ח”כ טלי גוטליב

“כל אדם במיקרו של עצמו הוא כנסת. הוא מתעמת עם עצמו, רוצה להצליח, נכשל בעיקר, קצת-קצת שמח, בעיקר הרבה עצוב, ובסוף בסוף דואג למטרות העל שלו כאדם”

ח”כ טלי גוטליב היא אישה חדה ובעלת ידע עשיר. בחייה האישיים היא אמא לילדה עם אוטיזם בתפקוד נמוך ולזוג תאומים בוגרים. ישבנו לשוחח על האופן בו באים לידי ביטוי הכוחות הנשיים במיקומים אסטרטגיים ועל השילוב בין כל החזיתות התובעניות, כשמעל הכל מרחף תפקיד חייה: אמא.

מלכהלי // מגזין אשת 65, ניסן תשפ”ג

דמותה של ח”כ טלי גוטליב מורכבת מתמהיל מיוחד. צד אחד שלה הוא חסר פשרות, אבל בצד השני היא אנושית, מדברת בגובה העיניים וחושפת את עצמה ואת חייה בנימים עדינים מאוד. אני פותחת את השיחה עם העובדה הזו, והיא מחייכת. “הבוקר ישב איתי ח”כ מהאופוזיציה, ואמר שלקח לו זמן להכיר אותי, כי נראיתי לו בתחילה נוכחת מאוד וחזקה. זה מעניין, כי כשמדובר בגבר, כוחנות היא סמל לחוזקה ולמקצוענות. לעומת זאת, אישה צריכה להתנצל על דעתנות, על עקשנות, על אומץ ועל ידענות, שהיא נרכשת אגב לחלוטין. זו לא מתת. כל אדם יכול וכל אדם צריך ללמוד את מה שהוא עושה כדי לבצע אותו טוב יותר. יחד עם זאת, מצפים מאישה חזקה ונוכחת להיות גברית, ואני לא חשודה בגבריות. אני רואה זכות מלאה להיות נשית לגמרי, נוכחת לגמרי וחזקה לגמרי. לקח לי זמן לקבל את העובדה שרק כשאביא את מי שאני, זה יעבוד. איני יכולה ללבוש חזות אחרת”.

השילוב בין שני הפנים באישיות שלה הופך אותה לבולטת בנוף נציגי הציבור. “אם לא אשים את הקרביים שלי על בימת הכנסת למען צדקת הדרך, לא אוכל לחולל שום שינוי,” היא מסבירה. “כדי לגרום לאנשים להקשיב, צריך להביא את סיפור החיים ואת ניסיון החיים: בין אם אלו סיפורים אישיים של לקוחות שלי, בין אם זו ההכרה שלי את מערכת המשפט ואת התרבות הארגונית הקלוקלת שיש בה, ובין אם זו התמודדות עם שבר של חלומות או שאיפות מפוקחות ומתפקחות. באמצעות השיתוף ניתן להיות חזקה מספיק מול הביקורות ומול הרפש. אני מאמינה שכך זה אצל כל אדם. כי כל אדם במיקרו של עצמו הוא כנסת. הוא מתעמת עם עצמו, הוא רוצה להצליח, הוא פוחד מכשלונות, הוא נכשל בעיקר, הוא קצת-קצת שמח ובעיקר הרבה עצוב, אבל בסוף בסוף הוא דואג למטרות העל שלו כאדם”.

דין וחשבון עצמי

הנאומים שלה הם בלתי נשכחים, והופכים להיות מדוברים מאוד. “ה’ שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך,” היא מצטטת ומביטה כלפי מעלה, “זו מתנת אלוקים שאני אסירת תודה עליה. מודה לה’ בכל יום על הדריכות, על החדות ובעיקר על קור הרוח, שמאפשר בזמן אמת לענות את מה שנכון לומר. לא תמיד זה מצליח. אני המבקרת הכי גדולה של עצמי,” היא מודה.

