זכרונות ותחיה

// נחמי נתן

פורסם במגזין 36, ניסן תש”פ

הדרך עברה עליה ברגשות מעורבים. היה חשוך בחוץ, והיא חשבה לעצמה שכנראה, החל מהיום היא תראה את העיר לא פעם בשעות האלו. פריווילגיה ששייכת לבני העיר. לאורך כל הדרך היא סיפרה לאזניים הקטנות והכרויות על הדמויות שזכרה מהעיר. חמש עשרה שנים לא דרכה כף רגלה כאן, והיום הם חוזרים. זהו מעבר הדירה הראשון שהיא יוזמת. את הדירה הראשונה עזבו בשל גודלה הקטן, שלא תאם את מידות המשפחה הצעירה והמתרחבת שלהם. את הדירה השניה עזבו בשל שכר הדירה שהלך והאמיר. את השלישית עזבו לאחר שבעל הבית חיתן את ביתו, והיה זקוק לדירה עבורה. את הרביעית עזבו לאחר שנחום קיבל עבודה במקום מרוחק. את החמישית עזבו בשל בעל בית בלתי נסבל, ואת השישית היא כבר לא זוכרת מדוע עזבו. אבל זוכרת ששוב היה זה ענין של כורח הנסיבות. הפעם הזו היא שונה. בפעם הזו היא היוזמת של המעבר.

לנחום היה קשה בתחילה. הוא לא הבין מדוע לעזוב כשהכל טוב. כולם יושבים במקום הנכון להם. היא בעבודתה, הוא בעבודתו, הילדים במקומות לימודיהם. השכנים טובים, שכר הדירה יקר, אך סביר. והיא- היה לה קשה להסביר מדוע. אבל היא התגעגעה נואשות לעיר ילדותה. ירושלים היתה כה יקרה לליבו של נחום, שלאחר נישואיהם, הסכימה לעזוב ולעקור איתו אליה. אבל פינה קטנה בלב המשיכה להתגעגע אל הקהילה הקטנה שהשאירה מאחור. נכון, הם הגיעו להתארח אצל הוריה לא פעם. אבל ככל שגדלה המשפחה- כך התמעטו הביקורים. הדרך הארוכה היתה קשה, ואולי קשה היה יותר לארוז ולפרוק את הכבודה המלווה אותם לאחר כל שבת שכזו. הוריה החלו להתארח אצלם, והיא כבר לא זכתה לחזות בזיו פניהם של האנשים שהיוו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותה.

אולי דווקא משום שהכל היה בסדר, וכולם היו איש במקומו במנוחה. אולי זו היתה הסיבה שהיא החלה לשמוע את הגעגועים שבתוכה בקול רם יותר מאשר בעבר. תקופה ארוכה הרגישה בגעגועים ודחקה אותם לקצה. עד שחשה שאינה יכולה עוד. בערב שקט החלה לדבר בבית על מעבר.

לנחום, שהתפלא, מנתה את המעלות הרבות: הם יוכלו לגור קרוב להוריה ולעזור להם; תהיה להם אפשרות לשכור דירה גדולה יותר במחיר נמוך יותר; אולי אפילו לרכוש דירה לעצמם ולהפסיק לחיות על ארגזים בין דירות שונות. נחום שמע ושתק. הוא שמע בעיקר את מה שלא אמרה בקול. זו היתה גדולתו- לשמוע את השקט שבין המילים. לתרגם את הרווחים שבין השורות לאותיות ברורות. ולבסוף הסכים.

התקופה הבאה היתה מלאת אופוריה עבורה. הם נסעו לחפש דירה, ומצאו אחת שמצאה חן בעיניה במיוחד. גדולה, נאה ושטופת שמש ואור. גם הנוף מצא חן בעיניה מאוד. והיתה בדירה אפילו מרפסת מקסימה. בביקור הבא בעיר הם סקרו את מוסדות הלימוד השונים לילדים, וכשנחום הודיע שהוא מתרשם לטובה, נחה אבן נוספת בבנין שעמלה לבנות. בנין החלומות של הקהילה הקטנה.

בלילות, לפני שנרדמו הקטנים, נהגה לספר להם על הקהילה כפי שזכרה אותה. סיפרה על ר’ אברום הגבאי בעל ההרגלים הקבועים, שרק כשמלאו לה עשר שנים התוודעה לכך שיש לו, לגבאי, גם שם משפחה. כולם קראו לו ‘ר’ אברום הגבאי’. איש לא השתמש בשם המשפחה שלו; היא סיפרה על דליה, האישה המבוגרת מסוף הרחוב, שמקפידה להגיע בכל שבת לבית הכנסת, ומתפללת בדבקות. היא דילגה על הקטע שבו צועקת דליה על הילדים המרעישים, וגם על אלו שיש להם עיניים של ילדים מרעישים, לטעמה. חשוב היה לה שהילדים יגיעו עם טעם טוב לפגישה עם דליה; היא סיפרה על שוש ונאווה, שיושבות תמיד מתחת למזגן, ובסיום התפילה עוברות לשבת בחצר בית הכנסת. מפטפטות עוד ועוד, עד שהבעלים של שתיהן, שמאריכים בתפילתם, יוצאים החוצה.

