, גילה אדם ללא בגדים בוכה בכי מר. מסתבר כי בביתו של אותו אדם ביקר גנב בלילה, ולקח איתו את בגדיו.

באותם ימים לכל אדם היו שני סטים של בגדים. אחד ליום חול והשני לשבת. אותו אדם היה עני, והיה לו סט אחד בלבד של בגדים. כך שהגניבה הביאה לכך שהוא לא יכול היה לצאת מביתו. ריחם עליו רבי שמואל, הוריד את בגדו העליון ונתן לו במתנה גמורה. לאחר מכן חזר לביתו, לבש את בגד השבת שלו, וחזר לבית הכנסת. זכות החסד עמדה לו, ואברהם אבינו, איש החסד נלווה אליו אל בית הכנסת.

להתאחד עם בורא עולם

אם נחזור לשאלת לימוד התורה, וההשוואה לצדיקי עולם. ידוע שכל מצווה מקבילה לאיבר אחר בגוף האדם. מצוות לימוד התורה מקבילה למח, שהוא הנעלה מכל האיברים. הן בשל העובדה שהוא עדין מהם, והן בשל העובדה שהוא מנהיג את כולם. כך גם התורה הקדושה: היא המקור לכל המצוות.

התורה היא תורת חיים. יתכן שבשל טרדות ומגבלות שונות האדם פטור ואולי אף אסור לו ללמוד תורה. אך זהו פטור מלימוד תורה הנוגע למעשה בפועל. כלומר, לימוד לשם ידיעה מה לעשות ומתי, שהרי כדי לקיים את המצוות יש ללמוד את התורה. אך קיים רובד עמוק יותר בלימוד התורה, והוא הרגש שטמון בלימוד התורה כתורת חיים: “אורייתא וקודשא בריך הוא – כולה חד”. התורה והקדוש ברוך הוא הם דבר אחד, וכשיהודי לומד תורה, הוא מתאחד עם בורא עולם. הטענה כלפי האדם היא מדוע הוא לא חיפש את לימוד התורה מצד התחושה שאלו הם חייו, כפי שחשו הלל, יוסף הצדיק ורבי אלעזר בן חרסום. כיצד נתן למגבלות השונות לעוור את ליבו, ולשכוח מהעובדה שללא התורה אין באמת חיים. והלימוד העצום שעולה מהסיפור הזה הוא שכל אחת מאתנו מסוגלת וצריכה לשאוף להיות כמו. כמו האבות והאמהות הקדושים, כמו הצדיקים הגדולים שבכל הדורות, וכל הרוצה להיטהר, משמיים מסייעין לו.

אי אפשר לסיים בלא הסיפור הידוע אודות רבי זושא מאניאפולי, אחיו של רבי אלימלך מליזענסק. רבי זושא נהג לומר כי אם לאחר פטירתו ישאלו אותו מדוע לא היה כמו משה רבנו, הוא לא יפחד, ויענה: וכי אפשר לדמות אותי, זושא, למשה רבנו? ואם ישאלו אותו מדוע לא היה כמו רבי עקיבא, שוב לא יפחד, ויענה: וכי אפשר לדמות אותי, זושא, לרבי עקיבא? הפחד הגדול שלו היה אם ישאלו אותו: ‘זושא, למה לא היית זושא? הרי זושא יכולת להיות, אז למה לא ניצלת את כל כוחות הנפש שלך כדי להיות זושא?’

ואומר הרבי מסלונים, כי הדרך לקיום יעודו בעולם נעשה באמצעות אותם התנאים שניתנו לו מלמעלה. דווקא הבית המסוים, ודווקא בן הזוג המסוים, ורק כאשר הוא מתנהג כפי שהוא – “זושא” – תוך הדבקות בתכונותיהם של האבות הקדושים, ושאיפה מתמדת לעלות מעלה – הרי הוא מסוגל למלא את יעודו.