ביחד עם מתנות האלוקים שקיבלה, יש לה גם תכונות שבעיניה הם שריר נרכש. למשל: חוסן פנימי ושליטה עצמית. “החיים לימדו אותי דבר או שניים, לכן אני מנוסה מאוד,” היא אומרת, “אני עורכת דין מזה עשרים ושתים שנה בתחום הפלילי. עובדת על תיקים קשים, מייצגת בעיקר גברים בסכסוכי גירושין ובתלונות שווא שנובעות מתוך המהלך הזה. התיקים הללו גררו התמודדות מול צעקות, מול קללות, מול שוטרים, מול תובעים, היה עלי ללמוד מתי לכעוס, מתי לצעוק ומתי לא. לא נולדים עם חוסן ולא מקבלים אותו במתנה בגיל עשר, זה הולך ומתפתח עם השנים. בעיניי, כל אדם נולד עם הצורך הנרקיסיסטי שיאהבו אותו, וככל שהוא גדל, הוא מבין שזו ציפיה אבסורדית שלא תתממש. אנשים קרובים אוהבים אהבת אמת, זו אהבה שנוצרת מתוך היכרות ובצדה קיימת גם ביקורת עניינית, שרוצים בה. אבל שאר הגילויים של אהבה ושל שנאה הם כמו רעשי רקע. שניהם, גם גילויי האהבה וגם גילויי השנאה מאלו שאינם קרובים, אינם אמיתיים תמיד. באופן אישי, ארגוני הנשים שמו אותי על הגריל במשך שנים, כי העזתי לצאת מהשורה ולחשוב אחרת. זה לא התאים להן. אם הן היו חושבות שאנצח בפריימריז בליכוד (ראי מסגרת), הן היו עושות לי דמוניזציה בזמן אמת, מה שהיה מביא להפסד… היום, כשהבוחרים יודעים מה אני עושה בכנסת, הרפש שמנסים להדביק לי עובר מעל הראש. אני מאמינה שכל אחת צריכה לתת דין וחשבון לצו מצפונה. זה הכי קשה, אגב. כי המשימה הראשונה של כל אדם היא לאהוב את עצמו, והשניה היא לכבד את עצמו. בין תקופות החיים לעיתים זה נוגע יותר ולפעמים זה נוגע פחות. בסוף, דברים מסתדרים וכמו כולם חיים מיום שישי אחד למשנהו”.

נוכחת בבית

טלי מגדירה את עצמה כאמא במקום הראשון. “כיום הגדולים שלי בני עשרים וארבע, אבל מרגע הולדתם אני מסתכלת תמיד על השעון. אני מאמינה בנוכחות פסיבית של אחד ההורים בבית, וכך תמיד תפקדנו כהורים. אני אולי לא האמא הכי טובה במונחים הקלאסיים, כי סנדוויץ’ אני מכינה בקושי… אבל תמיד הייתי שם. זה עניין של החלטה: יש לי משרד בבית. תיקי הענק שטיפלתי בהם דרשו עשרות שעות של קריאת חומרים בשבוע ושיחות טלפון ארוכות, אבל אם הילד היה צריך משהו, יכולתי לתת לו, ואם הוא היה עצוב, יכולתי לראות אותו. מצד שני, הוא גם ראה אותי עובדת, והבין איך הכסף מגיע הביתה”.

בתפקידה הנוכחי היא ממשיכה את התפיסה הזו. “אוריה בת האחת עשרה וחצי נמצאת חלק מהשבוע אצל אבא שלה. זו חלוקה שמיטיבה איתה ומיטיבה איתנו. זה גם מה שמאפשר לי להיות נוכחת במליאה בלילות, בימי ההצבעה הגדולים. בימים שאין מליאה, אני בבית. מכינה את החומרים שעות על גבי שעות, נותנת מענה לאזרחים ועושה כל שביכולתי בתוך התמרון הזה. להיות חלק מהנהגת המדינה, מבחינתי, זה להיות למען הציבור ולמקסם את התפקיד שלקחתי על עצמי מבלי לחפש תירוצים ומבלי לחפש חיזוקים. אינני יכולה להתפשר או להקל על עצמי בכלום. חובתי לקחת אחריות, להרגיע, להיאבק, להקשיב, למצוא פתרונות. אין תירוצים בתפקיד הזה”.

משקפי שמש

היא מזכירה את אוריה, ואני שואלת אם היא יכולה לשתף על ההתמודדות שלה כאם לילדה עם אוטיזם בתפקוד נמוך. “אתאר לך בוקר לדוגמה,” היא מציעה, “תהליך ההשכמה שלי מתחיל ברבע לשש. עד עשרים לשבע אני מוכנה ליציאה. תהליך ההשכמה שלה כולל כארבעים דקות, כי הורמון השינה שלה אינו מווסת. לוקח זמן עד שהיא מתעוררת. בעשרים לשמונה בדיוק אנחנו צריכות לצאת, כאשר לפני כן עליי לוודא שהנהג הקבוע והסייעת הצמודה נמצאים. אם ארד בטעות שלושים שניות לפני הגעתם, היא פשוט תברח לי. כחלק מהמגבלות שלה, היא לא מסוגלת לעמוד במקום. את מלוא המשמעות של המילים הללו מבינות אמהות לילדים אוטיסטים. יום אחד הרכבתי בכנסת משקפי שמש. כולם צחקו ולא הבינו. האמת היתה שבאותו בוקר בכיתי מאוד. היא ברחה לי לכביש. רדפתי אחריה: היא רצה מהר מאוד, ואני על עקבים. עברו עליי כשלוש דקות מלאות פחד ולחץ עד שתפסתי אותה. אחר כך צריך להתעשת ולחייך… אני עושה מה שצריך לעשות והכל בסדר”.

