אילה בן גביר

“אני רוצה לצאת בשלום מהבית ולחזור אליו בשלום. מותר לנשים להגן על החיים של עצמן”

להאזנה לפודקאסט

אילה בן גביר. האישה והאגדה. מגיעה להתארח במערכת של מגזין אשת. נטולת פוזות היא מדברת בגובה העיניים. אישה פרקטית עם לב חם ואוהב. אישה עם פרופורציות לחיים. אינה מתרגשת מכלום. ראיון רלוונטי מאוד שגם ממחיש את העוצמה של האישה שעומדת לצד בעלה. בנחישות. ברגש. באיזון. ראיון של עוצמה יהודית.

//מלכהלי

אילה בן גביר עברה דרך ארוכה, שהציבור כולו היה שותף לה. “היתה הרבה אמונה בצדקת הדרך,” היא אומרת במבט לאחור, “היה ברור לנו שהקול הזה צריך להישמע, וכיוון שלא היה מי שישמיע אותו, המשכנו להתעקש למרות המפלות שחווינו בדרך. אני שמחה שה’ עזר ומקווה שהממשלה תהיה ימין מלא ללא תירוצים. לשם כך צריך תפילות רבות. הקול הפשוט שאנחנו מבטאים חשוב דווקא מפני שיש מי שהוא נשמע לו מורכב או אפילו לא הגיוני”.

היא לא סתם מדברת בלשון רבים. כמי שהוגדרה אשת הסוד של בעלה, ח”כ איתמר בן גביר, היא אכן מעורבת מאוד. “חשוב להדגיש שההחלטות בסוף הן של איתמר. יש לו כתפיים רחבות ודי אומץ בשביל לקבל החלטה ולעמוד מאחוריה,” היא אומרת, “אני נמצאת איתו בהתלבטויות, ולדעתי זה נפוץ בזוגיות של רבים. במידה מסוימת, בשמונה עשרה השנים שבהן אנחנו נשואים גדלנו ביחד. התהליך היה ארוך מאוד ושקוף, ואני לוקחת בחשבון שאני עלולה לשלם מחירים על כך”.

חברי כנסת חשופים לביקורת מתמדת מטעם הציבור ומטעם התקשורת. אבל לא אצל כל חבר כנסת גם המשפחה עוברת לקדמת הבמה. “יש בני זוג שפחות מתאים להם. זה דורש מאוד, ורבים אומרים בצדק- גם ככה בן הזוג כל הזמן בפרונט, אשאר מאחור בנחת,” מקדימה אילה. “על בשרי הרגשתי איך התקשורת יודעת לקחת משהו קטן ולנפח את מימדיו באופן אכזרי. כשהתחילו לדבר על הנשק שלי: לקחו משהו שולי שמקובל אצלנו מאוד, והפכו אותו למשהו כמעט מפלצתי. זה לא נח. יש נשים שנפגעות מהר, אבל אני מתייחסת פחות ברצינות. מחר יעטפו עם זה דגים, הכל בסדר”.

ויחד עם זאת, לעיתים נחצים הגבולות. אילה מספרת כי לאחרונה חברים של בנה, שובאל (ראי מסגרת) קיבלו הודעות מתחקירנים בנוסח: ‘שמענו ששיחקת עם שובאל פעם, ואנחנו רוצים לשמוע עליו’… “אמנם הילדים מעורבים בנעשה כי הם גדולים וחשופים לרשתות. הם גאים באבא שלהם, ועדיין צריך להיות גבול לחטטנות,” היא אומרת נחרצות.

עוינות והוגנות

אני שואלת אותה אם היא מרגישה עוינות מצד התקשורת. “לפני כל ראיון אני מתפללת לה’ שיתן לי מילים מדויקות, שהדברים יכנסו ללב. גם לפני הראיון הזה. בחוויה שלי רוב העיתונאים משתדלים להיות הוגנים, אף שלא תמיד קל להם,” היא אומרת, “יש כלי תקשורת ספורים שהחלטתי שלא אתראיין אצלם יותר. השאלות לא מציקות לי, כי מותר לשאול שאלות קשות, אבל כשאותה שאלה נשאלת שוב ושוב משום שלא נשמעה התשובה המצופה זה כבר עניין אחר לגמרי… אני חושבת שאחד הדברים החשובים שלמדתי בתקופה האחרונה הוא לא להתרגש. צריך לדעת במה להתמקד, ואני רואה אהבה גדולה יותר מגילויי שנאה. אנשים ניגשים לאיתמר ברחוב, לוחצים ידיים ושמחים מאוד. גם כאלו שלא אוהבים אותו, עדיין מביעים הערכה על היציבות בדרכו. איתמר לא נשאר ילד בן שבע עשרה, ומטבע הדברים הוא לא חושב בדיוק אותם דברים, אבל מאז ומתמיד הוא ידע להחזיק בנאמנות את הערכים שלו”.

בשונה מאנשי ציבור רבים, ח”כ איתמר בן גביר ידוע בהתייצבות בכל מקום שנדרש. “חשוב לו להיות עם אנשים בצרתם,” אומרת אילה, “כשיורדים לשטח ומדברים בגובה העיניים, מבינים את הקושי. ואחרי כן קל יותר לפעול לשינוי”.

עם כל האהבה הגדולה שמופנית כלפיהם ברחוב, אי אפשר להתעלם מהאיומים שנשלחים כלפיהם. “זה אכן מפחיד,” מסכימה אילה, “מגיע איום מחמאס ופעם אחרת מפת”ח, יש מעין סבב של ‘מי מאיים הפעם’. אבל דווקא זה מה שמוכיח שהדברים שאיתמר מבטא הם נכונים. אם הוא יצליח לקדם את הדברים שהוא מאמין בהם, זה יהיה דבר חשוב”.

התשובה לאיומים מתבטאת במישור הרוחני- עם תפילות רבות, ובמישור הגשמי- עם אבטחה כבדה. “עשרים וארבע שעות,” מתארת אילה, “הבית גם הוא מאובטח ללא הפסקה. מדובר בשלושה עשר מאבטחים מתוקים ומקסימים, שאנחנו מכירים את כולם. הם משתדלים לתת מרחב ככל האפשר, ולמדנו להסתדר ולראות את הטוב. למשל, ברכב יש שני מאבטחים ולכן שנינו יושבים מאחור זה לצד זו. זה דבר יפה. אני סומכת עליהם ששום דבר שישמעו לא יודלף החוצה, ודברים פרטיים ממש מדוברים בתוך הבית, שעדיין מהווה את המעוז המוגן”.

התארגנות מחדש

הבית חווה התארגנות מחודשת עקב השינויים במעמדו של ח”כ איתמר בן גביר. “למען האמת חשבתי שאחרי הבחירות נחזור למסלול שקט,” מפתיעה אותי אילה, “כשארבע מערכות הבחירות האחרונות הסתיימו, צללנו לסוג של שגרה. הפעם זה שונה. יש כל הזמן אירועים ופעילויות שעדיף להצטרף כבת זוג. זה מצריך ארגון מחדש, בערך כמו שלידה משנה את ההרגלים: פתאום יש יציאות אחרי צהריים או בערב ויש דרישות שונות. ברוך ה’, יש לנו הרבה עזרה מההורים ומהילדים הגדולים שלנו, ועדיין, צריך להתרגל”.

המעמד החדש דורש גם אימוץ גינונים מסוימים. “קשה לי עם זה,” היא מודה, “היחס שלי מול בגדים למשל היה לבחור בבגד שהוא צנוע מספיק ונח מספיק. פתאום, לאחר שהצטלמתי עם שרה נתניהו, התחילו תגובות על המגפיים החומים שאינם מתאימים לחצאית הכחולה ולמה יש לי חולצה כחולה בגוון אחר… אלו באמת דברים שלא עניינו אותי יותר מידי…” היא מחייכת חיוך נבוך, “הלכתי לקנות מגפיים שחורים, כי אמרו לי שהם מתאימים לכל. אין לי בעיה לשמוע וללמוד”.

במקביל להיותה “האישה של” אילה בן גביר היא מורה ללשון, שמסיימת בימים אלו תואר שני בלשון עברית. “אני אוהבת מאוד את התלמידים,” היא אומרת, “בעבודתי אני מקפידה על הכללים, ומשאירה את הפוליטיקה מחוץ לדלת הכיתה. אני באה ללמד עברית, וזה חשוב לי מאוד”.

רישיון לנצח

אנחנו ממשיכות לשוחח על ההבטחות לשינוי ועל התקווה החזקה שנישאת כלפיהם מטעם הקהל הימני. “התקווה היא שנצליח לעזור לכל יהודי בארץ, לכל מי ששמח שעם ישראל יושב בארצו, שיוכל לצאת מהבית בבוקר ולחזור אליו בערב בריא ושלם,” מבהירה אילה בפשטות. “איתמר מתמקד בלהצליח להחזיר את הביטחון. זה בנפשו ממש”.

היא נושאת אקדח עליה בשל רמת הביטחון הירודה ששוררת באזור מגוריה. “לפני שבע שנים התחוללה מתחת לבית שלי אינתיפאדת סכינים. שלושה אנשים נדקרו בזה אחר זה. בשונה מקטיושה שמגיעה מהאוויר, כשמדובר על מחבל שרץ לאזרח מרחוק, יתכן שיהיו שתיים-שלוש שניות לשלוף נשק. ולכן שליש מהנשים נושאות אקדח. זה מקובל ונצרך,” היא מסבירה, “אישה נוסעת לעבודה וחוזרת לפעמים בשעות מאוחרות. הכביש מלא באבנים ובבקבוקי תבערה. מחבלים מסתובבים בגאווה עם ציורים בולטים של רובים ושל אקדחים. אני לא מחזיקה באקדח ממקום פמיניסטי, אלא מרצון להגן על החיים שלי”.

התקשורת היתה מלאה בהתבטאויות נגד האקדח שלה. “הופתעתי,” מודה אילה, “מי שיצא נגד האקדח שלי בצורה מוגזמת היו דווקא אנשי שמאל ליברלים, שמספרים לכולם שנשים צריכות להיכנס לטנק ביחד עם גברים, להרים משאות כבדים ולעשות כל מה שהן רואות לנכון. אבל פתאום יש אקדח, והם נבהלו עד עומק נשמתם… יחד עם זאת, עם כל הכבוד לכולם, אני רוצה לצאת בשלום מהבית ולחזור אליו בשלום. מותר לנשים להגן על החיים שלהן”.

לסיום הראיון אני שואלת את אילה כיצד מתכוונים ב”עוצמה יהודית” לטפל בצרכיה האישיים והקהילתיים של האישה החרדית והדתית. “האישה הדתית והחרדית היא סופרוומן יותר מכולן,” היא אומרת, “ח”כ לימור סון הר מלך נכנסה על תקן דאגה לנשים ממקום מכבד ולא ממקום פמיניסטי. בנוסף לכך, אפשר לפנות, כמובן. ל’עוצמה יהודית’ יש מחלקה שלמה שנועדה לקלוט את פניות הציבור. אנשים פונים ומנסים לעזור להם גם כשמדובר בדברים נקודתיים. אני קוראת לכל מי שזקוקה לעזרה בתחומים שניתן לפעול בהם דרך הכנסת. פנו אלינו. באנו לעבוד”.

Be First to Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *