משל יותם

“הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך”

אכזריות ותאוות שלטון, אש ולעג. כל המאפיינים לסיפור מאבק סוער במיוחד מופיעים בהמלכתו של אבימלך לאחר מות גדעון. במשל, שנושא יותם, הניצול היחיד מהתקפת אבימלך, מופיעים שלושה ממיני הפירות המובחרים והמשובחים של הארץ: הגפן, התאנה והזית. מה ביניהם ובין הרצון למלוכה? ואיך כל זה קשור אלינו?

ברוריה שכטר // מתוך מגזין 24, שבט תשע”ט

תקופתו של גדעון, משופטי ישראל, מסתיימת עם מותו בשיבה טובה. וכמו אצל כל שאר השופטים, עם סיום תקופתו, חוזרים בני ישראל לאחור. “ויהי כאשר מת גדעון, וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים… ולא זכרו בני ישראל את ה’ אלוקיהם המציל אותם מיד כל אויביהם מסביב. ולא עשו חסד עם בית ירובעל גדעון, ככל הטובה אשר עשה עם ישראל” (שופטים ח).

לגדעון היו שבעים בנים מנשים רבות ופילגש אחת בשכם, אשר ילדה גם היא בן, ושמו אבימלך. “וילך אבימלך בן ירובעל שכמהּ, אל אחי אמו, וידבר אליהם ואל כל משפחת בית אבי אמו לאמור: דברו נא באזני כל בעלי שכם, מה טוב לכם: המשול בכל שבעים איש, כל בני ירובעל, אם משול בכם איש אחד? וזכרתם, כי עצמכם ובשרכם אני”. אבימלך רואה במות אביו הזדמנות ליצירת מעמד חדש. הוא פונה לאחי אמו, שכאמור הייתה פילגשו של גדעון, ומציג בפניהם שאלה הגיונית. האם לא עדיף שימשול עליכם איש אחד במקום שימשלו עליכם שבעים אנשים? כל בר דעת מבין כי עדיפה ממשלה של אדם אחד, על פני בירוקרטיה מסורבלת הנובעת מכמות שליטים מרובה. האיש האחד הוא כמובן אבימלך בעצמו, שמוסיף ומציין כי הוא חלק מבני שכם, בעוד שאר שבעים בני גדעון מתגוררים בעופרה, עמוק בשטח ישראל. בני שכם משתכנעים מדבריו, ומעניקים לו סכום כספי באמצעותו שוכר אבימלך אנשים, שהכתוב מכנה אותם בכינוי: “ריקים ופוחזים”. ביחד הם עולים לבית גדעון אשר בעופרה, והורגים באכזריות את כל הבנים על אבן אחת מלבד הקטן שבהם: יותם.

הר מבורך

בעוד בני שכם ממליכים עליהם את אבימלך, יותם עולה על הר גריזים, ומתכונן לשאת את נאומו. הר גריזים הוא הר המוכר לנו מספר דברים.

כאשר בני ישראל עומדים לפני הכניסה לארץ, מתואר בפרשת ראה מעמד מיוחד בו ניתנות ברכות על הר גריזים וקללות על הר עיבל: “ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה… והיה כי יביאך ה’ אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל” (דברים יא).

בחירתו של יותם בהר גריזים, הר הברכות, לצורך נשיאת נאומו נראית תמוהה במבט ראשון. ואכן, יש לכך התייחסות במדרש: “ולמה עמד על הר גרזים וקילל, והלא ניתנו הקללות אלא על הר עיבל? אלא כך אמר: אתם הכותים עתידים לומר: הר גריזים שלנו הוא, ששם ניתנו הברכות, ואינם יודעים ששם ניתנו הקללות, שהרי עומדים על הר עיבל ומקללים. למי היו מקללים? לא לאלו שהיו כנגדן? נמצאו הקללות באו על הר גרזים והברכות על הר עיבל, לפיכך אמר יותם: איני מקללם אלא על הר גריזים”. (ילקוט שמעוני, שופטים ט, סימן סה)

בטרם נמשיך אל נאומו של יותם, נתמקד בדברי המדרש. כזכור, יותם חי בתקופת השופטים, וסיפורו כתוב בספר שופטים. הכותים מגיעים לארץ בזמן חורבן ממלכת ישראל, המתרחש בספר מלכים- שנים ארוכות לאחר מכן. “ויבוא מלך אשור מבבל ומכותה… ויושֶׁב בערי שומרון תחת בני ישראל, וירשו את שומרון וישבו בעריה” (מלכים ב י”ז, כ”ד).