תיאור הבוקר הזה מחזיר אותנו אל היום שבו מפגינים חסמו את יציאתה של ח”כ טלי גוטליב מביתה. “במסגרת ההתארגנות שלי בבוקר, אני מסדרת את המטבח, ויוצאת להשליך את האשפה,” היא מחייכת. “באותו בוקר יצאתי, וגיליתי מפגינים יושבים עם שלטים. אם תאזיני לתיעוד מאותו יום תשמעי אותי מדברת בלחש. אני עושה כך, רק כשהבת שלי באזור, כדי לא להרעיש את עולם השקט שלה. הבנתי שאסור לי להרעיש את הדבר הזה, אז דיברתי אליהם בטוב, ונכנסתי הביתה בהלם מוחלט. כתבתי בסיעה של הליכוד שיש מפגינים מחוץ לביתי. בינתיים שכנים כתבו לי שמגיעים עוד ועוד מפגינים וצלמים”.

בהנחיית קצין הכנסת היא הזמינה משטרה. “הגיע שוטר אחד, שכמובן לא יכול לעשות שום דבר מולם,” היא ממשיכה. “יצאתי שוב והבהרתי שאני צריכה לצאת, ושיהיו בשקט, ואז שמעתי את המשפט: את לא יוצאת היום לעבודה… יכולתי להתעמת עם הדובר, ואם הייתי לבד, זה בהחלט היה קורה. אבל כשהילדה לידי, אני לא אדון לעצמי. הדבר היחיד שמניע אותי זה מה שהיא צריכה, והיא צריכה שקט. אני שומרת מאוד על מה שנכון לה. אין לי זכות קיום כאן יותר מאשר לה, ולכן אתאים את עצמי אליה ולא להפך. אני מרגילה אותה לחיים באיטיות בעזרת צוות טיפולי מדהים שיש בבית הספר שלה, צוות פרא-רפואי של מלאכים. מלאכיות בעיקר. סייעת צמודה מקסימה, קלינאית תקשורת, מטפלים, מרפאים בעיסוק. זו עשיה סיזיפית מאוד, שמטרתה להקל את החיים על הילד המוגבל, שיהפוך בהמשך לאדם מוגבל: ללמד אותו לתווך לעצמו את הרצונות שלו מבלי לדבר מול אנשים”.

כבוד קבוצתי

אנחנו עוברות לשוחח על פמיניזם ועל מקומן של נשים בחברה. “אם יש משהו שהפמיניזם הרדיקלי הביא לפה, זו הקטנה של נשים,” אומרת ח”כ טלי גוטליב נחרצות. “פמיניזם אמיתי הוא קידוש בחירותיה של האישה וקידוש זכותה לבחור במה שנכון בעיניה. כשחולדאי אסר אירועים נפרדים בכיכר מלכי ישראל, הייתי מאלו שנאבקו על זכותם של המעוניינים בכך. אני לכשעצמי איני צורכת את האירועים הללו, אבל אהיה שכפ”ץ לזכותך לאירועים בנפרד, כי אני לא שווה יותר ממך ולא פחות. באותה מידה גם אשמור על זכויותיי שלי.

הנחת העבודה בעידן הנוכחי היא שיוויון וכבוד לנשים. הפמיניזם הרדיקלי עדיין סופר את הכמות שלנו: כמה נשים יש בכנסת, כמה חברות כנסת, כמה שרות, מה זה משנה? מה, אני יאיר לפיד שבוחר את הפקודים שלו למפלגה בשיטת רוכסן: בן, בת, בן, בת והם חייבים לו? בליכוד אנחנו נבחרים ונבחרות בהתאם לרצון, ליכולת ולכישורים. אם אני לא מתאימה למשהו, אז אני לא מתאימה. הייתי מועמדת בחיי לתפקידים רבים ולא נבחרתי. אז מה, התבכיינתי שלא נבחרתי חרף היותי אישה? תמיד אמרתי שאסור לקחת את זה לשם. נבחר מי שחשבו שמתאים יותר ממני, ומגיעה לו ברכת הצלחה. זו השיטה. נשים צריכות לזכור שהן מסוגלות לעשות דברים אדירים אם הן רוצות. מי שרוצה, אעשה הכל למען הצלחתה, ומי שלא רוצה- זה בסדר גמור. העיקר להיות שלמה עם הרצון ועם הבחירה העצמית”.

לסיום, מבקשת ח”כ טלי גוטליב למסור. “דלתי פתוחה בפני כל אדם. אני חושבת שאני שומרת על הכבוד של הקבוצות הדתיות, כפי שלא שמרו על כבודן מעולם בכנסת. אני מאמינה מאוד בגאווה קבוצתית, ולא אסכים שיפגעו בדת בשום צורה. אם אני יכולה להיות שופר או פה לבעיה מסוימת או לצורך מסוים, כך אעשה. אני לא חברת כנסת מטעם אזרח אחד או מטעם קבוצה מסוימת. גם אם אני אשת ימין, אני בתפקיד מטעם כל אזרחי ישראל באשר הם, בטח ובטח של נשים דתיות וחרדיות. אשמש לכן שופר ככל שרק אוכל”.

Be First to Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *