דרורה אטיאס

“מה יש לי לבכות? כשמסכימים עם הקדוש ברוך הוא, מתחוללים ניסים. ולנו, נולדה בת”

דרורה אטיאס היא אישה שהאמונה שלה והשמחה שלה הן מדבקות ממש. את שתיהן היא לא איבדה- לא כשאיבדה ילד, וגם לא כשאיבדה כמעט בעל. והן שתיהן עמדו לה, הרימו אותה מהתהומות, וחוללו בחייה ניסים ונפלאות.

// פורסם במגזין אשת 39, אלול תש”פ

הראיון עם דרורה אטיאס הוא אחד השמחים שביצעתי, וזאת למרות הסיפור הקשה, שהיה מנת חלקה. פשוט משום שמי שמרואיינת היא דרורה- אישה מלאת אנרגיות, שקשה שלא להתפעל משמחת החיים החיונית שלה. היא מדלגת בקלילות מעל תהומות של עצב, ומחדירה בכל נקודה את האמונה.

“אמא שלי היתה בתו של מורי מתימן,” היא מספרת, “היא התייתמה בגיל צעיר, וקיבלה את החינוך ואת המסורת בעל פה. עד היום אינה יודעת קרוא וכתוב, אבל את האמונה ואת חכמת החיים הנחילה לנו באופן העמוק ביותר שניתן. מגיל צעיר שמעתי ממנה כי כשיש לי ניסיון או בעיה כלשהי, עליי לדבר עם בורא עולם בלבד, ולא עם בני אדם, שלמרות שרוצים מאוד לעזור, יכולתם היא מוגבלת, ואילו הקדוש ברוך הוא כל יכול. בכוחו לתת כח לצלוח את הניסיון, ובכוחו ליטול אותו. לכן יש לכוון את המבט ואת הדמעות למי שמסוגל לחולל שינוי”.

כדי להדגים עד כמה היו החיים פשוטים ושמחים, היא מתארת את סעודת השבת. “היינו שמונה ילדים, שמסבים סביב שולחן עם עוף שלם אחד לשבת. הירכיים היו עבור ההורים, וכל אחד מהילדים קיבל חלק אחר. אני קיבלתי בדרך כלל כנף או קורקבן, והייתי מאושרת. למרות שזה נשמע מעט, התחושה שלי כילדה היתה שגדלנו בשפע, ברוך ה’, והתקווה שלי היא רק לזכות לגדל את ילדיי באותו האופן”.

כשאלוקים מדבר

כשדרורה סיימה את חוק לימודיה, היא התלבטה כיצד להמשיך. “הדבר האחרון שעניין אותי היו לימודים נוספים,” היא מחייכת, “רציתי לתרום ולתת לעולם. ידעתי שכשנותנים, מקבלים בחזרה”.

הפור נפל על המשטרה. “השירות הלאומי שלי היה בימ”ר דיזינגוף, שם הכרתי את העולם שמתחת לפני השטח. היה ‘אקשן’. סיקרן אותי מאוד להכיר את החיים שמעבר, ובסיום השירות החלטתי להתגייס למשטרה”. היא עברה מיחידה ליחידה, עד שמקומה נקבע ביס”מ. “הייתי הבחורה היחידה במחוז תל אביב,” היא מספרת, ומוסיפה בהערת אגב כי למרות שהיס”מ משתייך בתודעה לחתך הגברי, היא שמרה על האופי הייחודי והנשי שלה. “בכל מקום בו הייתי צריכה להיות- בהפגנות או במטה, הקפדתי לבצע את ההפרדה בין הטוב לבין הרע, והקפדתי להיות אדם טוב. על אף שלא הייתי דתיה מספיק בתקופה ההיא, שיננתי ללא הפסקה את שלימדו אותי הוריי: שיוויתי ה’ לנגדי תמיד. ידעתי שאני שליחה, ושיש לי תפקיד שמונח בידיי כפיקדון, במקום שבו אני נמצאת”.

במקביל לעבודה במשטרה, דרורה נישאה לבעלה יצחק. הם הפכו להורים לבן בכור, וכשגילו שהם עומדים להרחיב את המשפחה בשנית, החליטה דרורה לפרוש. “הרגשתי שזה כבר לא מתאים לי,” היא מנמקת, “ועברתי לתחום הקוסמטיקה”.