מלך אשור, אשר כבש את ישראל, מגלה אותם מעל אדמתם, ומביא במקומם תושבים מכותה, המכונים כותים, על שם מקורם. בתחילה, קיבלו על עצמם הכותים את התורה, הוחזקו כגרי צדק, וזכו לכינוי “גרי אריות”. אלא שבהמשך הסתבר כי הם עובדי עבודה זרה, ומאז קבעו חכמים כי הם אינם יהודים. וכך כותב הרמב”ם: “אפרש לך עניין הכותים. העם שהביא סנחריב מכותה, והושיבם בערי שומרון… באורך הימים למדו התורה וקבלוה על פשוטם… והוחזקו שהיו מאמינים בדתנו… עד אשר חקרו עליהם חכמים ומצאום מכבדים הר גריזים, וחקרו על הדבר ההוא ומצאו להם בהר ההוא דמות יונה, וידעו שהם עובדים עבודה זרה. אז החזיקום בחזקת גויים גמורים” (הרמב”ם בפירושו למשנה על ברכות ח, ח)

יותם, אשר חי מאות שנים לפני שהכותים מגיעים לארץ יודע כי בעתיד יבואו לכאן כותים, שיהפכו את הר גריזים לנכס פרטי שלהם בשל הברכות שבו, ודווקא לכן בוחר בו לצורך קללותיו. יש כאן נקודה פנימית נוספת- כמו הכותים, שנראו כלפי חוץ יהודים אך תוכם לא היה כברם, כך גם אבימלך, שנראה לאנשי שכם במבט ראשון כאיש להבאת הברכה, בעוד שהאמת הייתה הפוכה לחלוטין.

משל יותם

יותם מתחיל את קללתו במשל. “הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך. ויאמרו לזית: מלכה עלינו. ויאמר להם הזית, החדלתי את דשני, אשר בי יכבדו אלוקים ואנשים, והלכתי לנוע על העצים? ויאמרו העצים לתאנה: לכי את, מלכי עלינו. ותאמר להם התאנה: החדלתי את מותקי ואת תנובתי הטובה, והלכתי לנוע על העצים? ויאמרו העצים לגפן: לכי את, מלכי עלינו. ותאמר להם הגפן: החדלתי את תירושי, המשמח אלוקים ואנשים, והלכתי לנוע על העצים? ויאמרו כל העצים אל האטד: לך אתה, מלוך עלינו. ויאמר האטד אל העצים: אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם, בואו חסו בצלי, ואם אין, תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון” (שופטים ט).

במשל מתאר יותם כיצד חיפשו העצים מלך עליהם. בתחילה הם פונים אל עצים חשובים כדוגמת הזית והתאנה, ולבסוף, כשכל אחד מהם מסרב משום שאינו מוכן לוותר על תכונותיו האישיות, תכונות אשר עם עמל ויגיעת המלכות לא תוכלנה לבוא מספיק לידי ביטוי, פונים העצים אל האטד, סוג קוץ, ומבקשים ממנו למלוך עליהם. האטד נענה, אך דורש שכל העצים יבוא לחסות בצלו. המלבי”ם מציין כי ידוע שלאטד אין צל כלל, שהרי הוא צמח נמוך. אך הוא מעוניין שהעצים האחרים יכופפו קומתם כדי לחסות תחתיו. ובמידה שלא, הוא יראה בכך מרד כללי מטעם העצים, ובשל זאת, תצא מאתו אש שתכחיד את כולם.

רש”י אומר שכל שם עץ שמזכיר יותם מסמל שופט אחר שהיה בישראל. הזית הוא עתניאל בן קנז, שבא משבט יהודה עליו נאמר “זית רענן יפה פרי תואר”; התאנה היא דבורה, שכן מהתאנה מפיקים דבש דבורים, והגפן היא גדעון, מבני יוסף שהומשלו לגפן.

