הריון זה כן מחלה

אורטל מה טוב בראיון אמיץ על מחלת “היפרמזיס גרבידרום” (הקאות יתר בהריון).

>

“כולם אמרו לי שאין הריון אחד אשר דומה למשנהו. וצדקו, משום שאצלי מפעם לפעם זה הפך להיות גרוע יותר”

יש נשים שעבורן בשורת הרחבת המשפחה גורמת לחיים להיעצר. היפראמזיס גרבידרום. לא נעים להכיר, אבל חשוב.

לאורטל מה-טוב אני מתחברת מהרגע הראשון. ראשית, יש לה שם משפחה שעושה נעים בלב. אבל יותר מזה, היא אישה שמלאה בלב. אנחנו יושבות לדבר על תופעת הריון שזוכה בשנים האחרונות לעלות על בימת המודעות יותר מבעבר, אך ברמה שעדיין אינה מספקת: היפראמזיס גראבידרום- הקאות יתר בהריון. לפני השיחה עם אורטל אני קוראת על התופעה, על נשים שחוו אותה, ומרגישה מוכנה לראיון. אלא שאני נופלת כבר בדקה הראשונה לשיחה, כשאני מבטאת את שם המחלה בצורה שגויה… אז לטובת כולן, Hyperemesis gravidarum.

כמעט כל אישה חווה בחילות והקאות בתחילת הריון. אלא שנשים “היפראמזיסיות” חוות את זה בצורה כמעט אלימה. “זהו מצב שמקיאים כל היום. בלי קשר למה שאכלת או אם אכלת בכלל,” מנסה אורטל לתאר, “יש נשים שסוחבות היפראמזיס עד הלידה, יש נשים- כמוני- שעד חודש חמישי סובלות, ומחודש שישי מתחילות להתאושש. יש נשים שמצליחות לתפקד, ויש נשים שרואות את מיטת המחלקה יותר מאשר את המיטה בבית… זו מחלה שמלווה בהרבה עוגמת נפש, בחולשה פיזית נוראה, בירידה דרסטית במשקל ובעיקר בהרבה חוסר הבנה של הסביבה. גיליתי שגם לרופאים קשה להבין דבר כזה. ומכאן אפשר להבין מהו יחסם של אנשים רגילים לנושא”.

לא לגיטימי

אורטל חוזרת איתי עשר שנים לאחור, עת גילתה כי הם עומדים להפוך להורים. “הבנתי שבחילות זה לגיטימי, ולא התרגשתי,” היא מספרת. אלא שהבחילות התפתחו להקאות ממושכות, שגרמו לאורטל להתייבש ולהתעלף. “נזקקתי לעירויים. תחילה במסגרת הקופה, ולאחר מכן התאשפזתי ושוחררתי חליפות. חמישה ימים במחלקה ויומיים בבית. הייתה לי מיטה קבועה במחלקה, וכל הצוות הכיר אותי”. אם בהריון רגיל בני הזוג הנרגשים מחליטים מתי לשתף את ההורים, כאן לא ממש הייתה בחירה. וכך התלוותה אל התחושה הקשה גם התערבות בולטת של חוסר פרטיות.

כשהגיעה אורטל למיון בפעם הראשונה שמעה כי הבחילות וההקאות שלה הן לא אלו שהיא מכירה מסיפורי חברותיה, ואז גם גילתה שלתופעה יש שם. אם חשבתי שההבנה שמדובר במחלה לכל דבר מורידה מעט מהתחושות הקשות, אז טעיתי. אורטל מספרת שאמנם הייתה כותרת, אבל לא היה מידע. “הרופאים עצמם לא ידעו מה לומר לי, וזה היה מאכזב מאוד,” היא נזכרת. היא המשיכה לשמוע שוב ושוב ש’ככה זה’, וש’הריון אינו מחלה’, וגם כל מיני עצות שדיברו על אכילת קרקרים או על שתיית מנות מים במזרק. “אבל לאט לאט הבנתי שהעצות האלו לא נכונות לי, משום ששום דבר לא מועיל, ואיני יכולה לשלוט בזה”.

אורטל מציינת כי מאז חל שיפור בעולם הרפואה, וכיום המחלה מוכרת יותר וקיימים גם פתרונות שלא היו בימים ההם. “למשל, תרופות,” היא אומרת, “ניסיתי סוגים רבים של תרופות. פרמין, דיקלקטין ונוספות. אבל חוץ מתופעות הלוואי שלהן, לא חשתי שיפור,” זכורנה את נושא תופעות הלוואי. כבר נשוב אליו. “לבסוף פגשתי בתרופה חזקה בשם זופרן. כדי לקבל אותה צריך אישור מיוחד, משום שהשימוש המקורי שלה הוא עבור חולים אונקולגיים. עד שאישרו לי אותה, הייתי מאושפזת, ומרגע שקיבלתי אותה, היא החלה להשפיע, ולפחות יכולתי לאכול בכוחות עצמי. לא הפסקתי להקיא, אבל היא לפחות שימרה אותי במצב הקיים ושמרה עליי מפני הדרדרות נוספת. בהריון הרביעי, כבר ידעתי לקראת מה אני הולכת, ודאגתי להגיש בקשה לזופרן מוקדם ככל האפשר, וכך היה לי קל יותר”.

מחירים מסביב

תופעות לוואי הן סיפור בפני עצמו. התרופה אמורה למנוע בחילות או להפסיק הקאות, אבל במקביל היא פועלת על הגוף במישורים נוספים. בזכות אורטל התווסף לעלון הצרכן המצורף לתרופה אזהרה שתופעת לוואי אפשרית היא נפיחות בפנים. ומעשה שהיה כך היה. “קמתי בבוקר עם פנים נפוחות,” מספרת אורטל, “זה היה מבהיל, ומיהרנו למיון, שם ניסו להוריד את הנפיחות עם זריקות שונות. לצורך המחשה אסביר כי הנפיחות שנשארה הייתה גדולה יותר מהאף… הלכתי מרופא לרופא, גם במגזר הפרטי, עברתי בדיקות וצילומים, אבל שום רופא לא ידע לומר מה זה”.

לאחר הלידה הנפיחות החלה לרדת, ואז הסכים רופא- דווקא מהקופה- לנתח את המקום. “הדגימה הוכיחה שהנפיחות, שהורכבה מרקמות ומכלי דם מעורבים זה בזה, נגרמה מהזופרן. הרופא שטיפל בי פנה לחברת התרופות, וביקש להוסיף בעלון לצרכן גם את התופעה הזו. מאז, בכל הריון חזרה הנפיחות, אבל לפחות ידעתי מה זה, וטופלתי עם סטרואידים בהתאם”.

תרופה אחרת הביאה לכך שבאמצע סעודת שבת נתפסו לה הפנים. “העיניים עלו אל התקרה, ומיאנו לרדת. הלסת נתפסה לצד ימין… מיהרנו למיון ולאחר טיפול הפנים השתחררו באיטיות”.

ועוד לא דיברנו על תופעות לוואי פשוטות יותר שנגרמות מהחומציות של ההקאות מרובות. “אני זוכרת את עצמי במחלקה בוכה ובוכה. מחכה בבוקר לרדת הליל, ומחכה בלילה שהשחר יעלה,” היא מספרת, “אי אפשר לאכול, אי אפשר לשתות, אי אפשר לישון, אי אפשר להריח, ומהצד להמשיך ולשמוע את הזמזום של ‘הריון הוא לא מחלה’. קשה מאוד להתמודד עם המציאות הזו”.

אני שואלת את אורטל מאין הכוחות. “הילדים הם הכל בשבילי,” היא אומרת, “כשרואים אותם בסוף, מבינים שהכל שווה… בכלל, יש אמירה כזו שילדים של היפראמזיס הם ילדים מיוחדים. טובים יותר”.

חוסר תפקוד

יום אחד בשלהי חודש חמישי, פתאום נפסק הכל. “קמתי בבוקר ללא הקאות, ללא תרופות, ללא בחילות, כלום,” מתארת אורטל, “לקח לי זמן לעכל שזה באמת קורה. חיכיתי להקאה שתבוא, והיא לא באה. פחדתי להכניס משהו לפה, אבל לאט לאט גיליתי שזה אפשרי. חוסר הוודאות גדול מאוד. כי כמו שזה הגיע בהפתעה, כך זה נעלם בהפתעה”. אבל למרות שלכאורה הכל נעלם, ללידה היא הגיעה במשקל נמוך יותר מאשר בתחילת ההריון.