בעיקר סיפרה על הבעל קורא. את שמו לא זכרה, אבל את קולו זכרה גם זכרה. סיפרה לילדיה שעד היום לא פגשה בעל קורא שקורא חזק וטוב כמו הבעל קורא ההוא. סיפרה להם, איך הציפורים עוצרות מציוציהן אפילו, ומקשיבות לקריאה, וכיצד הוא אינו טועה בקריאתו לעולם.

היא סיפרה וסיפרה, מעירה את הדמויות מתוך זכרונותיה. עם כל סיפור נולד סיפור חדש, דמות חדשה או אפיזודה שגרמה לעיניה להעלות דוק של געגוע.

והנה מגיע היום. הם עוברים. לרגעים היא צובטת את עצמה כדי להאמין שמגיע הרגע. שהגעגועים שבליבה הולכים לקבל מענה ולשקוט קמעה. כשהגיעו אל הדירה החדשה, שלף נחום את המפתח מכיסו ופתח את הבית. הדירה היתה שרויה בעלטה. “וכי מה חשבת? שתמתין לך עוגה על השולחן?” שאלה את עצמה, ובושה להודות שכן. היא אכן ציפתה לכך. בבנין בירושלים הן נהגו לעשות זאת בכל פעם ששכנים חדשים הגיעו לבנין.

זה היה קורה לא מעט, משום שהדירות היו קטנות יחסית, וזוגות צעירים התחלפו בזה אחר זה. מחזה של זוג צעיר וטרי, בשמלת כלה ובחליפת חתן, היה מחזה נפוץ באופן יחסי. והעוגה היתה קבלת הפנים של השכנות הוותיקות בבנין. זה לא היה קשה כל כך, שכן לפני בואם של שכנים חדשים, במיוחד כאשר מדובר על זוג טרי, תמיד היתה הדלת פתוחה כשעבדו הפועלים. גם כאן, בדירה החדשה, היא מניחה שהדלת היתה פתוחה. אבל כאן, בשונה מירושלים- לא בטוח שמישהו בקהילה הקטנה יודע על בואם. ויתר השכנים בבנין רחוקים מחיי תורה ומצוות. גם המנטליות שונה ורחוקה.

היא מארגנת את הילדים במהירות לשינה במיטות החדשות. לשמחתה, טרם המעבר דאגה שכולם יתקלחו בדירה בירושלים, הקטנים שביניהם לבשו פיג’מות והגדולים הכניסו את הפיג’מה לתיק קטן ואישי, שהחזיקו ביד. כעת היה על כל אחד למצוא את מיטתו ולשקוע בשינה ברוכה. היא ונחום עמלו עוד שעה ארוכה על פירוק הארגזים, עד שנתנו תנומה לעפעפיהם.

חמישה ימים עבדו על פירוק הארגזים. הדירה הלכה וקיבלה צורה, הלכה והפכה לבית. בימים הללו לא היה לה זמן לחשוב כמעט. כשהתקרבה שבת, החלה להרגיש את הציפיה שוב בוערת בעצמותיה. “עוד מעט,” אמרה לעצמה, “עוד מעט תגיע שבת, ואגיע לבית הכנסת”.

בית הכנסת היה מקום המפגש השבועי של בני הקהילה הקטנה, והיה ברור לה שהמפגש הזה יפצה על השבוע השקט שעבר עליהם. הציפיה הבוערת היתה זו שהשקיטה את חוסר האונים שהחל לצוף כשלא מצאו את הפותחן עבור בקבוק היין, וכאשר גילתה שעל אף ההכנות הארוכות לשבת שכחה לכבות את הדוד. בדירה הקודמת בימים שטופי שמש לא היה לה צורך בכך. אבל כאן, בדירה החדשה הכל היה שונה כל כך. “נו מילא,” ניחמה את עצמה, “כל ההתחלות קשות. גם אם הן מתרחשות במקום מוכר”.

למחרת, בבוקר יום השבת התעוררה מוקדם. העירה את הקטנים, הלבישה את כולם במחלצות, וביחד צעדו קוממיות אל בית הכנסת. בית הוריה מוקם בכיוון השני של דירתם החדשה, ולכן הדרך לא היתה מוכרת לגמרי. אבל כשנכנסו אל הרחוב של בית הכנסת, כבר יכלה להוביל את השיירה הקטנה שלה בעצימת עיניים.