בקוסמטיקה היא גילתה את הזוהר, את הכסף ואת החומריות. “סיקרן אותי להכיר את התחום- בדיוק כפי שפעלתי במשטרה, מתוך סקרנות,” חשוב לה להדגיש את מהות המעבר. בימים ההם היא הבינה במלוא העוצמה כי המשוואה לפיה הרבה כסף מביא הרבה אושר היא שגויה מיסודה. “ישבו אצלי לקוחות מהמעמד הגבוה, וסיפרו על הצרות שלהן. זה היה בלתי נתפס- כמה גדולות יכולות להיות הצרות מבלי קשר למצב חשבון הבנק. מצאתי את עצמי מקשיבה, מכילה ומעניקה לכולן את העצה עליה גדלתי: לדבר עם בורא עולם. אני מניחה שחלקן קיבלו את העצה דווקא משום שנראיתי בדיוק כמותן… ואז, התחלנו לשים לב שאלוקים מדבר אלינו, והבנו שאנחנו מוכרחים לחולל שינוי”.

שינוי בשבוע

כשהיא אומרת ‘אז’, היא מתכוונת בעיקר לזמן שבו נאור, בנה השני, נולד, אבל גם לפני כן. “נאור הפעוט נדרס כמעט שלוש פעמים בתקופה קצרה,” היא מספרת. על אחת מההתרחשויות היא מרחיבה. “בעלי הוא נהג משאית סמיטריילר. יום אחד הוא בא לאסוף את נאור מהמטפלת. ובעוד הוא מחנה את המשאית, הוא ראה בזווית העין את נאור יוצא מהבית בתרועות שמחה, בעוד ממול שועטת מונית. בצורה שהוא לא יודע להסביר, הוא הצליח להספיק לרדת במהירות מהמשאית ולתפוס אותו, רגע לפני שהתרחש אסון,” היא נזכרת בהתרגשות, “אחרי המקרה הזה, בעלי, שמגיע מבית רחוק מתורה ומצוות, אמר שהוא רוצה להניח תפילין. הסכמתי, ותוך כדי כך אמרתי שמדובר רק על תפילין. לא צריך ללכת לקיצוניות. אפשר לשמור דברים מינימליים… לא היה אכפת לי לשמור על הדת כפולקלור נחמד… אבל למרות ההצהרות הראשוניות, תוך שבוע ימים מצאתי את עצמי עם כיסוי ראש מלא, כשהילדים לומדים בתלמוד תורה… הכל קרה במהירות, אבל מתוך בחירה מלאה”.

בשלב זה של חייה, הרגישה דרורה שהייעוד שלה לא נמצא בקוסמטיקה. “הרגשתי שהחיים שלי משתנים לטובה, ורציתי להשפיע על חייהן של נשים נוספות. הלכתי ללמוד תחומים חדשים שקשורים בקדושה, וחידדתי את היכולות שלי. הרגשתי שאם עד עכשיו קישטתי נשים מבחוץ, כעת אני מפנה את האנרגיות אל היופי הפנימי. זוהי עבודה שמביאה לאושר עילאי”.

יוצרת אנרגיות

כשהיא בשיא ההתחזקות שלה, הגיע האסון. נאור יצא מהבית ולא שב אליו עוד. “הוא היה בכיתה י”א,” חוזרת דרורה אל התהום הקשה ההיא, “הוא יצא בשבת עם חבר לגינה, במטרה לפגוש חבר נוסף. בדרכם, ראו שתי קבוצות נוער מתקוטטות ביניהן. הוא ניסה להפריד בין הניצים, וכשראה שדברים לא מתקדמים- הציע לחברו שיחזרו הביתה, וכך אכן עשו. בכל זמן הקטטה, הרוצח לא היה שם. רק לאחר מכן, כשרוב הנערים המתקוטטים התפזרו לביתם, מישהו קרא לו. מישהו אחר מיהר אחרי נאור וחברו, להזהיר אותם, אבל הם- שלא היו קשורים לקטטה- לא ראו צורך לברוח. ואז הגיע אותו אחד, ונטל את חייו”.

עונשו של הנער ההוא הופחת, משום שלדעת השופט לא היתה הוכחה שכשיצא מביתו היתה לו כוונה לרצוח. “נו, בטח,” אומרת דרורה בסרקזם, “הוא לקח סכין כדי לקלף תפוזים…” ובכל זאת, היא אינה מוכנה להיכנס להאשמות, ואפילו בחרה שלא לגשת למשפט.