אפיונים למושל

אברבנאל מקשה על פירושו של רש”י ואומר כי אם אכן זוהי כוונת המשל, היה עלינו לראות בכתובים השתלשלות זהה. כלומר, שבני ישראל פונים אל השופט המדובר בבקשה שימלוך עליהם, והשופט מתנגד. מה שמוצאים בכתובים הוא הפוך, שכל שופט בתורו שפט את ישראל. מסיבה זו, לדעת אברבנאל מדובר על דבר אחר לחלוטין. והוא, סדר הבחירה הראוי לצורך מלוכה או ממשלה. “הממשלה והמלכות ראוי שתנתן… לנכבדים, כי היחס (היחוס) הוא הראוי למלוכה ולממשלה, וכאשר לא יימצא אדם נכבד ומיוחס למשול, ראוי שיבחרו באדם עשיר. כי עם היות שעשרו בידו ולא יועיל ממנו לאחרים, אין ספק שמפני עשרו הוא הראוי למלוכה… וכאשר לא ימצא אדם נכבד בטבעו ולא גם כן אדם עשיר, ראוי שיבחרו באיש המשמח והמקבל כל אדם בסבר פנים יפות מפאת מידותיו, אם הוא טוב ומטיב במזגו, כי הנה העם ראוי שימשך אז אחריו” (אברבנאל על שופטים ט). במילים אחרות, לדעת אברבנאל, יותם מונה את האפיונים לאדם המושל. ראשית, יש לחפש “זית”, שהוא אדם מיוחס. במידה שלא נמצא אדם כזה, יש לחפש “תאנה”, שנמשלת לאדם בעל ממון. במידה שלא נמצא אדם כזה, יש לחפש “גפן”, אדם בעל מידות טובות.

מדוע העצים נמשלים לתכונות אלו? מסביר האברבנאל: “הזית שהוא משל לאיש הנכבד המיוחס במשפחתו, כמו השמן הטוב היורד על הזקן, העולה למעלה מכל המשקים, העומד שנים רבות בלי הפסד והשחתה, ולכן אמר בשם הזית ‘דשני אשר בו יכבדו אלוקים ואנשים’… ואחר זה זכר התאנה, משל לעשיר, ולכן לא אמר בה כבוד ולא שמחה, כי אם ‘תנובתי הטובה’, שהיה העשיר מתהלל בעשרו… וזכר אחר כך הגפן, שהוא משל לאנשים בעלי הסברא ושמחים ומשמחים לאחרים, ולכן אמר בה ‘המשמח אלוקים ואנשים’. והביא אחריהם האטד, שאין לו כבוד ויחוס… ואין לו פרי ותנובה ועושר כלל, והוא המעציב גם כן ומדאיג תמיד לכל אדם אם יפגע בו, ואינו משמח כלל” (אברבנאל שם). האברבנאל מוצא קווי דמיון גם בין דברי העצים במשל לבין הסדר שהציע: הזית מכובד, אינו מתערבב עם משקים אחרים וצף מעליהם. התאנה עשירה בשל תנובתה הטובה. הגפן בעלת מידות טובות ומשמחת כל הבא איתה במגע. אך לעומתם, האטד, הקוץ, אין בו שום דבר מאלה. ולכן, מסביר יותם באמצעות משלו, הבחירה בו היא שגויה ואף טפשית: “אבימלך היה הפך כל זה, כי הוא היה בן פילגש ומנעו ה’ מכבוד, והיה עני ורש, והם בעלי שכם נתנו לו הכסף לשכור אנשיו, והוא בעל מידות רעות, אכזרי ורע מזג” (אברבנאל שם).

בחירת עצי הסרק

המלבי”ם מדייק כי בתחילת משל יותם מדובר על “העצים”, ואילו בסופו, בקשת המלוכה מהאטד נמסרת מ”כל העצים”. מסביר המלבי”ם כי מדובר על ארבע משלחות שמחפשות להן מלך. “לא יבחרוהו ההמונים, רק ראשיהם וחכמיהם, להם משפט הבחירה. ולכן לא אמר בתחילה ‘כל העצים’, רק ‘הלכו העצים’, רצה לומר- העצים המובחרים, עושי פרי, שהם המובחרים בעם” (מלבי”ם על שופטים ט, ח).

קבוצת המובחרים הראשונה מחפשת איש מכובד שימלוך עליהם. קבוצה זו מנסה לבקש מהזית, אך הזית מסרב. לאחר מכן, קמה קבוצה נוספת הנרתמת לחיפושים מכיוון אחר: “אחרי שכת החכמים והטובים לא מצאו איש הטוב בעיניהם, חדלו מלבקש, ואז התעוררו אנשי כת אחרת, שהם העשירים מבקשים את הערב לחיי הגוף, ורצו להקים איש מועיל לפי התכלית הנרצה אצלם, וזה במשל התאנה” (מלבי”ם שם). לאחר שהתאנה מסרבת, קמה קבוצה שלישית, שמחפשת איש שיש בו גם מתכונות הכבוד וגם מתכונות המתיקות: “אז התעוררו אנשי כת שלישית, ממוצע בין שניהם… יבחרו איש החכם במדיניות ובטוב המדות אשר ינהיגם בדרכי צדק ושפוט משפטיהם לטוב החיים המדיניים” (מלבי”ם שם). כשגם הגפן, אותו מתאר המלבי”ם כ’חכם מדיני’, עונה בסירוב, מתייאשים ראשי העם: “אז חדלו ראשי העם, שהם החכמים והעשירים והשרים, לבקש מלך… רק עמדו ‘כל העצים’, רצה לומר- אילני סרק, שהם רוב העצים, ויבקשו מלך. מאחר שאין בם תכלית ופרי, יבחרו את האטד, שהוא הגרוע שבכולם וחסר כל תועלת, והמעלה שלו נגד יתר אילני סרק, שאי אפשר לקרב אליו כי מלא חנית וחצים וקוצים מכאיבים… והנמשל שאחר שחדלו המעולים בעם לבקש מלך, התאספו ההמון כולו להקים עליהם איש נעדר כל שלמות, והגרוע שבכולם, ומעלתו היא רק כי מלא רצח ורומח וחנית” (מלבי”ם שם).