“הנה עץ התפוח,” הראתה להם את העץ עליו סיפרה להם לא מזמן. עץ שמסתתר מאחורי שער גדול והיווה את מקום המפגש הקבוע שלה עם חברותיה בימים ההם. את הפסיעות שנותרו עד השער תיבלה בסיפורים על הדמויות שהכירה להם בלשונה בחודש האחרון. כמעט בדילוגים המשיכה אל המדרגות המובילות אל עזרת הנשים. ורק כשהגיעה למעלה, נעצרה תחתיה הלומת רעם.

בית הכנסת השתנה מאז היתה פה לאחרונה. אי אז לפני חמש עשרה שנים. הריהוט הוחלף כמעט לגמרי. רק מהפינה הציץ אליה ארון הספרים שהכירה. היא מיהרה אליו, והוציאה לה ולבנותיה סידורים וחומשים. גם הם היו ברובם חדשים. ועל אף שמאז ומתמיד אהבה את ריחם של ספרים חדשים, הפעם צבט בה משהו מבפנים. מעולם לא ידעה שאפשר להתגעגע לסידור ישן… לאחר מכן נפנו לחפש מקום ישיבה.

במקום בו זכרה שישבו שוש ונאווה ישבו שתי נשים זרות לחלוטין. בשעת בוקר מוקדמת שכזו רוב עזרת הנשים היתה ריקה. בצד הגברי רק החלו להתארגן לתפילה. נראה היה שהשתיים זרות גם זו לזו, משום שכל אחת מהן היתה שקועה לחלוטין בעולמה. אף לא אחת מהן טרחה להרים את מבטה אליה, אף שלטשה בהן מבטים נדהמים.

בשורה הראשונה מצד שמאל ראתה את דליה. כמעט נפלה על כתפיה בהתרגשות. סוף סוף אישה מוכרת. דליה הזדקנה מאוד. היא השיבה לה שלום, וביקשה מהילדות לשמור על שקט. לשמחתה, לא צעקה עליהן. שירה צייצה: “את דליה? אמא סיפרה לנו עלייך”. דליה חייכה בנימוס, והחזירה את מבטה אל הסידור. לא מזהה אותה. ואיך תזהה? עברו לא מעט שנים מאז נפגשו.

התפילה החלה. היא השתדלה להתעמק במילות התפילה ולדחוק את האכזבה שלה עמוק. אכזבה. זו בדיוק המילה. היא חיכתה כל כך לשבת הזו, חיכתה כל כך לתפילה בבית הכנסת האהוב, והכל שונה כל כך ממה שציפתה לו. קריאת התורה היוותה כעת את פסגת ציפיותיה. לשמוע את קולו של הבעל קורא, להתענג על הקריאה המדויקת… אבל כמו להכעיס עלה לקרוא מישהו אחר לחלוטין. בקול אחר לחלוטין. וקריאתו היתה סתמית לחלוטין. ממש כמו שאר הקריאות ששמעה בחמש עשרה השנים האחרונות.

מכאן כבר לא היה לאן להידרדר הרבה… ההבנה שהמקום אליו התגעגעה איננו קיים עוד היכתה בה בעוצמה. היא חלמה כל כך על קהילה מוכרת ומחבקת, קהילה שמהווה מקבץ של זכרונות ילדות, ובמקומן קיבלה קהילה חדשה וזרה. הזרות הכאיבה לה. נעצה בה טלפיים קרות.

כשהסתיימה התפילה כשלה עם בנותיה החוצה. ממתינה בראש חפוי לנחום ולבנים. אלו האחרונים יצאו מחויכים. “אמא, איזה בעל קורא מצוין,” קרא צביקי עוד מרחוק, “צדקת. הוא באמת הקורא הטוב ביותר ששמעתי עד היום”. ממרום תשע שנותיו היתה אמירה זו מגוחכת מעט. אבל היא בכל זאת מתחה חיוך על שפתיה לכבודו. “כן? נהנית?” שאלה. “מאוד!” הוא ענה משולהב, “כל הסיפורים שלך התגשמו אחד לאחד. זה מדהים לראות את ההיסטוריה קמה לתחיה”. שוב המשפטים הפומפוזיים מידי לגילו. אבל לא היה אכפת לה. היא צעדה בין ילדיה. בתוך המשפחה הקטנה שלה. והרגישה איך ציפור קטנה מידפקת על דלתי לבבה. נכון, זהו לא המקום עליו חלמה. לא האנשים אליהם ייחלה. אבל אולי הכל סיפור של פרשנות. אולי זוהי קריאה ממרום שמטרתה להזכיר לה שאת זכרונות הילדות של הילדים שלה, רק היא יכולה לרקום בצורה הטובה ביותר.