“מה שמנחה אותי הוא שמירת האנרגיות למקומות הנכונים,” היא מסבירה, “אני לא קונה אנרגיות בסופר, אלא מייצרת אותן יום יום עם תפילה ועם מעשים טובים. כל מעשה שאני עושה מתבצע מתוך מחשבה: האם הוא מועיל ומקדם אותי בחיי; האם הוא יוסיף לי אנרגיה או שמא לא. כשהתשובה היא לא, אני משתדלת להימנע מכך”.

דרורה מעידה כי את הכח להתרומם, היא שאבה מהאמונה. “אמונה מלשון אימון,” היא מבצעת פאוזה קלה בסיפור, “כל מה שעוברים בחיים מגיע כדי שנוכל לקבל כוחות נפש. זה שהבן שלי נרצח, לא נובע מתוך דבר טוב או רע שעשיתי. זהו מסע החיים שלי, שאיני יודעת למה זכיתי בו. בורא עולם משגיח ומסובב את הסיבות, ובאותו רגע אמרתי לו רק מילים ספורות. אמרתי שאני מקבלת על עצמי את הדין. פשוט הסכמתי איתו, ומאותו רגע הרגשתי כוחות מעל הטבע. כוחות שאפשרו לי לצלוח את הניסיון בצורה פלאית, שאין לי הסבר, חוץ מזה שהדין בעקבות ההסכמה הפך לחסד ממש”.

רק שליח

דרורה התבקשה לסור אל המרכז הרפואי, שקלט את נאור לאחר האירוע. “כשהגעתי שמעתי התלחשויות: ‘הנה האמא, היא הגיעה’. הציעו לי כוס מים, אבל רציתי רק לראות אותו. לא לדבר. הרופא ניגש והחל לומר שהם ניסו לעשות הכל… עצרתי אותו בתחילת המשפט. הבנתי שהנורא מכל קרה, וריחמתי עליו, שהוא זה שצריך לבשר בשורה כזו. אמרתי לו: ‘אתה רוצה לומר לי שאין לי ילד?’ הוא הנהן. ואז ביקשתי לראות אותו כדי להיפרד”.

את הרגעים ההם בהם פגשה את בנה, דרורה לא תשכח לעולם. “דיברתי אליו כאילו אנחנו נפרדים לפני טיסה לארץ רחוקה,” היא מנסה לתאר, “אמרתי לו שאני יודעת שהוא אינו אשם, ומאמינה שמי שפגע בו עשה זאת מתוך חוסר כוונה, שכן ודאי התכוון למישהו אחר- נאור היה ילד שהכיל את כל הרבדים שבחברה. הוא היה ילד של שלום. תמיד מחבר בין החברים, שאהבו אותו אהבת אמת. לא האמנתי שזה קורה לי… הילד המושלם שלי מוטל לפניי, כשרק שעות ספורות לפני כן ראיתי אותו בריא ושמח…”

הבית התמלא במנחמים ובכתבי חדשות. “כל אחד רצה להוציא ממני מילים בגנות הרוצח,” נזכרת דרורה, “אמרתי שוב ושוב שהוא רק שליח, ושאינני יודעת למי קשה יותר הניסיון- לנו, ההורים שאיבדו ילד, או להורי הרוצח, ש’זכו’ בבן כזה. התרכזתי בנקודה שנאור נלקח ברגע שהחליט בורא עולם, ולא ברגע שמאן דהוא החליט לקחת את נפשו. ואם זה מה שה’ החליט, מה שנשאר לי זה רק לחזק את עצמי כדי לעבור את הניסיון הזה”.

שלושה חודשים לאחר מכן, כשהיא בת ארבעים ושש, גילתה דרורה כי הם מצפים לבת אחרי שמונה בנים. “רופא אמר שבגיל כזה יש סיכון רב. עניתי לו שמי שעשה לי נס, שאצפה לילד, גם ישמור לי עליו. מובן שביצעתי את כל הבדיקות הסטנדרטיות, וברוך ה’ הכל היה תקין”.

כשהיא מספרת על בתה, היא בדיוק נכנסת אל המטבח, ואומרת לאמה במתיקות: “יש לי משהו לומר לך, אבל לפני כן, אני חייבת לומר מודה אני”.

“היא נס,” אומרת דרורה, כשהיא מחווה בסנטרה לכיוון בתה, “נס מתוק. זה מראה כי כשאדם ‘מסכים’ עם הקדוש ברוך הוא, מידת הדין הופכת לחסד”.