קללת יותם

בסיום המשל, עובר יותם אל הנמשל במעבר חריף: “ואתם קמתם על בית אבי היום, ותהרגו את בניו שבעים איש על אבן אחת, ותמליכו את אבימלך בן אמתו (שפחתו) על בעלי שכם כי אחיכם הוא. ואם באמת ובתמים עשיתם עם ירובעל ועם ביתו היום הזה- שמחו באבימלך, וישמח גם הוא בכם. ואם אין- תצא אש מאבימלך, ותאכל את בעלי שכם ואת בית מלוא, ותצא אש מבעלי שכם ומבית מלוא ותאכל את אבימלך” (שופטים ט, י”ח-כ).

מצודת דוד מסביר כי יותם קורא לבני שכם, מוכיח אותם על כי ויתרו על כבוד אביו, שמסר נפשו עבורם, ומקנח בקללה: אם בחירתכם נעשתה מתוך כבוד לגדעון, אז גמולכם יהיה שתשמחו זה בזה והמלוכה תעלה יפה. אך אם בחירתכם אינה נובעת מתוך כבוד לגדעון, אלא מתוך אינטרסים אישיים והעובדה שאבימלך הוא חלק מעמכם, אזי גורלכם יהיה שנאה ומריבה תמידית, עד אשר תאבדו כולכם (מצודת דוד שם).

אם במבט ראשון נראה כי יש כאן ברכה, לפחות בחלקה הראשון, הרי שלאמתו של דבר מדובר בשני חלקים של נבואה אחת, שתמציתה קללה וזעם. יותם אומר לאנשי שכם, במילים אחרות, כי בשל העובדה שהם כרתו ברית על בסיס של רוע, הרי שזוהי ברית שאינה מסוגלת להתקיים לאורך זמן, ולא עוד, אלא שברית זו תביא לכליונם של שני הצדדים. בסיום דבריו בורח יותם, והכתוב מציין כי מלוכתו של אבימלך אכן התפרקה כעבור שלוש שנים, שאז “וישלח אלוקים רוח רעה בין אבימלך ובין בעלי שכם, ויבגדו בעלי שכם באבימלך” (שופטים ט, כ”ג).

מלכות פנימית

בכל סיפור שמופיע בתורה טמון מסר לדורות הבאים. תורה מלשון הוראה שיש ללמוד ממנה ולהפנים אותה. גם סיפורו של יותם הוא סיפור כזה. כידוע, “כל ישראל בני מלכים הם” (שבת סז, א). ולכן עניין המלוכה טבוע בכל אחד ואחת מהעם היהודי. אלא שלא על כל אחד רואים זאת בצורה גלויה. משל יותם הוא קריאה לבחינת אישיות עצמית. איזו תכונה חזקה יותר בנו, ואיזה סוג מלוכה אנו מובילות בסביבתנו הקרובה בכלל, ועמוק בתוכנו בפרט.

לעם ישראל קיימים שני כינויים: יעקב וישראל. יעקב מלשון מלחמה עם העקב, המאבק מול הרע. ולעומת זאת, ישראל מלשון שררה. יהודי אשר חלילה, מנסה לדמות בדרכיו לשאר אומות העולם, כאבימלך, מאבד נקודה חשובה במיוחד באישיותו. שהרי, מציאות העולם היא שנאה כלפי היהודי. יהודי כזה נדרש להיאבק שוב ושוב מול הרע שבתוכו ומסביבו. לעומת זאת, יהודי אשר זוכר שבפנימיותו הוא מלך, ונצמד לדרך התורה והמצוות ללא התחכמויות, זוכה לסייעתא דשמיא ניסית מלמעלה ועולה לדרגת מלך גם בגשמיות.