אחרי הלידה הראשונה חשבה אורטל שבפעם הבאה זה יהיה אחרת. “כולם אמרו שאין הריון אחד שדומה לשני. וצדקו, משום שמפעם לפעם זה הפך להיות גרוע יותר. אבל הייתי מוכנה להיכנס לזה. כשהייתי מאושפזת במחלקת נשים, ישבו איתי בחדר נשים, שהצרות שלהן היו גדולות הרבה יותר משלי. זה הכניס אותי לפרופורציה. נכון שהחיים נעצרים בתקופה הזו, ובעלי, שאני מורידה בפניו את הכובע, סבל לא פחות ממני ונתן את כל כולו, אבל בסוף זכינו למתנה גדולה מהחיים. זה שווה את זה”.

כשהיא אומרת שהחיים נעצרים, היא מתכוונת לכך שחוסר התפקוד הינו בכל חזיתות החיים: בית, משפחה ועבודה. “במקום העבודה הראשון שלי, כשניגשתי לבוס, והצגתי בפניו את כל האישורים ואת האשפוזים, שהוכיחו שאין באפשרותי להמשיך לעבוד, הוא הציע לי בעדינות לפרוש בשיא. זה פגע בי, משום שזו מציאות שנכפתה עליי. לא מציאות שרציתי בה. במקום העבודה השני באו לקראתי מאוד. כשיש מי שמבין ומכיל, זה עוזר לעבור את התקופה הקשה הזו”.

עולם חדש

לאחר הלידה השנייה, כשאורטל הבינה שההיפראמזיס לא הולך לשום מקום, היא ניסתה להכין את הגוף. “יותר ויטמינים, יותר כושר, אבל זה לא עזר”.

אחרי הלידה הרביעית היא הלכה לטיפול בשיטת אייפק. “אני לא שייכת לסוג האנשים שמאמינים בטיפולים או בשיטות טבעיות. אבל הכרתי את המטפלת, שכנה מדהימה, והחלטתי לנסות,” היא פותחת, “שיטת אייפק עובדת על שחרור מאורעות מהעבר על הנפש. אחרי הטיפול הרגשתי טוב עם עצמי, וכשזכינו להריון חמישי, אחרי ארבעה הריונות נוראיים, סוף סוף הרגשתי נפלא. פעם ראשונה שאני יכולה לומר שנהניתי מההריון. המשכתי לעבוד, יכולתי להיות עם הילדים, להצטלם, זה פשוט כיף”.

אלו טיפים את יכולה לחלוק עם נשים היפראמזיסיות?

אורטל לוקחת את השאלה צעד אחד אחורה, עוד לפני שהאישה מקבלת את החותמת של היפראמזיס גראבירדום. “אישה צריכה להכיר את עצמה ואת הגוף שלה. אישה שנכנסת לזה, לא יודעת אם זה באמת זה, ולכן בשלב התחלתי היא צריכה להמשיך לנסות. לאכול דברים יבשים, לשתות מים במנות קטנות. אם היא מצליחה להכניס לגוף נוזלים- הכל בסדר. אבל אם המצב הולך ומחמיר, לא להמתין עד להגעה להתייבשות מוחלטת. אלא ללכת להיבדק.

“בנוסף לכך, לא להתבייש לבקש עזרה מאחרים. לקבל כל מה שצריך כדי להרגיש טוב יותר. חשוב להבין שאנחנו גיבורות. אנחנו מביאות חיים לעולם, ויכולות לעבור את זה”.

לסביבה של האישה עם ההיפראמזיס אורטל מציעה רק להכיל. “אל תתנו עצות,” היא מבקשת, “תהיינה בטוחות שאותה אישה ניסתה את כל הדרכים האפשריות כדי לעזור לעצמה. צריך לחבק אותה ולהקשיב לה ולא מעבר לזה”.

Be First to Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.