מתנת הביטחון

שנתיים אחרי השכול, קיבלה דרורה טלפון מהמעסיק של בעלה. “נאמר לי שבעלי עבר תאונה קשה בעבודה, וספג פגיעת ראש. כיוון שפגיעת ראש בדרך כלל לא נגמרת בטוב, ביקשו שאתכונן לנורא מכל. בני הבכור נהג ברכב, ובמשך כל הדרך שבתי ואמרתי כי אין עוד מלבדו. תרמתי צדקה, הודיתי לה’ על הניסיון, וביקשתי ממנו כוחות להתמודד”.

כשנכנסה בשערי המחלקה, קידמה אותה עובדת סוציאלית, שתפקידה היה להקל עליה בשעה שעולמה חרב עליה. “דחיתי את ה’עידוד’ שקיבלתי ממנה, וביקשתי בנימוס שתניח לי להיות לבד. ידעתי שבדקות אלו מתפלל הציבור על בעלי. זה היה מיוחד מבחינתי לחשוב על כך שאני נוהגת להשתתף בצערו ובתפילתו של האחר, וברגע שאני זקוקה לתפילות- כולם נרתמים מתוך ערבות הדדית”.

הצפי הראשוני היה לניתוח של שעה וחצי. אבל בפועל הוא ארך שמונה שעות. “הרופא יצא ואמר שהניתוח הצליח, אבל לא בטוח שהחולה יחיה. למחרת הניתוח הרופא ציין שבעלי יצא מכלל סכנה, אבל… יכולים לעבור שבועות וחודשים עד שיתעורר, ואולי לעולם לא… ראיתי את הכיפה על ראשו, ואמרתי שקרענו שערי שמיים, ואני מאמינה שהוא יתעורר בביקור הבא. הרופא דיבר מתוך מקצועיות, ואני דיברתי מתוך האמונה. אבל אכן כך היה. בביקור של שש בערב, פחות מעשרים וארבע שעות לאחר הניתוח, הוא התעורר, הזיז את ידיו, וצעק ‘אמא’. כך ידענו שהמח לא נפגע, ושיש סיכוי לחזרה לתפקוד מלא. הרופא אמר לי: גברת, אני לא יודע מה לומר לך. זה נס!”

הניסים והנפלאות המשיכו ללוות את דרורה גם בדרך לשיקום. “רצו להעביר את בעלי לשיקום במקום שלפי תפיסתי לא היה לטובתו, ואני התעקשתי על ‘בית לווינשטיין’, מתוך תפיסה שאם יקיפו אותו אנשים צעירים, הוא יוכל לשאוב כוחות ושמחה לצורך הריפוי,” מקדימה דרורה, “הצוות הרפואי התרה בי כי מדובר על חצי שנת המתנה, וכי במקרה זה הם לא ייקחו אחריות. השבתי שאני לוקחת על עצמי את האחריות, והמשכתי בתפילותיי”.

היה זה יום שלישי בשבוע, ודרורה חדורת האמונה, לא התפלאה כלל, כשלמחרת, יום רביעי, קיבלה שיחה מבית לווינשטיין, שבה נאמר לה כי במקרה התפנתה מיטה עבורם. “את המילה ‘המתנה’ ניתן לחלק למילים ה’ ו-מתנה. כשה’ נותן למישהו להמתין, זה כדי להעניק לו את מתנת הביטחון. אפשר להמתין לזיווג חמש שנים, ואפשר שלוש דקות, וכשיש ביטחון- אז הכל לטובה,” אומרת דרורה, “גם אם קורה מה שקרה לנאור- סיום שנראה כרחוק מניסים ומנפלאות- עדיין זה לטובה. זה מגיע מידיו של ה’, ואני אוהבת אותו אהבת נפש”.

קשה להישאר אדישה מול הסיפור של דרורה. כשאני אומרת לה כמה השראה מידת האמונה שלה מהווה, היא מחייכת, ואומרת: “התחלתי לספר את הסיפור שלי מעל כל במה, בכל כנס ובכל הפרשת חלה, כאשר גיליתי כי הוא משפיע על נשים ומוביל להחלטות טובות. נשים מספרות שהן קיבלו את הכח לסלוח, את הכח להעניק. בקהל מסוים אמרו שאני סוג של קוסמת, משום שבערבי הפרשת חלה שאני מנחה מתרחשים ברוך ה’ ניסים. אבל האמת היא שאני לא בבא, אני דרורה. משתדלת בכל מאודי להיות שפחת ה’, וברוך ה’ זוכה בסיעתא דשמיא. זה כל הסיפור”.

Be First to Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *