“בתי משפט נועדו כדי ליישב סכסוכים בין בני אדם. לא כדי לייצר סכסוכים”
פרופסור טליה איינהורן היא אישה שהעפילה לפסגה המשפטית על אף דעותיה החריפות בנושא בג”ץ וארץ ישראל השלמה. היא לא יודעת פחד מהו, ומסתערת באופטימיות מלאה אל משימת התיקון. “אין לנו פריווילגיה להתייאש,” היא אומרת, “האמת, סופה לנצח”.
מלכהלי // צילום: שיינא פרוצנסקי
דמותה של פרופסור טליה איינהורן היא בין הבולטות שידעה מערכת המשפט הישראלית. היא חברה קבועה באקדמיה הבינלאומית למשפט השוואתי, הקימה והיתה העורכת הראשית של כתב-עת מדעי בינלאומי, העידה בקונגרס האמריקאי על הסכמי הביניים עם אש”ף ולימדה וחקרה באוניברסיטאות ובמוסדות מחקר בישראל, באירופה ובארצות הברית. אבל למרות הכותרות הרבות והמרשימות שמעטרות את שמה, היא אישה צנועה ונעימה. קורנת ממש. אנחנו נפגשות ביום קיצי לשיחה על העבר, על ההווה ובעיקר על העתיד.
אופטימיות וביקורת
מחוזות ילדותה של טליה (“אני מודל חמישים ואחת,” היא מצהירה) היוו את הקרקע לצמיחת אישיותה מעוררת ההשראה. “אבא שלי לימד אותי בגיל צעיר מאוד להביע את דעתי מבלי לחשוש, בתנאי שאני יודעת לנמק אותה. כשאמרתי את דעתי, הוא עיקם את האף ושאל: ‘זה באמת מה שאת חושבת?’
ככל ילדה בת חמש שמנסה לרצות את אביה, ניסחתי את הדברים מחדש, ואז הוא אמר: ‘שינית את דעתך רק משום שעיקמתי את האף?’ אחרי פעם ופעמיים למדתי. הרי אבא הוא יודע-כל בעיניים של בת חמש, והוא לימד אותי לומר את דעתי מבלי להיבהל, כל עוד אלו דברי טעם. אם אין אלו דברי טעם, יש לחזור וללמוד”.
טליה מציינת כי את האופטימיות הנודעת שלה ירשה ממנו. “הוא היה אדם אופטימי, על אף שגדל בתנאים קשים. בגיל צעיר התייתם מאמו, ‘זכה’ באם חורגת קשוחה, שרד את הפוגרומים ברוסיה הלבנה, ברח ליערות ובגיל שלוש עשרה יצא בהוראת אביו להבריח את הגבול בדרכו לארץ ישראל.
בתחילת הדרך היה עם אח של אימו החורגת, שנתפס בידי הפולנים, ולכן המשיך את המסע לבדו. מעודי לא חוויתי שום דבר מאלו, ולכן אם יש משהו שטבוע בי זוהי הכרת הטוב על שזכיתי להיות בדור הזה. נכון שהחיים בארץ לא פשוטים, אבל אין מה להשוות. אני קמה בכל בוקר ואומרת: אשריי שזכיתי. יש לי הרבה יותר: משפחה, ילדים, נחת, אבל כל היתר מהווה כסף קטן”.
מאמה למדה טליה אודות ביקורת נכונה. “אם בעיני אבא שלי, כל מה שעשיתי היה מושלם, בעיני אמא שלי שום דבר לא היה טוב מספיק,” היא מחייכת, “הביקורת שלה היתה בדרך כלל נכונה מאוד. למדתי ממנה להתייחס לביקורת ברצינות ולהתמודד איתה”.
אמת ושלום
את דרכה המקצועית פילסה טליה באופן עצמאי. הדוקטורט שלה, שהונחה על ידי מנהל מכון מקס פלנק בהמבורג, פרס בפניה שטיח אדום בכל מקום שהגיעה אליו. דעותיה בעניין ארץ ישראל היו ידועות, אך דומה כי לא הפריעו לאיש. רק כאשר מונתה לחברה בוועדה המייעצת למינוי בכירים, החלו להישמע לחשים סביבה.
“זו לא ועדת איתור מועמדים. לאחר שמפרסמים שם של מועמד, כל אדם יכול להגיש תלונות לגביו, ותפקיד הוועדה הוא לבחון אותם בהיבט של טוהר המידות בלבד,” היא מדגישה לפני שהיא ממשיכה בסיפור, “העלילו עליי שקראתי לחיילים לסרב פקודה. זה היה נורא בעיניי, כי אני פרופסור למשפטים,” היא מבהירה, “אמנם, כחברה בהנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי קראנו לממשלה לא לתת את הפקודה, אבל זה שונה לגמרי מאשר לקרוא לחיילים לסרב פקודה. מסתבר שהנייר סובל הכל”.
היה גם מי שטען שהיא מתחזה לפרופסורית ולבעלת תואר דוקטור. “למרות שקל מאוד לבדוק עניין כזה,” היא מציינת. ההכפשות נדחו בבג”ץ והמינוי נותר על כנו. טליה יושבת מולי מאירה, ובעיקר מלאת שלווה. מבחינתה אין לה סיבה לפחד להביע דעות. “אני מאמינה באמונה שלמה שהאמת, סופה לנצח,” היא אומרת, “על האמת צריך לעמוד וצריך גם לומר אותה. כתוב: ‘האמת והשלום אהבו’. האמת קודמת לשלום, ואל לנו לחדול מלומר אותה בקול, כי אחרת לא נגיע לשלום אמת”.
המילים הללו מובילות אותי לשוחח על משפט נתניהו. פרופסור טליה איינהורן חברה באולפן הפתוח של עו”ד כנרת בראשי, שמעביר את המתרחש במשפט לעיני הציבור. “אנחנו מנתחים מבחינה משפטית את המתרחש כל הזמן,” היא מסבירה, “הפרויקט התחיל כשהסתבר שאנשים מקבלים מידע מגמתי. יושבת דוברת הפרקליטות ומכתיבה לכתבים תמונה הפוכה ממה שמתנהל בשטח בית המשפט. מאז שהפרויקט החל, אני שומעת תגובות אדירות. אנשים עוצרים אותי בכל מקום שאני הולכת: ברמת אביב, בירושלים או בדרום הארץ. הם מציינים כמה חשוב מה שאנחנו עושים, וזה מרגש מאוד. הציבור אוהב לגלות את האמת. יש רעב אמיתי לדעת, והתגמול העיקרי הוא לדעת שהמסר עובר”.
פירוק והרכבה
אם מדברים על אמת, זהו הרגע לדבר על אמת משפטית. סוד גלוי הוא שפרופסור איינהורן מחזיקה בדעה שיש לבטל את הליכי בג”ץ ולהפריד את תפקידי היועץ המשפטי לשלושה אנשים שונים לפחות.
“בתי משפט קיימים כדי ליישב סכסוכים בין בני אדם, לא כדי לייצר סכסוכים,” היא פותחת, “הסיבה של חוסר היציבות הפוליטית נובעת מהתערבות מערכת המשפט. בג”ץ היה זה שביטל את חוק הגיוס ושלח אותנו לארבע מערכות בחירות, על אף שמבחינה פוליטית הושגה פשרה. מטרת החוק היתה לעודד יותר מבני הציבור החרדי להתגייס. אבל בג”צ לא חשב שזה שיוויוני מספיק. הוא ביטל את החוק ודרש מהכנסת לחוקק בתוך שנה חוק אחר. הכנסת לא יכלה לעשות זאת כי החוק היה הפשרה הטובה ביותר שהיא יכלה להגיע אליו. מה שקרה מאז הוא שבית המשפט האריך את תקופת הקיום של החוק הנוכחי שוב ושוב נוכח המצב הפוליטי. אז מה הועילו חכמים בתקנתם? גם על סבב הבחירות הנוכחי חייבים תודה לבג”ץ. שכן החמץ בפסח היה זה שגרם לעידית סילמן לעזוב את הקואליציה. במילים אחרות, זהו בית משפט שנאבק על סמכויותיו ומייצר סכסוכים, ושומט בזה את הקרקע מתחת ללגיטימיות שלו”.
פרופסור איינהורן מציעה לאסור על בית המשפט לבטל חוקים וכן לבטל את הליכי בג”ץ ולהעביר אותם לבתי המשפט המנהליים.
“להליכי בג”ץ אין אח ורע בשום מדינה בעולם,” היא אומרת, “בית המשפט העליון אמור להיות ערכאת ערעור אחרונה. במדינות אחרות יש ערכאה דיונית שמבררת את העובדות וערכאת ערעורים. בישראל לעומת זאת, לא רק נפגעים אלא גם עותרים ציבוריים מטעם עצמם עותרים לבית המשפט העליון כערכאה ראשונה ואחרונה. אלא שהוא לא בנוי לברר עובדות. יש תצהירים בלבד. עורך הדין לא יכול להעמיד את המצהיר על דוכן העדים ולחקור אותו, וכך נמנע כלי מרכזי בשיטת המשפט שלנו לירידה לחקר האמת.
“בעמונה למשל, באו ערבים וטענו שהיישוב הוקם על שטח פרטי. הם הציגו תצהיר, ובג”ץ קבע שיש להוריד את עמונה מהקרקע. בהמשך באו אותם עותרים לבית המשפט המחוזי ודרשו פיצוי על התקופה שעמונה ישבה על הקרקע. כאן דרשה המדינה שיוכיחו בעלות על הקרקע. התברר שמכל השטח רק שני דונמים היו שייכים להם. במילים אחרות, תושבי עמונה לא גזלו אדמה פרטית ולא היתה סיבה להוריד את הישוב. יש דוגמאות למכביר, משום שכשההליך לא תקין אי אפשר לצפות לתוצאות תקינות”.
בנוסף לביטול הליכי בג”ץ, היא קוראת ליצור כללים ברורים. מי יכול לעתור, על מה ומדוע. “בית המשפט הפך לבית משפט של שופטים. כל אחד שופט לפי דעתו ולפי מה שסביר בעיניו. כך לא מתנהל משפט,” היא טוענת. “מה גם שיש נושאים שאינם שפיטים – איך להילחם באויב, שאלות כלכליות, נושאים פוליטיים. לרשות המבצעת יש כלים טובים יותר מבית המשפט כדי לדון בשאלות הללו. צריך להבין שתישאר די עבודה לאחר צמצום כל סמכויות בית המשפט. זאת מפני שבית המשפט העליון הוא הערכאה היחידה הקובעת תקדימים בישראל. חשוב שיישבו בו שופטים שיש להם מומחיות בתחומי המשפט השונים,” היא מסכמת.
מצב חריג
מבג”ץ אנחנו עוברות ליועץ המשפטי. “פרופסור שלמה אבינרי, שאינו איש ימין, כתב לפני יותר מעשור שהדמות החזקה ביותר בעולם המערבי היא היועץ המשפטי בישראל. יש לו יותר סמכויות מנשיא ארצות הברית, מנשיא צרפת ומהקנצלר של גרמניה. אלו דוגמאות שהובאו במאמרו,” מקדימה טליה, “לאמיתו של דבר, היועץ המשפטי מחזיק בידיו שלוש סמכויות שונות, שבמידה מסוימת סותרות זו את זו. הסמכות הראשונה היא משרת אמון, במסגרתה הוא יועץ לממשלה. ועדת אגרנט קבעה בפירוש שעצתו לא מחייבת את הממשלה. על הממשלה להתייחס לעצה ברצינות הראויה, אבל להחליט בעצמה כיצד לפעול. הסמכות השניה בידיו היא שהוא ממונה על התביעה הכללית. לא יתכן שמי שבבקרים מייעץ לממשלה, יכול בערב להגיש כתב אישום נגד מי שלא נשמע לעצתו… מה גם שאין שום סיבה ששני התפקידים האלו יהיו בידי אדם אחד, שכן מדובר בתחומים שונים לחלוטין. הציפיה היא שבראש התביעה הכללית יעמוד משפטן מהשורה הראשונה מומחה למשפט פלילי”.
הסמכות השלישית היא ייצוג המדינה בערכאות. “כמי שלמדה מספר לא מבוטל של שפות לצורך הבנת שיטות משפט מבפנים, אני יכולה להעיד כמה חריג המצב בישראל,” היא אומרת, “לא יתכן שמי שמייצג את עמדת הרשות יציג עמדה משלו, ששונה מעמדת השר המכהן. במדינות אחרות, אם יעלה על דעתו של מייצג הרשות להציג דעה שונה- הוא יועבר מתפקידו ביום המחרת. לפיכך, יש לפצל את סמכויות היועץ המשפטי לכדי שלושה תפקידים שונים”.
במשפט תיפדה
לפרופסור איינהורן יש רשימה ארוכה של דברים שצריך לעשות. יש ברשימה דברים שניתנים לתיקון מיידי, ויש נושאים אחרים שדורשים עבודה מקיפה מאוד, אבל אורך הרשימה גורם לי לתהות בקול האם יש באמת אפשרות לתקן. “ודאי, מה השאלה! אין לנו פריווילגיה להתייאש,” היא עונה מיד, “כשאני מסתכלת אחורנית אל ישראל של ילדותי למול ישראל של היום, אין בכלל אפשרות להשוות. כמעט בכל פרמטר, היום טוב יותר. בילדותי לא היה כמעט כלום. אני זוכרת את מטעי האבוקדו הראשונים. לא היו אפילו טרקטורים. היתה פרדה. הכלכלה היתה חנוקה, היצרנים יכלו למכור בתוך השוק המקומי בכל מחיר שרצו כי לא היתה תחרות מיבוא והיה פיקוח הדוק על ההחזקה ועל הרכישה של מטבע חוץ. היום אנחנו חיות במציאות אחרת. דברים רבים כל כך תוקנו, ונולד כאן סיפור הצלחה של ממש. נותר רק לעבוד כל הזמן. ככל שהחוק מתיישן ונעשה פחות ברור, צריך לתקן אותו”.
לא סתם הראיון יוצא לדרך בדיוק לכבוד חודש מנחם-אב. אני מצטטת את המילים מספר ישעיהו: “ציון במשפט תיפדה”, וטליה מחייכת ומספרת שזוהי הכותרת שבחרה לטור אותו היא כותבת במגזין 14. אנחנו מסיימות בנימה אופטימית. “שיטת משפט היא דבר שעמלים עליו. זה לא ‘זבנג וגמרנו’, אלא עבודת חיים שדורשת את מלוא הרצינות. כמו שעברנו ממשק הסתדרותי למשק פתוח הרבה יותר, כך אני משוכנעת לחלוטין שגם במערכת המשפט נטפל. זו עבודה לדורות”.
Be First to Comment