אספן הבולים

לזכרו של אסיר מספר 16255 פליקס קליין ז”ל

פורסם במגזין אשת 15 // ניסן תשע”ח

מאת: טובה רוזנבאום (קליין). תרגמה והביאה לדפוס: יהודית שקולניק

“אחת, שתיים, שלוש… שמונה, אני אהיה מספר תשע. הו, קלי הטוב, אני רוצה להודות לך על שהשארת אותי בחיים. בכל מאודי ובכל כוחי אעשה טוב כל חיי בתמורה להצלתי בידך”.

בעלי עמד באור השחר הראשון ליד הבלוק שלו באושויץ. כתמי הדם הטריים התערבבו בשלג הצח.

הזמן הוא סוף חודש ינואר שנת 1945. “פעמי המשיח” – קולות תותחי הרוסים כבר נשמעו קרובים ממש. את רוב המחנה פינו. רק כמה מאות של “מתים-חיים” נאבקו על שארית חייהם. אולי שכחו מהם, או שמא כבר לא היה כדאי לבזבז עליהם כדורי רובה?…

עד השחרור היה בעלי באושוויץ בירקנאו. מידי יום לקחו את האסירים למנוביץ לעבודה בבית החרושת הידוע לשמצה “בונה”.

בעלי היה כה חלש ומעונה מהעבודה הקשה, שהחליט לעשות מעשה על מנת להציל את חייו ולזכות בשחרור המיוחל המתקרב. הוא החליט להתגנב ל-REWIR – חדר החולים, ולשכב שם כדי לחסוך בכוחות ובאנרגיה, כך שאולי יצליח לשרוד עד בוא הרוסים המשחררים.

מה-REWIR היציאה הייתה רק לכיוון תאי הגזים על ידי סלקציה יומיומית. אך “ישועת ה’ כהרף עין”. האחראי על חדר החולים היה רופא יהודי יקר, שראה את מלחמתו הנואשת לשרוד. הוא הודיע לו לפני כל סלקציה, שיסתלק לבלוק אחר ואחר כך ישוב, וכך אכן שרד בעלי עד סוף ינואר. עד אותו היום בו התרוקן המחנה כמעט כליל, למעט שלוש מאות אסירים שחיו שעה, שעה בשארית כוחותיהם.

כאשר הבחינו שאין עוד שמירה, יריות וחיילי אס.אס. התקבצה קבוצה קטנה מתוך אותם שלוש מאות שורדים, שיצאה באפיסת כוחות אל רחבי המחנה, לתור אחר מזון. תחנתם הראשונה הייתה בבלוקים של חיילי האס. אס. מתוך תקווה נואשת, אולי ימצאו שם שאריות מזון. הערב ירד והאנשים התפזרו בין החדרים. בעלי נכנס לחדר של אחד מחיילי האס.אס ולאחר חיפוש מדוקדק, שלא הניב מזון, הוא מצא… אלבום בולים מלא בולים מיוחדים ונדירים.

מאז היותו ילד קטן אסף בולים בהתלהבות רבה, ובביתו בקישקורוש (KISKOROS) השאיר “אוצר” של בולים, אך מה שמצא באלבום זה עלה על כל דמיון. בעליו של האלבום, או מי שגנבו, היה מומחה לא מבוטל. האלבום הכיל בולים נדירים בערכם ובאופיים. הוא שכח מכל צרותיו ושקע בעולם הקסום של דפי האלבום.

לפתע הופר השקט. שוב נשמעו הקולות המוכרים והשנואים כל כך של פקודות האס. אס, כשאליהם מתלווים הדי יריות… בעלי קפץ לתוך אחד הארונות, סגר את הדלת מאחוריו, וחיכה בחשכו של הארון במשך שעות נטול נשימה, אך בידיו לפת את “אוצרו”.

כאשר שוב השתלטה הדממה, וקולות המכוניות נשמעו רק ממרחק רב, הוא יצא ממחבואו.

בחוץ האיר השחר. בדמדומי השחר ראה תמונה כה עצובה, שלא יכול לזוז ולנשום. תושבי המחנה שבו על עקבותיהם לחיסול אחרון. הם הפסידו במלחמה, אך כחיילים נאמנים של “הממלכה השלישית” באו לסיים את משימת ההרג האחרונה.

כל הקבוצה שיצאה לתור אחר מזון הייתה ירויה. איש לא שרד. אך לצידם היו מוטלים כמה שקים של בצל יבש וגזר, לקיים את נפשם עד שייגאלו מן התופת, לו (שורוק) רק זכו…

בעלי החליט שהוא יעביר את המזון לחולים, כדי לתת למורעבים סיכוי לחיות, ויהי מה. כוחותיו לא עמדו לו לגרור את השקים. בתושייתו “החליק” את השקים בגלישה על פני הקרח, ואכן הביא את המזון וחילק אותו בין החולים, ששכבו וגססו בחדר החולים. לא רק שהביא את המזון הדל לחולים, אלא עמד ושכנע את החלשים שבהם בתחינה שיאכלו על מנת להציל את חייהם. לבסוף הגיע זמן גאולתם, והרוסים שחררו אותם לדרכם.

***

כאשר ישבנו “שבעה” על בעלי בבני ברק, הופיעו שני מנחמים שקראו את מודעת האבל על הפטירה שלו בעיתון ההונגרי “אוי-קלט”. אדון פרקש הגיע מחיפה ואדון וינגרטן בא מנתניה. שניהם חבו את חייהם לבעלי, שבזכות מסירותו לאחיו החולים ששכבו ב-REWIER, ניזונו מהשלל וחזרו לחיים.

הקטע נכתב לכבוד השנה החמישים ושמונה לשחרורו של מר קליין ז”ל מהמחנות.